אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/35988
 
שמחה ניר, עו”ד 29.01.2010 21:07

הייתה לו בעייה, ואותה הוא הוריש לדורית

הייתה לו בעייה, ואותה הוא הוריש לדורית

את המאמר הזה פרסמתי לפני כמעט עשר שנים, ובו צפיתי גם את הנעל שתעוף אל פרצופה של דורית ביניש *** מי שהפנים את התחזית שלי אז, לא צריך להיות מופתע היום

 

לפרסום המקורי

אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת,

אבל יש לו בעייה

על פרשת אריה דרעי

ועל

אמון הציבור במערכת המשפט

 

 


א
. העתירה לדיון נוסף, ועיכובהביצוע

 

ב. ההחלטה בעתירה לדיון הנוסף: על פרשת דרעי ואמון הציבור

ג. “למעלה מ– 50% …”: אוי לאותה בושה!

ד. אפילוג: על הבקשה לעיכובהביצוע, עד לאחר החגים


א
. העתירה לדיון נוסף, ועיכובהביצוע

כמה דיו, כמה מלל, נשפכו סביב החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, לעכב את ביצוע גזר הדין של אריה דרעי, עד להחלטה הסופית בעתירתו בדיון נוסף.

צר לי מאוד, אבל חוץ משיקולי רייטינג, לכל הנושא הזה אין שום משמעות, לא משפטית ולא חדשותית.

כאשר דן בית משפט בעיכוב ביצוע של עונש בכלל ושל מאסר בפרט, השיקול הראשוני של בית המשפט לשקול הוא העובדה שעונש מאסר הוא בלתי הפיך, ואם, בסופו של דבר, ערכאת הערעור תבטל את עונש המאסר איש לא יוכל להחזיר לנאסר את הימים שישב בכלא.

ישנו, לפעמים, שיקול מנוגד, המצדיק את מאסרו המיידי של הנידון למאסר, למרות הערעור: מסוכנותו הלכאורית, או הפוטנציאלית: פדופיל אשר נשפט למאסר על אונס שלושה קטינים לאחר שיצא מהמאסר העשירי על עבירה מאותו הסוג, יכול להיות שדווקא בערעורו האחד עשר הוא יצא זכאי, אבל הסבירות שכך יקרה היא נמוכה בהרבה מהסבירות שהוא יחזור על פשעיו בהיותו משוחרר מהכלא עד לבירורו של הערעור.

ואילו אדם אשר הורשע ברצח אשתו, והוא טוען בערעורו כי בית המשפט שהרשיעו לא התייחס לעדותו של מנהל מעשיהו על כך שבאותו היום הוא היה אצלו, במאסר על עבירה אחרת, וחוץ מזה, את אשתו הוא לא יכול לרצוח עוד פעם – ייתכן מאוד, וזה גם די מוצדק, שבית המשפט שלערעור יעכב את ביצוע העונש עד לפסהד בערעור.

עד לאחרונה הייתה ההלכה הפסוקה מלפני בית המשפט העליון שעונש מאסר יש לבצע מיד, זולת אם קיימות נסיבות טובות לעכב את ביצועו, אבל גם אז השיקולים לעיכוב הביצוע היו כפי שראינו לעיל.

לאחרונה נפסק על ידי בית המשפט העליון, בהרכב מיוחד של תשעה שופטים, עקרון חדש, לפיו יינתן משקל רב עוד יותר לחרות האדם ולאפשרות שעונש המאסר יבוטל בערעור.

נשיא בית המשפט העליון בעכבו את ביצוע המאסר של אריה דרעי, לא חרג, איפוא, כהואזה מן המקובלות, גם לפי ההלכה הקודמת, ובודאי שלא לפי ההלכה החדשה, ולמעשה הוא לא חרג כלל ממנהגוהוא מימים ימימה, לעכב את ביצוע גזר הדין ככל שהדבר ניתן.

כל הנסיונות להגדיר מבחן דרעי“, אינם, איפוא, אלא להקה של ברווזים עיתונאיים, אשר אין בהם ולא כלום.

כאשר החליט ברק לעכב את גזר הדין של דרעי, החוגים החרדים רקדו על הגגות, למרות שהוא אמר במפורשותהרבה מעבר לדרוששאין בכך כל רמז לדעתו על התוצאה הסופית.

החוגים הלא חרדיים, לעומת זאת, הכריזו על תשעה באב שני, וקוננו על איך הדרעי הזה מסדר את המערכת“, אבל אני איני רואה ביללות האלה אלא ביטוי של צימאון לדם.

ואהרן ברק, תסלחו לי, אינו מלאך וגם לא מפלצת, כפי שמנסים להציגו המושכיםבחבל משני הצדדים: הוא בסךהכל נהג עם דרעי בדיוק כפי שהיה נוהג עם בוזגלו, מחד, ועם וייצמן, מאידך.

וכדי שכבהנשיא לא ירגיש יותר מדי נוח, אוסיף ואומר שהוא לא רק נהג ללא אפלייה, אלא גם עשה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות – את הדבר הנכון.

ב. ההחלטה בעתירה לדיון הנוסף: על פרשת דרעי ואמון הציבור

בסופו של דבר, דחה נשיא בית המשפט העליון את עתירתו של אריה דרעי לקיים דיון נוסף, וגם קבע את המועד להתייצבותו של דרעי לריצוי המאסר, ובכך, ככל הנראה, הגיעה הפרשה, במישור המשפטי, אל תחנתה הסופית.

צבי יעקובזון, מזכיר סיעת שס בכנסת, מגיב על ההחלטה ברשימתו מיליון איש הושלכו למעשיהו (הארץ, 24.8.00). מהכותרת ומהאמור להלן אפשר להבין מה בדיוק נאמר באותה הרשימה, ועל מה הוא בא חשבון עם נשיא בית המשפט העליון, “ממנו ציפינו למנוע את יום הכיפורים של שלטון החוק“.

במאמר מוסגר אציין כי אני, ככל הנראה, הוא בעל זכות היוצרים לשימוש במונח יום הכיפורים בהשאלה ממלחמת יום הכיפורים, אבל כדי למנוע את זילותה של ההשאלה הזאת יש לייחד אותה לאסון לאומי הנובע משאננות ובטחוןיתר, אשר, מצידם, נובעים מסגידה עיוורת למנהגים, ואילו לפרשת דרעי אין דבר וחצי דבר עם הסגידה לאהרן ברק, בין אם היא קיימת, בין אם לאו.

ברשימתו מזכיר הכותב את פרשת מעצ הידועה, בה הורשעו ונשלחו למאסר ממושך נאשמים אשר ברבות הימים נתברר כי ההודאותהוצאו מהם בדרכים לאכשרות, ובמשפט החוזר הם זוכו בהסכמת המדינה – זו אשר עשרים שנה קודם ביקשה את דמם, ואת נפשם.

בהקשר לפרשת מעץ מביא הכותב את דבריו של דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תא, האומר בעניין זה: “יש תחושה של כלימה וצורך לבקש סליחה היה כאן כשל מערכתי גדול ולא נוכל להחזיר את השנים לאותם האנשים“.

מזכיר סיעת שס צופה כי –

יבוא יום ותוטח אצבע מאשימה גם לגורמי שלטון החוק דהיום, ואורחם בפרשת דרעי יוקע ככלימה‘. בוא יבוא היום שבו יידרשו להכות על חטא ולבקש ממנו מחילה. מה שציפינו מהשופט אהרן ברק הוא שישכיל למנוע את יום הכיפורים של שלטון החוק, בכך שיורה על דיון נוסף. … אמת, דרעי אינו הזכאי הראשון שנכלא אבל הוא הזכאי הראשון המורשע כשעמו נושאים את תחושת העלבון והאי צדק המשווע עוד כמיליון אנשים“.

ובהמשך הוא מביא סטטיסטיקה של סקרים על מידת האמון שרוחש הציבור למערכת המשפט, בנוגע לפרשת אריה דרעי, עליה נעמוד בהמשך, והוא מסיים:

אבל אנו נמתין, יבוא היום הזה שבו נחגוג את ניצחון האמת. באותו יום יוסר אות הקלון ממדינת ישראל, ששליחיה השליכו לכלא את אחד משליחי הציבור היותר נעלים ומעולים. כי אריה דרעי הוא זכאי“.

איני משתייך לציבור החרדי ואף לא לציבור הדתי, וגם לא לציבור הספרדי, כך שאני נמצא ממש בעבר השני של האלכסון המפלח את החברה הישראלית.

יחד עם זאת לא אוכל להתעלם מאותות האזהרה שמשדר לנו בעל המאמר, המסתמך על לקחי העבר (פרשת מעץ הנל, למשל).

הכותב צופה, כאמור, כי יבוא יום ותוטח אצבע מאשימה גם לגורמי שלטון החוק דהיום, והוא מתייחס, כאמור, לפרשת אריה דרעי ולהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון שלא לקיים דיון נוסף בפרשה זו.

לא אביע דעה על ההחלטה לגופה, משום שלא עקבתי באופן מיוחד אחרי הדיווחים העיתונאיים במהלך המשפט ואיני מכיר את הפרשה עד כדי כך שאוכל להתייחס אליה באופן מעמיק.

אתייחס, איפוא, רק לאור האדום אשר מדליק לנו הכותב, באשר לשאלת אמון הציבור במערכת המשפט.

ג. “למעלה מ– 50% …”: אוי לאותה בושה!

לפי נתונים שמספק לנו הכותב, רק 57% מהציבור מאמינים שנעשה צדק עם אריה דרעי ונתונים אלה מתיישבים גם עם סקרים אחרים, אשר כולם מראים שחיקה גדלה והולכת באמון הציבור במערכת המשפט, היורד ומתקרב ל– 50% מהציבור בלבד.

אפשר לומר כי עדיין למעלה מ– 50% מהציבור יש לו אמון (והמהדרין יוסיפון מלא או חלקי“) במערכת המשפט, ואני אומר: אוי לאותה בושה. מערכת משפט, יותר מאשר כל מערכת ציבורית אחרת, צריכה לשאוף לאמונו מלא של הציבור כולו, על כל מאת אחוזיו, ולא לאימון חלקי של חלק מהציבור, שהרי מערכת המשפט מועסקתעל ידי הציבור במעין משרת אמוןובמשרות כאלה האמון צריך להיות מלא.

בהחלטתו שלא לקיים דיון נוסף בפרשת דרעי אומר נשיא בית המשפט העליון:

אמון הציבור אין משמעותו פופולריות ונטייה אחר רוחות הנהוגות בציבור, אמון הציבור אין משמעותו הכרעה לפי משאלי דעת קהל“.

אכן, דברים כדרבנות, דברים נכוחים, אולם המבחן האמיתי של מערכת המשפט אינו האמון לו היא זוכה מצידם של אלה הזוכים במשפט, אלא מצידם של המפסידים דווקא, שיבואו יאמרו: אמנם סבורים אנו כי בית המשפט טעה, וטעה קשות, אולם אנחנו מאמינים בלב שלם כי הוא עשה מלאכתו נאמנה, בהגינות, ביושר אינטלקטואלי ובמקצועיות מלאה.

בנושא הזה רכישת אמונו של הצד המפסיד מערכת המשפט נכשלה עד כה קשות, והכישלון הזה הולך ומתעצם משנה לשנה, מיום ליום. הסיבה העיקרית לשחיקה באמונו של הציבור במערכת המשפט היא שהמערכת כלל לא משתדלת לרכוש את אמונו של הציבור: החלטות בלתימנומקות הינן דבר של יוםביומו בכל הרמות של מערכת המשפט, ואין שופט אשר נדרש לתת את הדין על כך. החלטות בהן בתי המשפט מתעלמים מטענותיהם של הצדדים הינן דבר של יום ביומו, ואיש אינו שואל מדוע שופטים מתייחסים רק למה שנוח להם, ולמה שמתיישב עם התוצאה הסופית אליה הם מראש החליטו להגיע.

וזה רק אפסקצה בהשתדלותשל השופטים לזכות באמון הציבור, משום שישנם לכך אינדיקטורים חמורים בהרבה.

תאמרו, מן הסתם, כי מי שמפסיד בבית המשפט, לעולם אין לו אמון בשופט, אבל זה לא נכון.

זה לא נכון, משום שישנם שופטים אשר אתה יוצא מהם בהרגשה שזכית מצידם לגישה מקצועית ורצינית, מיחס מכובד לטענותיך, גם כאשר השופט לא קבל אותן, והאמון שלך לא נפגע כהואזה גם כאשר הוא לא קיבל את טענותיך ולא זכית לתוצאה לה ציפית. שופטים אשר מידיהם אתה מוכן לשתות אפילו את קובעת התרעלה.

שופט אשר שואף לזכות באמון הציבור חייב להתרכז דווקא בטענותיו של הצד המפסיד, שלא ייצא זה עם טעם מר בפה“, כלשונו של הפרופיצחק זמיר, היום שופט בית המשפט העליון. היום יותר ויותר מתדיינים יוצאים מבית המשפט עם טעם מר בפה, ולא אחת גם עם הרגשה שבית המשפט פעל באורח מקרי, כמוצא ממצב של לחץ“, גם זה כלשונו של הפרופזמיר.

נשיא ביהמש העליון אומר (הארץ, 17.11.99): “אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות בוודאי שבית המשפט העליון טועה אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו“.

אבל להודות בטעויותזה לא רק להודות בטעות משפטית בפסד זה או אחר. “להודות בטעויותזה גם להודות בכשלים מערכתיים או, לפחות, באפשרות לקיומם ולקיים את בדקהבית בכנות, באומץלב, ולאור היום, שהוא, כידוע, חומרהחיטוי הטוב ביותר, ומערכת המשפט לעולם אינה מודה בכשלים.

ולא שלמערכת המשפט אין כשלים. כל מי שעוקב אחרי המתרחש במערכת המשפט נתקל בכשלים יוםיום, וחלקם אף מגיע לידיעתו של הציבור, אבל מעולם לא ראינו את נשיא בית המשפט העליון הוא האחראי מיניסטריאליתלכל הקורה בביתופנימה מתייצב מול המצלמות והמיקרופונים, ומודה: כשלנו ברך.

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתהפנימה בדקבית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדקהבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאביגב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור.

תחזיתו של מזכיר סיעת שס היא כי יבוא יום בו נחגוג את ניצחון האמת“, ובו יוסר אות הקלון ממדינת ישראל“. הגם שתחזית זו מתייחסת רק לנושא הכאוב לליבו (עניינו של אריה דרעי), היא אינה אלא רק חלק קטן ממה שאני צופה ביחסים שבין מערכת המשפט לבין הציבור, בשנים הקרובות.

אותה מכה אנושה וכואבתשאני צופה למערכת המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

א. ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב. פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג. התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד. חאראקירימוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית בשם מערכת המשפט לדורותיה“, יחד עם הכאהעלחטא, בין על חזהושלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד“);

ה. חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאהעלחטא.

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואםוכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

ד. אפילוג: על הבקשה לעיכובהביצוע, עד לאחר החגים

בשולי החלטתו לדחות את העתירה לדיון הנוסף קבע השופט ברק כי אריה דרעי ייכנס לכלא ביום 0002.9.3. את המועד הזה הוא קבע ובכך אין כל חריגה מן המקובלות בלי לשמוע את הצדדים, אלא שבכך הוא הזמין את שני הצדדים להגיש בקשות: המדינה ביקשה להורות שדרעי יתייצב בשערי הכלא, במקום, כמקובל, במזכירות ביהמש, ואילו דרעי, מצידו, ביקש לדחות את ריצוי המאסר עד לאחר החגים.

בנושא הזה אהרן ברק הכניס את עצמו למלכודת.

ראשית המלכודת היה בכך שהוא מיהר מאוד, כפי שהבטיח בהחלטה קודמת, לתת את ההחלטה בעניין הדיון הנוסף עצמו: הוא נתן אותה תוך ימים ספורים לאחר שהוגשה תגובת המדינה לעתירה הזאת, ובכך הוא לא נהג עם דרעי כאחד האדם. עתירות אחרות, מורכבות פחות, נחות על שולחנו לפעמים חודשים עד למתן ההחלטה, וכאן אצה לו הדרך.

אני לא יודע אם זה היה טוב או רע, הן מבחינתו של דרעי, והן מבחינת הצמאיםלדמו, אבל, כך אומרים, החיפזון הוא מן השטן.

אם ברק היה מעכב בשבועייםשלושה את החלטתו שלא לקיים דיון נוסף, נותן אותה שבועשבועיים לפני ראש השנה, וקובע מלכתחילה שריצוי המאסר יחל לאחר החגים, הוא היה יוצא יפה גם בעיני האברמוביצים למיניהם, וגם בעיניהם של אנשי דרעי: אלה היו באים על סיפוקם מעצם ההחלטה לשים קץ למה שהם הגדירו כתמרוני ההשהיהשל דרעי, ואלה היו אומרים אמנם הוא לא צדק בהחלטתו, ואריה זכאי, אבל הוא לא השליך את דרעי לכלא בעודו צוהל, ושפתיו זבות ריר.

עיתויה של ההחלטה, למעלה מחודש לפני החגים יצר לאהרן ברק בעייה: הוא איבד את כושר התימרון, ואת היכולת לזכות לקורטוב של אמון משני צידיו של המתרס.

________________

עוד לעניין זה: סדרת מאמרים על אמון הציבור בבתי המשפט



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר