ב”ה

 

הקיצונים משני הצדדים    

 

 

ז’בוטינסקי כתב:

 

“אחד מחוקרי המחשבה הישראלית אמר כי כל ה’גויים’ הם בבחינת עיגולים שנקודה אחת משמשת להם למרכז – לב אחד להם. היהודי הוא בבחינת אליפסה, ששני מרכזים לה. היהודי מסוגל להתמכר לשאיפה ידועה, לרעיון קבוע, לאידיאה נעלה, אבל עפי”ר אינו מתמכר כולו. תמיד נשאר אצלו איזה ‘אבל’, איזה ‘שמא’, איזה ‘חשש’ ל’אידך גיסא’, ודבר זה מעכב בעדו מלהתמסר כולו לרעיון אחד, לו ורק לו. כמה סובלים אנו בשל אותו ה’אבל’ וה’אולי’ שלנו, אשר מכל מפעל ויצירה הם מזדקרים ומטילים ספק בלבב הפועלים והיוצרים” (מובא בגליון “החשמונאי”, אב-אלול, תש”ד).

 

 

הקיצונים משני הצדדים          

 

כשפוצץ אוטובוס מס’ 5 בתל-אביב, ונרצחו בו למעלה משני מנייני יהודים, הגיע למקום “ראש ממשלה בישראל” והצהיר ש”הקיצונים משני הצדדים” לא יצליחו לעצור את תהליך השלום.

 

אני חוזרת בי מקביעתי שנבון יכל ללמוד מבן-דרור ימיני. האמת היא שהוא כבר ילד גדול ונבון, שיודע לדקלם בכוחות עצמו.

 

בשעתו, כשפוצץ אוטובוס מס’ 5 בתל-אביב, ונרצחו בו למעלה משני מנייני יהודים, הגיע למקום “ראש ממשלה בישראל” והצהיר ש“הקיצונים משני הצדדים” לא יצליחו לעצור את תהליך השלום. עוד הוא אמר – ידינו תשיג את המרצחים – ואכן, ידם השיגה את המרצחים ולחצה את ידיהם המגואלות בדמנו.

 

בקריאה נוספת בכתב הפלסתר של נבון מצאתי את ההתנסחות הבאה: “הם נלחמים נגד המוסלמים, אך אימצו את סולם הערכים של המוסלמים הקיצוניים…”. אתם רואים, אין לו יותר מה ללמוד, הוא יודע את התורה כולה על רגל עקומה אחת.

 

לפני שנים השתתפתי בקורס ל“תיעוד בעל-פה” ב“מכון ליהדות זמננו”, באוניברסיטה העברית בירושלים. כעבודת גמר מסרתי קלטות+תימלול-בכתב, של ראיון עם מרים לפיד.

 

המרצה, שמאלנית קיצונית, כמו רוב הקולגות שלה במכון, שבדקה את העבודה, כתבה כמה מלים בשוליה, כשהיא מספרת שבעלה ובנה, הי”ד, של מרים לפיד נרצחו על ידי “פלשתינאים קיצוניים”! כך היא החליטה. זה, כמובן, לא נשמע ולא נכתב בכל העבודה הזו, אבל, “השלום” עם האויבים, כמאמר: “רק עם אויבים עושים שלום”, מקדש את כל השקרים.

 

מה-יפית מכוער               

“והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך” (שמות, ב’-י”ג)

‘כאשר יהודים ניצים ביניהם, בה  בשעה שבחוץ שוררת כלפיהם משטמה עזה וכל מצרי מרשה לעצמו להכות ביהודי – אז הרי זה באמת חוסר דעת ורישעות, אשר אין דעתו של משה סובלתם…'” (אבני-אזל. “מעינה של תורה”).

במשך שנים רבות, לפני ביצוע הפשע הנאצי בגוש-קטיף ואחריו, נורו מאות טילים על ישובי הדרום. לפני כן נורו ששת אלפים(!) פצמ”רים על גוש קטיף. ו”ישראל” שתקה! למה? כי זו דרכם של הציונאצים. גם את זוועות השואה הם השתיקו. על עתוני “הישוב” הוטלה צנזורה הדוקה, שמנעה מהם לדווח. ובתל-אביב בילו אזרחי המדינה-שבדרך של בן-גוריון, בבתי קפה ובבתי קולנוע. כנ”ל, בעת המצור על ירושלים של הלגיון-הערבי&בן-גוריון. “ממשלת-השפֵלה”, כפי שנקראה ממשלתו של בו גוריון בתל-אביב, הסתירה מאזרחי המרכז את הנוראות שפקדו את יהודי ירושלים. את ההפגזות, את הרעב עד מוות, ואת האיסור על יציאת חולים ונשים הרות מן העיר, כדי להכניעה לתכנית בן-גוריון לבינאום ירושלים.

וכך, השתיקו את הנאציזם הג’יהאדי, בעיקר לצרכי פנים. למה להעיר כבשים ישנות? למה שתתחלנה לפעות “השלום הוא עירום”! אז היה קשר של שתיקה. יתר על כן, “ישראל” מספקת את כל מחסורה של עזה, במזון, בדלק, במים ובחשמל ואפילו בנשק ל”רשות”‘ של אבו-מאזן כמובן, מה צריך העולם להבין מזה?

אבל עם ישראל מופגז, כמה זמן יכולים המופגזים לעצום עינים ולשתוק? אז עושים מופע פירוטכני בעזה, וכל העולם קם לעזרת חלאת האדם בעזה – “ישראל מבצעת פשעי מלחמה” – כשילדים יהודים נרצחים בישובים אזרחיים, זה בסדר, כשילדים ערבים נהרגים בבסיס-טרור לרצח העם היהודי, רווי בנשק, במחרטות לנשק ובצבא מרצחים, קופץ כל העולם ומאשים את היהודים בפשעי מלחמה, ואף מוציא צווי מעצר לראשי צה”ל ולראשי “מדינת ישראל”.

רדיפת הנהגת “ישראל” הרודפת אותנו, אינה מפריעה לי כלל, להיפך, כבר מזמן צריך היה להעמידם לדין על פי תקדים משפטי-נירנברג, אבל, אל ישליכו הגויים, מהיכרותם עם חלאת המין האנושי הזו, על כלל ישראל!

מכל מקום, אומות העולם אינן צריכות לתנא דמסייע, כמו חיים נבון וכל דומיו, “רבנים” המקטרגים על עם ישראל, סתם, כך, כדי להיות “יפים” ו”סובלנים” ו”פלוראליסטים” ואוניברסליים”, ובקיצור, יהודי מה-יפית, בדיוק כאלה, שהעולם בז להם ומתעב אותם!

 

 

על מה ולמה מהפכים בזכותם של מרצחים מתועבים?

 

כי המוסלמים כפו שמד על היהודים, שמד או השמדה. ויהודי תימן, בצר להם, פנו אל הרמב”ם. הרמב”ם שרצה להציל את חייה של קהילה גדולה בישראל, בקש טעמים לקולא,

 

כמה דיו ודמעות נשפכו כבר על השאלה ה”קרדינאלית”, האם המוסלמים עובדי עבודה זרה, אם לאו. ולמה התעסקו בזה כל כך, ויותר מכולם, הרמב”ם? מן הסיבה הפשוטה – “דין מוחמד בסייף”! המוסלמים הם רוצחי “כופרים”!!! כן, זו הסיבה. לא זכות למוסלמים חיפשו, אלא, זכות לקרבנות הג’יהאד של אסכולת “שלום קורייש”, לא זכות למוסלמים, ימח זכרם מתחת השמים, אלא, הצלה ליהודים מצפרני המוסלמים. כי המוסלמים כפו שמד על היהודים, שמד או השמדה. ויהודי תימן, בצר להם, פנו אל הרמב”ם. הרמב”ם שרצה להציל את חייה של קהילה גדולה בישראל, בקש טעמים לקולא, כדי שלא למנוע את השפלתם ואת נידויים של המתאסלמים, על כרחם, תחת איום ההשמדה, ויתר על כן, להתיר לאומללים להתחזות כמתאסלמים ואף לבקר ב”בית התפילה לא-ל האחד”, ובלבד שיינצלו מהשמדה. זה היה כל הענין. לא המוסלמים היו הנושא, אלא, היהודים! לא היה בזה כדי לסנגר על חלאת האדם הזו, שהרמב”ם תיעב בכל מאודו, אלא, לסנגר ולהציל נפשות יהודיות רבות בישראל! לא לזכותם של  מרצחי הג’יהאד, נקבעה הלכה, אלא, לחובתם. זו העידה עליהם, מרצחים, שאילצו את ההלכה להתכופף, כדי שהם יוכלו לעבור מבלי להשמיד בסייף מוחמד את כל היהודים. הרמב”ם ושאר הגדולים שעסקו בשאלה, לא לניקוי טינוף מעשיהם של המוסלמים התכוונו.

 

וכיצד מיתמם הנבון ומעלה מס-שפתיים לאמת? 

 

“כשאנו היהודים מתארים את אלוקים אנו מדגישים את היותו רחום וחנון. כשהמוסלמים מתארים את אלוקים הם קוראים אללה הוא אכבר, כלומר, אלוקים הוא חזק. הכח הוא בעיניהם המידה האלוקית החשובה ביותר… אי אפשר להגיד שכולו ספוג בהערצת הכח. ומכאן, “דין מוחמד בסיף” ותורת הג’יהאד…”.

 

כבר התייחסתי לענין א-ל קנא ונוקם.

 

הנבון מיתמם – הערצת הכח –

 

המוסלמים מעריצים את הסייף, ופחות ממנו את הכח שמאחוריו. הם מעריצים את הרצח! לא סתם אימץ מוחמד את הרצח כעיקר בדתו. הוא ידע עם מי יש לו עסק. הוא היה, בשעתו, ראש כנופיית שודדים, וכאיש “קדוש”, ראה צורך לקדש את השוד והרצח, למצוא בהם טעם לחיוב. וזה היה נורא פשוט; מי שאינו מאמין באללה שלנו, אין לו זכויות אנוש, ובעיקר, אין לו הזכות לחיות. ומי הוא זה שאינו מאמין, זה שאינו מתלהב להיות קרבן השוד למען אללה. מי הוא שאינו מאמין? בני שבט קורייש…. אין לך מצווה חביבה יותר על המוסלמים מ“דין מוחמד בסייף”.

 

                                                                 

יומֵנו מתחיל ב“שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”, זה אמור באומר התפילה – וכן נאמר ב“ברוך שאמר” –  “ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות, ברוך משלם שכר טוב ליראיו…”. אין זה אמור ברשעים, שאין בהם רחמים על הארץ ואין בהם רחמים על הבריות! אלה אינם יראיו! כשהם שוחטים קרבן-שלום וזועקים: אללה הוא אכבר, הם מחללים את שמו.

כשהם הופכים ארץ, לארץ ציה וצלמוות, ביצות ומלריה, הם מעידים שהארץ חשובה בעיניהם פחות מקליפת השום. משמעותה היחידה בשבילם היא הפיכתה לדאר-אל-איסלאם, וליתר דיוק, ההצדקה להשמדת ה”כופרים” היושבים עליה. כלומר, לספק את תאוות הרצח שלהם, ולהציגה כקנאות לאללה, נוסח השודד, המרצח, מוחמד, ימח שמו.

 

וודאי שאלוקינו א-ל רחום וחנון, ובדיוק משום כך הוא א-ל קנא ונקם. לא די שהדברים אינם סותרים, אלא, הם משלימים זה את זה. זו השלמות, זה השלום!

 

יש לשער שנבון מכיר את תפילת העמידה ואת הרישא שלה – “… ופי יגיד תהילתך”, ומהי תהילתך?

 

“הא-ל הגדול, הגבור והנורא…”, רק אחר-כך “גומל חסדים טובים… וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם…”… “חסדי אבות”, הרי אלה אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. והגואל יבוא לבני בניהם!!! 

 

ועוד: “מי כמוך בעל גבורות…”.

 

והלוז: “ולמלשינים אל תהי תקוה, וכל הרשעה כרגע תאבד, וכל אויביך מהרה יכרתו, והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע, במהרה בימינו, ברוך אתה ה’, שובר אויבים ומכניע זדים”.

 

כמה לשונות נקמה יש כאן? יותר מלשונות גאולה….

 

כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ…

 

פעמים רבות אני שואלת את עצמי, איך מסתדרים ה”ממלכתיים” עם תפילות ישראל? אלה סותרות את אמונתם, ואם כך, הרי הם אנשי – אחד בפה ואחד בלב – כלומר, רמאים!