תרבות שפיטה קלוקלת, סיקור עיתונאי לא ראוי

תרבות שפיטה קלוקלת, סיקור עיתונאי לא ראוי

שמחה ניר, עו”ד
06.12.2009 15:47
עלבון לאינטליגנציה

עלבון לאינטליגנציה


עו”ד תבע מלקוחה 60 אלף שקל שכר טרחה על שעתיים ייעוץ: ביהמ”ש פסק לו רק 2,500 שקל, העיתונאי מדווח, והקורא שאינו בעניינים לא יכול להרכיב את הפאזל



פורסם לראשונה באתר מחלקה ראשונה

תחת הכותרת עו”ד תבע מלקוחה 60 אלף שקל שכר טרחה על שעתיים ייעוץ: ביהמ”ש פסק לו רק 2,500 שקל מביא לנו נועם שרביט (גלובס) כתבה על לקוחה אשר התחרטה  אחרי הייעוץ הראשוני, וביקשה לסגת מההסכם עם עורך-דינה, שאול דחב”ש, ולחסוך את תשלום שכר הטירחה המוסכם, ואילו עורך-הדין דרש את מלוא התשלום המוסכם.

זה מה שאנחנו יודעים על המקרה, מתוך הכתבה עצמה:

השופט נחום שטרנליכט גייס את “חובת הצדק ודרכי היושר וההגינות”, ודחה את רוב תביעתו של דחב”ש. “אמנם משחתמה הנתבעת על ההסכם מחייבות אותה הוראותיו, אך אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות שהתובעת הודיעה לדחב”ש על ביטול ההסכם דקות ספורות לאחר חתימתו, וכאשר הזמן שהקדיש לה היה קצר ביותר וטרם בוצעה על-ידו עבודה של ממש עבורה, יהיה התובע זכאי למלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם”, קבע.

לדבריו, “דרישה למלוא שכר-הטרחה עומדת בסתירה לחובת תום-הלב בעמידה על זכויות חוזיות. יש להפעיל בצידה נורמות ערכיות ובכך להביא לעשיית דין, אך גם לעשיית צדק ולהליכה בדרכי היושר וההגינות. אין מטרת מערכת המשפט ליצור נבלים ברשות החוק, אלא עושי הישר והטוב”.

לכן פסק השופט לדחב”ש רק שכר ראוי בסך 2,500 שקל.

לזכותו של הכתב אני מוכן להניח שהוא הביא, גם אם בתמצית, את מלוא מהותו של פסק-הדין. לחובתו אציין כי הוא לא מביא לנו, ולו גם בתמצית, שום מידע על מה שטענו הצדדים, והחטאת הזה רובץ גם לפתחו של השופט.

והתוצאה: 87 תגובונים (טוקבקים), נכון לשעת כתיבתן של השורות האלה, אשר חלקם תוקף את עורך-הדין (ודרכו את ציבור עורכי-הדין כולו) על רדיפת-הבצע, וחלקם מגן על זכותו של עורך-הדין לקבל את המגיע לו על פי החוזה – אותו הוא היה מוכן לקיים ככתבו וכלשונו.

אבל בשאלה האמיתית איש לא נגע, כי השופט והעיתונאי לא עשו מלאכתם שלמה, וכלל לא חשפו אותה. השאלה האמיתית היא האם הייתה ללקוחה עילה לבטל את ההתקשרות החוזית עם עורך-הדין, אבל השופט העדיף לדלג עליה, ולהתעסק בשאלת “השכר הראוי”, מתוך הנחה שאם יפסוק משהו ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו (10% מסכום התביעה, המנופח לרוב, הם מפלט “קלאסי”), הם לא יערערו, ואם יערערו – ערכאת הערעור לא תמהר להתערב, כי גם לה ישנם אותם ה”חשבונות”.

שופט הפוזל אל ערכאת הערעור ולא מישיר מבטו אל הצדק אינו שופט-צדק.

שאלת השכר הראוי מקומה יכירנה כאשר החוזה בוטל מסיבות מוצדקות, ואחד הצדדים ביצע עבודה חלקית, או כאשר נעשתה עבודה מוסכמת, בלי שנקבע לה השכר המוסכם, אבל במקרה הזה הלקוחה חתמה על ההסכם עם עורך-הדין אחרי שתי שיחות ייעוץ (הווה אומר שהיה לה הסיפק לתהות על קנקנו ועל גישתו המקצועית), והיא נסוגה מההסכם דקות ספורות אחרי חתימתו (כאשר טרם היה בידי הסיפק למצוא עילת-ביטול, כגון “חילוקי דיעות באשר לאופן ניהול התיק”).

הדעת נותנת כי לליבה של הלקוחה התגנבו הרהורי-חרטה באשר לכדאיות העיסקה עם עורך-הדין, וטעות בכדאיות העיסקה הוצאה בחוק במפורש מגדר עילות-הביטול. זה גם לא מתקבל על הדעת שאחרי עשיית החוזה ימשיך אחד הצדדים בסקרי-השוק שלו, כאשר השני נעול על ההסכם (או ששני הצדדים ימשיכו לבדוק את השוק.

תארו לעצמכם מצב בו עורך-הדין מקבל עיסקת-ענק אחרי שהוא חתם על הסכם עם בוזגלו, ופתאום נעשה לו בלתי-כדאי “לעסוק בקטנות”, והוא מבקש לבטל את החוזה: איש לא יקבל את זה, והוא יהיה חייב להמשיך ולטפל בתיק שלקח על עצמו, ובאותה המידה גם הלקוח לא יכול להמשיך ולחפש עורך-דין אשר יספק לו את אותה הסחורה, ב”חצי לירה פחות”.

חיי המסחר והכלכלה אינם יכולים להתנהל בחוסר-וודאות כזה, כי על סמך ההסכם הזה לוקח עורך-הדין משכנתא, ונותן את הכסף לקבלן אשר, מצידו, קונה קרקעות וחומרי בניין, ושוכר את האומנין, אשר, מצידם, קונים במכולת, וכן הלאה, וכאשר הלקוחה מבטלת את ההסכם עם עורך-הדין, תיאורית הדומינו תשכיב את כל המדינה על הקרשים.

לכן, ככל הנראה מהכתבה, פסק-הדין בו עסקינן אינו נכון, וזאת, מן הסתם, גם הסיבה שהשופט נזקק לכל הקשקשנות על “חובת תום-הלב בעמידה על זכויות חוזיות”. הנתבעת לא גילתה שום עילה לביטול ההסכם, עמידה על זכות חוזית אינה “משהו גס”, תום הלב נדרש ממי שמפר את החוזה, ולא ממי שמקיים אותו, וצי שמבקש לקיים את החוזה, ולבצע את חלקו-הוא, לא ניתן להאשימו בחוסר תום-לב.

וישנה עוד נקודה אשר בה אנחנו נאלצים להסתפק במה שיש בכתבה: קביעת השכר הראוי.

תאר לעצמך שאתה בא אל מנתח ידוע-שם, והוא, אחרי בדיקה קצרה (נניח רבע שעה), אומר לך לא צריך לעשות שום דבר, הבעייה תחלוף מעצמה תוך כך-וכך זמן (דבר אשר התאמת לאחר מכן). האם המנתח באמת “לא עשה שום דבר”, ולכל היותר מגיע לו “שכר ייעוץ” על רבע שעה?

לא ולא. המנתח גילה לא רק מיומנות רבה, אלא גם מוסריות גבוהה, שהרי יכול היה להשכיב אותך על השולחן, לנתח אותך, וכל זאת אחרי ששילמת לו את שכרו על הניתוח, אשר ממנו יכולת גם לא לקום בכלל.

וגם בעריכת-דין קיימת התופעה הזאת. לפעמים  הדבר הנכון ביותר לעשותו הוא לא לעשות כלום, לתת לצד-שכנגד לרקוד טאנגו עם עצמו, ובבוא העת לקטוף את הפירות – כאשר מלאכת ה”קטיף” היא החלק הזניח מבחינת העבודה הגלוייה שעורך-הדין משקיע, ואילו החלק הממשי הוא קביעת האיסטרטגיה, דהיינו ההחלטה שלא לעשות דבר, באותו השלב.

לבוא ולומר כי עורך-הדין “לא עשה כלום”, ומגיע לו שכר-ייעוץ על חמש דקות עבודה, זה לא רק לא צודק, אלא גם עלבון לאינטליגנציה.

ומדוע נתתי כאן את ההרצאה הזאת? לא כדי להעשיר את ידיעותיכם בדיני החוזים, אלא כדי להראות כיצד שופט ועיתונאי עושים מלאכתם רמייה.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר