ירושלים, כ”א באלול, התש”ס

שלום רב,

ושוב הם העניקו לעצמם פרסים, כשאחרון אחרון חביב, אביהם הרוחני, ה”לוזר” הנצחי, הוזה המזרח התיכון החדש, המתאים כל כך למשחק הנדמה-לי, שאותו הם חיים ומשחקים, וקוראים לזה “תרבות”.

“לימור” מנצלת את ההזדמנות להתבדח על חשבון “האיש מחו”ל” – ביבי נתניהו (מחיאות כפיים). וגילה אלמגור מזכירה לאהוד ברק, בפאתוס, כיאה לשחקנית מעולה, “אנחנו נתנו לך גב לשלום”. הגיע עת תשלום. ואיש בכל הקהל הגדול הזה, שקם על רגליו לכבוד מחולל ה”שלום”, במחיאות כפיים סוערות, קצובות וממושכות, לא מחה. לא שהצטרכנו הוכחה נוספת לכך, שכל אנשי התרבות האלה, משתייכים ל”מחנה השלום”, המייצג את עצמו, שהתרבות שלו מתמצית בתעמולה נגד מורשת ישראל, נגד המחזיקים בה ונגד מולדתם. הם עושים זאת במחזות על כל במות העולם, כשגרמניה בעדיפות ראשונה. הם עושים זאת בציורים ובקאריקטורות, בתערוכות בינלאומיות, הם עושים זאת ב”שירה” ובראיונות לכל כלי תיקשורת אפשרי. הם בסך הכל מציגים את המציאות – את גוליבר היהודי, המסכן את עצם קיומם של עשרים ושנים גמדים חביבים וסוס טרויאני אחד. הנה מתנחל מתעלל, אונס ורוצח פלשתינאית מסכנה.. אם אני לא טועה, זה קרה בוואדי קלט, ואולי לא בדיוק ככה. אבל, מה זה משנה, העיקר חופש היצירה. תרבות כבר אמרנו? והנה קלגס יהודי רוצח ילדים ערבים מסכנים. זה קרה במעלות, לא? לא! אין דבר, למען המטרה הנעלה, כל האמצעים כשרים. תשאלו את נתן זהבי. מספרים שגם אהרון הכהן נהג לשקר, כדי להביא שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, קל וחומר שכך צריך לעשות, כדי לעשות שלום עם אויבים. לא, לא עם החרדים, לא צריך להגזים! בסך הכל עם אבו עאמר, אבו עלא, אבו מאזן ואבו ג’ילדה.

ענת עצמון מודה שאין נהירה לבית הקולנוע (עם לא תרבותי), אבל, בכל זאת, ראויים יוצרי התרבות לפרסים.

אנשי תרבות “השלום”, כשתתחילו להתעסק באמת בתרבות ובמלחמה על האמת והצדק, ולא בשנאת ישראל, ינהרו היהודים לבתי הקולנוע ולתיאטראות וישלמו מרצונם, ולא יהיה צורך להיכנס לכיסיהם, על כרחם, באמצעות אהוד ברק.