ב”ה

הלנצח תאכל חרב?

 

 

חנה אייזנמן

 

ח באב התשס”ה 13/08/2005 22:58

 

 

האם לזה התכוונה “הציונות הדתית” ב“שותפות ההסטורית”? האם זו משמעות “אני שותף”? אני שותף לפשע? כנראה;

 

עצם הבחירה במושג המעוות – “ציונות דתית” – מעיד על בחירה מרצון בתפקיד כינור שני. משל, הופיעה ציון לראשונה ב“אלטנוילנד” של הרצל ולא בתנ”ך – במורשת ישראל….

 

“הציונות הדתית” הרעילה כמה דורות בסם ה“ממלכתיות”. כך גם ה“הדר הז’בוטינסקאי”.

 

וכל אותה עת חגגו מהרסינו ומחריבינו את טימטומם של הראשונים. הם תפסו את העיקרון, והיום הם מנגנים במיתר המזוייף של “אחדות ישראל” את הקיטש “רק שלא נתנתק זה מזה”.

 

אנחנו נבצע את הפשע, ואתם “תנצחו” ב”באהבה ובאמונה”. שבו בשקט והמשיכו לדקלם – “באהבה ננצח”. ואנו, בחסות אהבת החינם שלכם, ננצח בשנאת החינם שלנו!

 

והקיטש הזה מופיע על המסך מיד אחרי הפרומו הצוהל בטלויזיה – “ההתנתקות כבר כאן” – “הפרשנויות, התמונות ….” והשד יודע מה – שמחה וצהלה. עם ישראל במצולות החורבן והייאוש, והשמאל חוגג – האח, הידד, לנצח תאכל חרב!

 

והלב מתפלץ!

 

 

 

מספר חגי סגל בספרו “אחים יקרים”:

 

“בתחילת חודש אדר, ביום ששי, סמוך לכניסת השבת, הורתה הממשלה לצה”ל להטיל הסגר על חבל ימית. עשרות מחסומים הוצבו בכבישים המובילים אל החבל. חיילים התדפקו על דלתות בתים בפריאל, בתיהם של עולים מבריה”מ, כדי לחפש מתנחלים מתחת למיטות. “קיבלנו הוראות”, התנצלו. סיעת התחיה הגישה צעת אי-אמון בממשלה. חנן פורת – לכאורה בניגוד לרוח הדברים שבזכותם טען בישיבת מועצת יש”ע – הבטיח בשם התנועה לעצירת הנסיגה, כי היא קבעה לעצמה קו נחרץ, שלא לנקוט אלימות: ‘לא נרים, חס ושלום, לא נשק ולא אגרוף. זהו הקו'”.

 

ה”ציונות הדתית” בלבלה לגמרי את הנוער, שלא ידע עוד איך לפעול, וסייעה להחרבתם של ימית, שדות, דקלה, פריאל, פריגן, תלמי יוסף, נתיב העשרה, אוגדה, ניר אברהם, נאות סיני, חרובית, עצמונה, חצר אדר, סופה וחולית.

 

בגין, כדרכם של הפוליטיקאים המושחתים ועלובי הנפש בישראל, השתמש בעם ובארץ לצרכיו הפרטיים – התנערות מסטיגמת ה”טרוריסט”, שהדביק לו השמאל, סטיגמה שמיררה את חייו. מיתר כאוב, שהשמאל היטיב מאד לנגן עליו.

 

“…חמישה חדשים אחרי מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הרביעית שנכפתה על עם ישראל ונוהלה בידי ממשלה בראשות מפלגת ‘העבודה’ – רואיין מר אבא אבן, אחד ממנהיגיה הבולטים של מפלגת ‘העבודה’, לצורכי כתבה בכתב-עת אמריקני. המראיינת, ג’ואן פיטרס קפלן שאלה אותו בין השאר: “אם תערוך ישראל בחירות חדשות, הסבור אתה שבגין מסוגל לנצח?” תשובתו היתה: “העם בישראל לעולם לא יבחר בממשלה מסוג זה. לעולם לא. כיוון שביסודו של דבר העם איננו רוצה מדיניות של שפיכות דמים בלתי פוסקת….” (“לא עוז ולא הדר”, שמואל כץ).

 

רק השמאל מסוגל למעשה נבלה מסוג זה!

 

כל המלחמות נוהלו ע”י ממשלות השמאל. כל המלחמות נכפו על מדינת ישראל, ע”י הג’יהאד הערבי-נאצי, רוב המלחמות היו תוצאה של הנסיגות, שבוצעו ע”י ממשלות השמאל.

 

ומה עושה אבא אבן?

 

א. טוען שמלחמה ושלום כביכול, תלויים במדיניותה של ישראל.

ב. הוא משליך את האשמה הזו לפתחו של בגין, שלא היו לו יד ורגל בקביעת מדיניות

    ישראל.

 

בגין לא עמד בזה, כי בגין היה תמיד נמושה, בן דמות היגון של ה“הדר הז’בוטינסקאי”. בגין היה זה שטבע את הסיסמא – “לא תהיה מלחמת אחים, בעוד האויב בשער”, כאשר הוא נרדף וכמעט נרצח בידי האויב האמיתי – השמאל. אותו שמאל, שבמשך עשרות בשנים מונע את הניצחון על הערבים, מסיג שוב ושוב את ישראל לאחור, ומונע בכל כוחו את הפיכת ישראל למעצמה בטוחה, שהמוות אינו עולה עוד בחלונותיה!

 

בדיוק, כפי שה”מתנחלים” אחראים לטרור בן ה-120 בארצנו, כך הואשם בגין, באופן האבסורדי והחצוף ביותר ב”מדיניות של שפיכת דם בלתי פוסקת”.

 

זה טבעו של השמאל – שנאת ישראל+תעמולה שקרית+שיתוף פעולה עם האויב=חורבן ישראל!

 

שרון החל אז לפתח את תחביבו הפרוורטי – הרס ישובים יהודיים פורחים.

 

 

 

השמאל לא התכוון מעולם למדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. השמאל רצה באוטונומיה שמאלנית בחסות האומות, שבה הוא יהיה העבד כי ימלוך על עבדי העבדים.

 

 

 

בספרו “מי גירש את הבריטים מן הארץ”? מצטט פרופ’ יוסף נדבה את הדברים הבאים, מנאומו של משה סנה, בכינוס של עסקני הציונים הכלליים, ב-1 במאי, 1945 :

 

“איננו מעוניינים כלל שהאנגלים יצאו מכאן, אינני יודע מה יתהווה כאן – ארץ ישראל או ארץ ישמעאל. ניחא לנו שהאנגלים יישארו כאן”.

 

ועוד הוא מצטט מתוך החוברת: “בתוהו לא דרך”:

 

“תכניתם של הטרוריסטים להקים כאן שלטון עברי היא איוולת וכוזבת כאחד, הואיל ועלייה של מיליונים יהודים וכו’.. זקוקה להסכמת המעצמות הגדולות ולתמיכה בינלאומית, כל זה לא יקום בכפייה טרוריסטית על אנגליה”.

 

ובהרצאה ב-7 במאי 1946 אומר ישראל גלילי

 

“…. מעולם לא חשבנו שהציונות תתגשם על שדה הקרב, תמיד האמנו ומוסיפים להאמין, שהציונות תתגשם על הקרקע, על העליה, על ההתישבות….” (ספר תולדות ההגנה, כרך ג’, חלק ג’, עמ’ 1740).

 

וכדרכם, שיקרו, העובדה היא, שהם עוקרים מן הקרקע התיישבות יהודית לתפארת, כי הם

התכוונו להגשמת ה“ציונות”, אפשר גם באוגנדה, ולא לשיבת ציון של העם היהודי.

 

שיבת ציון על בסיס מורשת ישראל, היה הדבר האחרון שהם רצו בו. כל דבר שריח מורשת ישראל עלה ממנו, לא היה לגיטימי;

 

הלנצח תאכל חרב?

 

זו הסיסמה המנצחת! והיא, כמובן, נזרקת מפי “שוחרי השלום”, אלה המעדיפים את ייסורי ה”שלום” על כאבי המלחמה – הבחנה מקאברית/שמאלנית אפיינית, לעומת “מחרחרי המלחמה”, המעדיפים את הניצחון במלחמה, שבהכרח יביא בטחון, על הכניעה, שהוא המתכון למלחמה הבאה. בדרך כלל, הסיסמה הזו מסיימת כל ויכוח, כי השומע כה נדהם, שהמלים נעתקות מפיו.

 

התבטאות בסיסמאות, הצהרתיות, או מרמזות לסיבה שקרית ואף אבסורדית להווית הזוועה בתוכה אנו חיים ומתים בייסורים. הוויה שממנה איננו מנסים כלל להתנער, בגלל אותן סיסמאות שקר, השוטפות את מח העם הזה, שאינו מסוגל עוד לחשוב עצמאית. סיסמאות וגם תעמולה אנטישמית, המלוות בפשעים נגד העם היהודי.

 

כל סיסמאות השמאל, בלי יוצאת מן הכלל, והדוקטרינה שלו, הן שקר שקוף ומוכח, ובכל זאת – שקר מנצח! העובדה היא – יישום תכנית השלבים בידי כל ממשלות ישראל.