ב”ה

החברים של אייכמן

“וידויי אייכמן” – כפי שפורסמו בכתב העת “לייף” ב- 28 לנובמבר וב- 5 בדצמבר 1960

(מתוך: “כחש”,  [בן הכט],ת”א תש”ל, עמ’ 293-294)

“בהונגריה היו ההוראות היסודיות שלי לשלח את כל היהודים מהונגריה תוך פרק זמן קצר ככל האפשר. עתה, לאחר שנים של עבודה מאחורי שלחן כתיבה, חרגתי אל המציאות הנוקשה שבשדה. כפי שהימלר ניסח זאת – שלחו אותי, את “האמן”, כדי לוודא שהיהודים לא יתמרדו כשם שהתמרדו בגטו ורשה.

תוך מילוי הוראות הימלר, התרכזתי עתה במשא ומתן עם העסקנים הפוליטיים היהודים בבודפשט… ביניהם ד”ר רודולף קסטנר, הנציג המוסמך של התנועה הציונית.

ד”ר קסטנר זה היה אדם צעיר, כבן גילי, עורך דין קר כקרח, ציוני פנאטי. הוא הסכים לסייע בשידול היהודים שלא יגלו התנגדות לגירושים – ואפילו לקיים את הסדר במחנות האיסוף – אם אעצום את עיני ואאפשר לכמה מאות, או כמה אלפי יהודים צעירים להגר באורח בלתי לגאלי לארץ ישראל. היתה זו עסקה טובה, תמורת שמירת הסדר במחנות. המחיר… לא היה גדול מדי, לדידי”.

“…סמכנו איש על רעהו בשלמות. כאשר היה במחיצתי, נהג קסטנר לעשן כאילו נמצא בבית קפה. בעת השיחה נהג לעשן סיגריה מבוסמת אחת אחר השניה, אותן היה מעלה מנרתיק כסף ומצית במצית עשוי כסף. בגינוניו המהוקצעים ובהתאפקותו, עשוי היה בעצמו להיות קצין גסטפו אידיאלי”.

“דאגתו העיקרית של ד”ר קסטנר היתה לאפשר לקבוצת נבחרים מבין יהודי הונגריה להגר לארץ ישראל…

“למעשה, היה דמיון רב בין גישת הס.ס., ונקודת הראות של המנהיגים הציונים האידיאליסטים מאוד… אני מאמין שקסטנר היה מקריב אלף, או מאה אלף, מאחיו ומבשרו כדי להגשים את מטרותיו הפוליטיות… “יכול אתה לקחת את האחרים”, נוהג היה לומר לי “אבל תן לי קבוצה זו”.

ומשום שקסטנר עשה לנו שירות גדול בסייעו לשמור על השקט במחנות הגירוש, הנחתי לקבוצתו להימלט. אחר ככלות הכל, קבוצות קטנות אלה, של אלף יהודים או בדומה, לא עניינו אותי… זה היה ה‘הסכם הג’נטלמני’ ביני ובין קסטנר”.

הצנחנים היהודים ושליח השטן (מתוך “כחש”, בן הכט)

…. חנה סנש פגשה בשני פרטיזנים יהודים ועמם חצתה את גבול הונגריה. אך שוטרים הונגרים הבחינו בהם ולכדום. חנה ניסתה להצפין את המשדר הצבאי שנשאה, אבל שוביה גילו אותו. המשדר נועד לקיים את הקשר בין הצנחנים לבין עצמם, ובינם לבין הבסיס הבריטי.

גילוי המשדר מסגיר את זהותה של חנה – מרגלת אויב, ציד חשוב. ממציאות המשדר בידה, מקישים שוביה כי בשטח מצויים מרגלים נוספים, שעמם עמדה חנה להתקשר. הודעה נשלחה לקצין-הגסטאפו של “צלב החץ”, פטר היין, וזה פוקד להביא את חנה לבודפשט.

בכלא בודפשט מופשטת חנה עירומה, נכבלת אל כסא, מולקית ומוצלפת במשך שעות. ההונגרים מנסים לסחוט מפיה את אות-הצופן שיביא להוצאת חבריה הצנחנים ממחבואם, ויסגירם למאסר.

חנה לא גילתה דבר לאנשים שחיבלו בה עד לאבדן הכרתה. ההלקאה והעינויים נמשכו ימים מספר, לא ידוע כמה. חנה לא הזכירה אותם ביומנה, ודפי היומן נשארו גאים-בטוהרם מעינויים ומכאובים…

                *********************************************

לבסוף שוחררה הגב’ סנש ממאסרה, מיד ביקרה אצל חנה. חנה אמרה לה כי יעמידו אותה למשפט ובקשה מאמה למצוא עורך-דין.

הגב’ סנש אצה בחוצות בודפשט, בתוּרה אחר עזרה לבתה. מן הפקידים ההונגרים ומן היהודים למדה, שרק אדם אחד עשוי לעזור לחנה – היהודי היחידי בעל-השפעה אצל הנאצים – ד”ר רודולף קסטנר. כן נודע לה כי ד”ר קסטנר הנו היהודי היחידי הרשאי להתראות עם אסירים יהודים בכל עת, ולהמציא להם חבילות מזון. ההונגרים נהגו “לשכוח” במשך ימים ארוכים להאכיל את אסיריהם היהודים.

יום אחר יום, ושבוע אחר שבוע, ניסתה הגב’ סנש להתראת עם ד”ר רודולף קסטנר. היא שוחחה עם מזכירתו, עם עוזרתו הראשית, הגב’ הנזי ברנד, התאמצה להגיע אל רבים מעוזריו, שיטחה את תחינותיה ובקשה ראיון, פגישה, עורך דין, משלוח חבילות-מזון לבתה.

קסטנר לא היה אדיש לחלוטין לגורל הצנחנים האמיצים. שנים מהם הגיעו בחשאי לבודפשט והתייצבו לפניו, בהתאם להוראות אנשי ה”הגנה” בארץ ישראל, אשר קבעו שקסטנר יהיה “בסיסם” בהונגריה. עבודת ההצלה שלהם היתה צריכה להיעשות תוך שיתוף פעולה עמו.

קסטנר שידל את פלגי לצאת ממחבואו ולהתמסר לידי ראש הגסטאפו הגרמני, קלאגס. לאחר מכן פיתה גם את פרץ גולדשטיין לצאת ממחבואו ולהסגיר את עצמו לידי המשטרה ההונגרית. הוא שיכנע את שני הצעירים כי תמורת התמסרותם יזכו לחנינה. הוא אף אמר להם כי השלטונות ההונגרים והגרמנים ירשו להם להצטרף אליו בפעולותיו להצלת יהודים.

היה גורם משכנע נוסף – פלגי וגולדשטיין הצעירים היו ילידי קלוז’, ד”ר קסטנר היה מורם ומנהיגם בתנועות הנוער הציוניות בקלוז’.

הצנחנים הצעירים צייתו לקסטנר והסגירו את עצמם. מיד הושמו שניהם בסד ועונו על ידי קציני הס.ס. והמשטרה ההונגרית.

לאחר חדשים של עינויים נשלחו שניהם ברכבת חתומה לאחד ממחנות המוות הגרמנים. פלגי הצליח לקפוץ מקרון-הבקר-היהודי, בו הוסע, והציל את חייו. פרץ גולדשטיין לא נראה עוד.

עינוייהם וגזר-דינם לא סיכנו את בטחונו ולא פגמו בנוחות-חייו של איש-סודם, קסטנר.

על אף שנתגלה כמי שמשמש “בסיס” לפעולות מרגלי-האויב, נשאר קסטנר רעם המהימן של הנאצים והשוטרים ההונגרים, ואלה הוסיפו לעזור לו “להציל יהודים”…..

                *************************************************8

…. לאחר שלושה חדשים במאסר בודד הוסיפה חנה עוד שורה ביומנה: “אהבתי את אור השמש החם”.

כשנוכחו כי העינויים לא יפתחו את סגור-פיה, העבירו השלטונות את חנה לתא כללי, בו תמתין למשפטה כנאשמת בבגידה. עוד ארבעה אסירים נמצאו באותו תא. שנים מהם ילדים. הם הוחזקו במאסר מזה שנים.

מחוצת פנים, החלה חנה ללמד את שני הילדים קרוא וכתוב. רוחה פיעמה בכל התאים, בהם המתינו יהודים למשפט התליין. היא הפיצה שמועות מעוררות-עליצות בכלא. בהשקיפה מחלונה המסורג הצמידה חנה פעם את אצבעה המורה על שפתה העליונה, כאילו היתה שפם קטן, ואצבע אחרת העבירה על צווארה, כחלף-שוחט. השמועה נפוצה בכלא, שהיטלר נרצח……….

… בחוץ נואשה הגב’ סנש מן התקווה להתקבל על ידי קסטנר הכל-יכל, ונבוכה מן הידיעות המסולפות בשחצנות על ידי עוזריו “המצילים” מן הסוכנות-היהודית. היא פנתה לבסוף בבקשת עזרה לעורך-דין הונגרי, אשר ניאות ללמד סנגוריה על חנה.

זמן מה לאחר מכן נקראה הגב’ סנש למשרד ממשלתי. קצין אנטישמי הודיע לה כי משפט בתה הסתיים, פסק הדין ניתן ואף בוצע לפני שעות מעטות.

הקצין אמר: “בתך לא רצתה להתראות עמך. היא אמרה כי אינה רוצה להכאיב לך. חייב אני להרכין את ראשי לפני התנהגותה של בתך טרם מותה. מלותיה האחרונות היו, שהיא גאה להיות יהודיה”

                                              ….

חנה יכלה להינצל מחדשים של עינויים, לו גילתה לשוביה את אות-הצופן שהיה מסגיר לידיהם את חבריה הצנחנים. אולי גם את חייה היתה מצילה, לו בגדה בחבריה….