ב”ה

 

 

ברדיו קול-חי רואיין שמשון ליבמן, ראש מטה המאבק לשחרור גלעד שליט. בין השאר נשאל על ידי המראיין האוהד מאד, מה הוא עונה לאנשים הטוענים שהרוצחים ישובו וירצחו. השמשון ענה שזו “טענה דמגוגית”, הנה, שני שוטרים נרצחו בבקעה (והוא מצטער ובוכה  ובלה, בלה, בלה), האם הם נרצחו על ידי המחבלים היושבים בכלא…. (אני יכולה לומר לו שלא, כי הם בכלא). הנה, הוא ישב עם עמירם לוין ועם עמי איילון, ושניהם אמרו שאין שום קשר בין מעשי הטבח ביהודים לבין שחרור מחבלים….

אז, מי הוא שונא ישראל, עמי איילון, אני יודעת היטב, ואני מתכוונת גם לספר לכם, או להזכיר לכם, אבל, לא היה לי מידע על עמירם לוין, אז, כדרכי, בדקתי, וזה משהו שמצאתי, לבד מן המידע שעמירם לוין בירך על הבריחה מלבנון וצידד בנסיגה החד-צדדית מחבל עזה. כלומר, כמוהו, כעמי איילון, אינם נקיים מחישובים זרים, מרוזיים, כשהם מביעים את דעתם.

 

 

אסון מעלות – מתוך “סיירת מטכ”ל”- (רשם ב-fresh משה זונדר)

 

 

 

ב-3:30 נכנסו שלושת המחבלים לבית מספר 134 הנמצא בשולי העיירה מעלות. הם נתקלו בפורטונה כהן בת ה-35 שהחזיקה בבנה אלי בן ה-4, ורצחו אותם.

 

 

“ביום ראשון 13 במאי 1974 בשעה 10 בערב חדרו לישראל מאזור זרעית שבגבול הצפון שלושה מחבלים מארגונו של נאיף חוואתמה. על כביש מעונה הם תקפו טנדר שהסיע פועלות מכפר אתא לכיוון פאסוטה, אחת הפועלות נהרגה ואחרות נפצעו. נהג הטנדר נפצע אף הוא אך המשיך בנסיעה.

 

בחצות וחצי אור ליום שני נמסרה הודעה על הפיגוע למשטרה ולפיקוד צפון. חוליות צבא סרקו את הסביבה אך לא איתרו את המחבלים.

 

בבוקר יום שני יצאו 102 תלמידים מכיתות ט-י”א בבית הספר הממלכתי דתי בצפת לטיול שנתי. ביום שבו טיילו התלמידים בגליל המערבי שמע מפקד הטיול, המורה לגדנ”ע יונה אמרוסי על חדירת המחבלים. הוא ביקש וקיבל אישורים ממשטרת עכו להמשיך לטייל בתנאי שהתלמידים לא ירדו מהכבישים הראשיים.

ב-17:00 הגיעו המטיילים ומלוויהם למעלות והתארגנו ללינה בבית הספר “נתיב מאיר”. הבנים התארגנו ללינה בפרוזדור הקומה הראשונה והבנות בפרוזדור הקומה השניה.

 

ב-3:30 נכנסו שלושת המחבלים לבית מספר 134 הנמצא בשולי העיירה מעלות. הם נתקלו בפורטונה כהן בת ה-35 שהחזיקה בבנה אלי בן ה-4, ורצחו אותם.

מיד אחר כך רצחו את האב ז’וז’ו בן ה-45 ופצעו את הבת. רק התינוק החירש אילם יצחק כהן שהיה בן שנה וחצי לא הרעיש ולכן גם לא נפגע. המחבלים יצאו מהבניין לכיוון בית הספר “נתיב מאיר”, הם לא ידעו שבאותו הזמן לנים במקום יותר ממאה תלמידים.

 

ב 4:00 יצא לעבודתו פועל הנקיון שמעון קדוש, כשהגיע לאזור בית הספר פגש שלושה אנשים ובירך אותם לשלום, בהמשך חילופי הדברים בעברית ובערבית שאלו אותו על הדרך לבית הספר. לאחר מכן ירו בו ופצעו אותו.

דקות ספורות אחר כך הגיעו המחבלים אל המורה פנחס וקנין, שישן במכונית שליוותה את המטיילים. הם דרשו ממנו באיומי נשק את המפתחות לרכב, אך מרוב לחץ ובלבול הוא לא מצא אותם. וקנין צעק למורה ציון כהן שיפתח את מנעול השער.
אחד המחבלים נשאר בקרבת דלת הכניסה, והשניים האחרים עלו לקומות הראשונה והשנייה שבהן ישנו התלמידים.
אחד מהם העיר את הבנים וריכז אותם בסוף המסדרון, השני עשה זאת בקומה השנייה והוריד את הבנות לקומה הראשונה שם התרכזו כולם.
באותן שניות התעורר אחד המלווים, החייל גבי אלפסי שישן בקומת הקרקע, הוא הבין מה קורה ונמלט אל מחוץ לבניין מאחורי גבו של המחבל ששמר בקומת הקרקע. אחותו שולה נשארה שבויה בבניין.

המורה וקנין טיפס במדרגות כשהוא צועק: “מחבלים ! כל מי שיכול שיברח”. רוב התלמידים חשבו שזאת מתיחה אבל הבינו מה קורה ברגע שנשמעו קולות ירי.
מספר תלמידים ומלווים הספיקו לברוח ע”י קפיצה מחלון אחת הכיתות- 17 תלמידים בסך הכול, עם התלמידים נמלטו חייל, שני מורים, הרב ונהג האוטובוס.
המחבלים ראו את ההימלטות והחליטו לרכז את כל התלמידים בכיתה אחת.
85 תלמידים בגילאי 15-17, שתי חובשות, ושני מורים, זה מניין בני הערובה.
המחבלים מילכדו את הכיתה, את חדר המדרגות והמסדרון.
הדרישה שלהם היתה שחרור 20 מחבלים מבוקשים והטסתם לדמשק.
שעת הגג נקבעה ל 18:00 ולא- הם יפוצצו את בית הספר על יושביו.
במהלך הבוקר הוטסו למעלות במסוקי יסעור עשרות לוחמים מסיירת מטכ”ל בפיקודם של סא”ל גיורא זורע שהיה מפקד הסיירת ורס”ן עמירם לוין סגנו.
את שר הביטחון משה דיין הדרישות לא עניינו, לא היתה ל שום כוונה לשאת ולתת עם המחבלים, הוא אמר ללוחמים: “כשתהיה לכם הזדמנות-תדפקו אותם”.

המלווים הבוגרים של התלמידים לא תפקדו- דווקא חלק מהתלמידים הם אלה שגילו יוזמה, תושייה וקור רוח.
המנהיג שהתגלה שם היה יעקב קבלה מכיתה י”א, נער שקט ומופנם אשר בשעות השבי הקשות התגלו בו כוחות נפש יוצאי דופן. הוא הרגיע את חבריו, העז לבוא בדרישות למחבלים, דאג לאספקת מים ומזון לכיתה ואף דיבר במגפון עם אנשי השב”כ.

ב- 11:00 החל “טקס” מבעית, מדי חצי שעה נבחרו 5 תלמידים אשר הועמדו בשורה מול חלון הכיתה, נופפו לשלום ומאחוריהם נורה צרור יריות לכיוון הריצפה.

ב 14:00 שודרה ברדיו הידיעה שממשלת ישראל החליטה להיכנע לדרישה לשחרור האסירים, ידיעה אשר שימחה את המחבלים ואת בני הערובה. התלמידים אף מחאו כפיים, כאשר ראו את המחבלים מנתקים את פתילי ההשהיה מהמטענים אשר הוטמנו בכיתה ובבניין.

במקביל לפעולות המדיניות נערכה סיירת מטכ”ל לקראת מבצע החילוץ.
זורע מפקד היחידה תדרך את לוחמיו ופיצל אותם למספר כוחות.
שלוש חוליות צלפים תפסו את מקומן: חוליה אחת נערכה מדרום לבניין, משקיפה על החלון שבו עמד אחד המחבלים. אחד הצלפים בחוליה הזאת היה י’ מנהלל- בכיר הצלפים ביחידה. שתי חוליות נוספות נערכו מצפון לבניין מול חלונות הכיתה.
קצין מהיחידה שהיה בשטח ציין כי רובי הצלפים היו מדגם לא משוכלל – רובים לא מתאימים ותחמושת לא מתאימה כדבריו.
עמירם לוין מונה כמפקד כוח הפריצה העיקרי, מוקי בצר (שהיה ממקימי שלדג מאוחר יותר) מונה למפקד כוח פריצה נוסף שתפקידו היה להגיע ליד החלונות של הכיתה ולהרוג את המחבלים.
אל הכוח של לוין הצטרף אלוף פיקוד הצפון רפאל איתן. הכוח עשה איגןף גדול מסביב לבניין וכך גם הכוח של בצר. שני הכוחות הגיעו מבלי שיתגלו לעיני המחבלים.

בינתיים נבחנו עוד מספר אפשרויות לחילוץ אך כולן נפסלו- כניסה מהגג, ונסיון לצליפה מרחוק היו חלק מהן.

הכוחות הפורצים המשיכו להמתין לפקודת הפריצה, המתנה אשר ארכה כמעט 5 שעות..
בבית הספר המחבלים החלו לגלות סימני מתח ועצבנות, ואחד מהם ראה חייל משקיף על החלון- ירה בו והרגו, החייל ההרוג היה סילבן זרח בן 20 מחצור.
המחבלים זכרו היטב את פעולת “סבנה” שארעה שנתיים קודם לכן ונזהרו לא ליפול בפח- הם לא הסכימו לחלק מהדברים שביקשו מהם והזהירו מנסיון להוליך אותם שולל.
ב –15:15 אישרה הממשלה למשה דיין להורות על פעולה צבאית.
הרמטכ”ל מוטה גור החליט לעכב את הפעולה עד 16:30.
תוכנית הפעולה הסופית כללה ירי צלפים וכניסה מהירה של כוח הפריצה העיקרי בפיקוד עמירם לוין.
אחרי עוד מספר עיכובים שנבעו מידיעה אשר התבררה כלא נכונה על כך ששגרירי רומניה וצרפת בדרכם למקום על מנת לשכנע את המחבלים לשחרר את בני הערובה, פקד מוטה גור על פתיחת המבצע. השעה היתה 17:15, 45 דקות לפני פקיעת האולטימטום. גיורא זורע עידכן מייד את כל החוליות.
כל הכוחות נדרכו ועשו הכנות אחרונות לקראת הפריצה שאמורה להתחיל בירי צלפים.

כוח הפריצה של עמירם לוין החל בפריצה, הלוחמים נכנסו לחדר המדרגות ופתחו בירי. הלוחמים המשיכו לכיוון הכיתה ובדרך נתקלו באחד המחבלים אשר ירה לכיוונום ופצע שלושה לוחמים.
החוליה השנייה המשיכה ואז התפוצץ רימון זרחן שזרק אחד הלוחמים ונוצר מסך עשן.
הבעיה עם עשן של רימון זרחן היא שזה עשן דחוס מאוד, אי אפשר לראות דרכו וגם אי אפשר לנשום.
מישהו תיאר את מה שאירע בתוך העשן- “חיילים רצים כמו בוקים”. בגלל העשן הם פיספסו את הפנייה לקומה הראשונה ועלו בטעות לקומה השנייה, ממש בכניסה לקומה השנייה הם הבינו שטעו וחזרו למטה.

הטעות גרמה לעיכוב של כ 7-15 שניות.

בזמן הזה הספיק המחבל שנפצע בכתף לרצוח את התלמיד יעקב קבלה אחרי שקבלה נאבק בו וניסה לנטרל אותו.
אותו מחבל המשיך לירות לעבר התלמידים והוא זה שאחראי לרוב הפגיעות בהם.
עקב הצפיפות בכיתה- 85 תלמידים ב 48 מ”ר כמעט כל הכדורים פגעו ו 22 תלמידים נהרגו, 18 בנות 4 בנים.

החיילים בינתיים חיסלו את שאר המחבלים אך הזמן היקר שאבד עקב הטעות בכניסה לקומה וההחטאה של הצלף גרמו לאבידות הרבות.

רשימת הטעויות של היחידה:

1. הצלף י’ נכשל ולא הצליח להרוג את המחבל זיאד רחים.

2. 2. בקרב כל הכוחות היה חוסר בהירות לגבי מתן ההוראה לפתיחה באש ותחילת המבצע.

3. 3. הכוח הפורץ ירה צרורות במהלך הכניסה לבניין בצורה בלתי מבוקרת, ירי אשר סיכן חלק מהתלמידים.

4. 4. סרן צ’ ל’ טעה וזרק רימון זרחן על המחבל. הרימון החטיא וגרם למסך עשן מחניק אשר עיכב את ההתקדמות.

5. 5. רס”ן עמירם לוין טעה בקומה וגרם לעיכוב של 7-15 שניות.

6. 6. היה היסוס לגבי המשך הריצה לכיתה עקב מסך העשן שנוצר.

7. 7. אי הבנה בשרשרת הפיקוד בין מפקד היחידה לבין מוקי בצר אשר פיקד על החוליה שהיתה אמורה לטפס אל חלון הכיתה.

8. 8. נגרם עיכוב גדול בפריצת הכוח מהחלון משום שהם הופתעו מעיתוי תחילת הפעולה. הם פרצו לכיתה רק לאחר רוב 
       הירי.

אסון מעלות מוגדר עד היום ככישלון הצורב ביותר של היחידה.

אלה שמות ההרוגים:

מלכה אמרוסי בת 15, רחל אפוטה בת 16, שרה בן שמעון בת 16, תמר דהן בת 16, יוכבד דיעי בת 15, יפה כהן בת 17, רינה כהן בת 17, שושנה כהן בת 16. יעקב לוי בן 17, דוד מדר בן 15, יהודית מדר בת 15, שרה מדר בת 16, לילי מורד בת 17, צביה מור יוסף בת 15, יוכבד מזוז בת 16, אילנה נאמן בת 17, יונה סבג בן 17, שרה סופר בת 15, מיכל סיטרוק בת 16, אביבה סעדה בת 15, יעקוב קבלה בן 17, אילנה תורג’מן בת 15.

יהי זכרם ברוך.

 

האם גם לו היו הילדים בני נהלל או בכלל, מן ההתישבות העובדת, היתה התנהלותם של משה דיין ומפקדי הכח, שלומיאלית כל כך? ח”א

 

אסון צאלים ב’

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אסון צאלים ב’ הוא שמה של תאונת אימונים צבאית שבה נהרגו חמישה לוחמים מסיירת מטכ”ל, שהתרחשה ב-5 בנובמבר 1992 בבסיס צאלים שבנגב.

התאונה התרחשה בשעה 06:10, במסגרת תרגיל של סיירת מטכ”ל, כהכנה למבצע “שיח אטד” לחיסול נשיא עיראק, סדאם חוסיין. במהלך השלב ה”יבש” של התרגיל, אשר אמור היה להיות ללא אש חיה, שיגר בשוגג אחד ממשתתפי התרגיל טיל לעבר מבנה מאויש; הטיל היה אמור להיות משוגר רק בחלק השני וה”רטוב” של התרגיל, בו המבנה תוכנן להיות ריק. מפגיעת הטיל נהרגו חמישה חיילים ונפצעו חמישה נוספים. הנספים הם סגן אלעד שילה, סמל ראשון אריה כהן, סמל שמרי שפרן, סמל שרון תמיר ורב טוראי ערן ויכסלבאום.

בזמן התאונה נכחו באזור הרמטכ”ל, אהוד ברק, סגנו, אמנון ליפקין-שחק וקציני מטכ”ל נוספים, שבאו לצפות באימון.

בעקבות התאונה הקים הרמטכ”ל אהוד ברק ועדה מיוחדת בת חמישה חברים לחקר התאונה, בראשות האלוף במיל. מנחם עינן – ועדת עינן. הוועדה עבדה במקביל לחקירה של מצ”ח, ומסקנות שני הגופים הביאו להעמדתם לדין ולהרשעתם של שני קצינים ביחידה. כמו כן ננזפו האלופים אורי שגיא (ראש אמ”ן), שסיירת מטכ”ל נמצאה תחת פיקודו, ועמירם לוין, שעמד בראש הפרויקט שבמסגרתו נערך האימון.

האסון עורר הד רב במדינת ישראל ובעולם, משום שלפי פרסומים בעיתונות הזרה מטרת התרגיל הייתה הכנה למבצע לחיסול נשיא עיראק, סדאם חוסיין (עובדה שפורסמה רשמית בישראל רק לאחר שסדאם נלכד בעיראק בשנת 2003).[1] ההד שהיה לפרשה בארץ הוביל לגל של חוסר אמון מצד הציבור וההורים השכולים כלפי צה”ל, בכלל, חקר התאונות בו והרמטכ”ל אהוד ברק. הד זה התגבר עם פרסום תחקיר “ידיעות אחרונות” ב-1995 שקבע שברק נטש את שטח התאונה מיד לאחר שהתרחשה. ברק עצמו הכחיש את הדבר. ב-9 ביולי 1997 דחה מבקר המדינה את כל ההאשמות נגד ברק ואישר את גרסתו של ברק (שמופיעה בביוגרפיה של אהוד ברק, “אהוד ברק – חייל מספר 1”) לפיה ברק עזב את השטח כשעה לאחר התאונה, כשכל הפצועים פונו כבר לבתי החולים.