בשבי דמשק (אילן כפיר)

בשבי דמשק (אילן כפיר)

קטעים מתוך יומנו של גדעון ארנהלט
15.03.2009 08:17
אבי לניר, הי"ד

אבי לניר, הי”ד


שבויים אחרים מקבלים תפקידים של כלבים, חתולים וחיות אחרות. על פי פקודה הם צריכים לנבוח או ליילל. החיילים הסוריים אינם מסתירים את הנאתם מן הנביחות. הם מאלצים את השבויים לנבוח וליילל חזק יותר… חזק יותר… למשך זמן קצר הוטל עלי תפקיד של קוף, והם חייבו אותי לצרוח כקוף. כל מי שחשבו שהוא מתרשל בחיקוי, ספג מהלומות בפניו ובגופו.

מדי פעם בפעם הם מבקשים שננהג כעדת כלבים וננבח יחד, במקהלה. על פי פקודה היתה המקהלה צריכה להפסיק את הנביחות, ואז היה צריך רק שבוי אחד, שנבחר על ידי הסורים, להמשיך לנבוח.



ב”ה

 

 

 על החברים של אודי אדיב –

 

מפלצות האדם האלה, בחייהם האזרחיים הם “אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע”. זו חלאת המין האנושי, בדיוק כמו השמאל היהודי; תאבי השמדת העם היהודי. ועם אלה, כמובן, עושה מרוז = השמאל היהודי – עסקים. כאלה היא משחררת מן הכלא, לכאלה היא מסייעת בלימודים אקדמאיים, עד קבלת תארים, ולכאלה היא מציעה את כולה, רק שיעשו אתה “שלום”; רק שיעזרו לה להמשיך ולרמות את עמנו האומלל, עד להכחדתו.

 

על הדברים המובאים להלן, והם על קצה המזלג, חובה היתה להפוך את סוריה לאדמה חרוכה! כך גם את “הרשות”, כך, לעשות בכל ערבי שניתן להניח עליו את הידים – להשמיד, או, לפחות, לגרש!

 

 

 

“בשבי דמשק” (אילן כפיר)

קטעים מתוך יומנו של גדעון ארנהלט

 

 

 

מחוץ למשאית אני שומע זעקות שבוי. קבוצת חיילים סוריים מנסה לבצע בו מעשה-סדום, הוא מתנגד להם בכוח

 

 

… הג’יפ נעצר בפעם המי-יודע-כמה. ידיים גברתניות לופתות אותי וגוררות אותי החוצה בכוח. חיילים סורים מחזיקים בידי וברגלי כמו בשק קמח, וזורקים אתי על ריצפת המשאית. גופי כואב מן החבטה. בנפילתי על ריצפת המשאית אני פוגע גם בשבוי אחר. צפוף מאד במשאית, איש מן השבויים אינו מדבר. מחוץ למשאית אני שומע זעקות שבוי. קבוצת חיילים סוריים מנסה לבצע בו מעשה-סדום, הוא מתנגד להם בכוח. הם מכים אותו אך אינם מצליחים לבצע את זממם. גם הוא נזרק בברוטאליות לתוך המשאית.

 

יום שני, 8 באוקטובר.

 

אינני מעז לבקש מן הסורים כי יובילו אותי לשירותים. כל מי שביקש זאת עד כה ספג חבטות פראיות בכל הגוף.

 

בעיטה חזקה בצלעות מעירה אותי. זהו ה”בקר טוב” של הסורים. השומרים פוקדים עלינו לשבת. אני נצמד בגבי לקיר האולם, רועד מקור ומפחד וחש כי שלפוחיות-השתן עומדות להתפוצץ. אינני מעז לבקש מן הסורים כי יובילו אותי לשירותים. כל מי שביקש זאת עד כה ספג חבטות פראיות בכל הגוף.

במוחי זורמות מחשבות על המתרחש סביבי:

כמה שבויים נמצאים מלבדי? האם החבר’ה שברחו מן החרמון הצליחו לפרוץ את הכיתור הסורי, או נתפסו? האם בבית יודעים היכן אני נמצא? מוכרחים לומר להם מה קורה אתי, אחרת הם ישתגעו מדאגה, הם לא ידעו אם אני חי או מת. מה חושבים חברי, היכן הם נמצאים עתה?

 

…… צעדים של חיילים סוריים. נעליהם המסומרות נוקשות על ריצפת האבן. הצעדים הולכים ומתקרבים אלי. והצעדים מבשרים עינויים. בכל פעם נעצרים החיילים הסורים ליד שבוי אחר ומכים אותו בכל כוחם ובכל האמצעים שברשותם. קתות הרובים נוחתות על גבות השבויים. אני רוצה לאטום את האזניים כדי שלא לשמוע את זעקות האימים, אך אינני יכל. כולי רועד. הצעדים מתקרבים. בעיטה חזקה בגופי. הראש נחבט בקיר. הנעליים המסומרות שחודם עשוי ברזל מכות בי ללא רחם. אני מנסה להתגונן. לכופף את הברכים בכיוון החזה, כדי לשמור על איברים רגישים. הם ממשיכים להכות. כשהם מתעייפים לבעוט בי בנעליהם המסומרות הם הולמים בקתות הקלשניקובים. אני מרגיש כאילו עצמותי מתפרקות וכוכבים מרצדים לנגד עיני. הם מקללים, יורקים ומכים. הצעדים מתרחקים. הבא אחרי סופג מהלומות. כולי חבול ונפוח. הסיבוב הראשון של האלימות הסתיים.

תור הדיבורים מגיע. קצין סורי, היודע כמה מלים בעברית מתגרה בנו: “דיין מת… דיין מת… אין תל-אביב… אין חיפה…”. אינני מאמין לדבריו. גם ברגעי שפל אלה אני בוטח בכוחו של צה”ל להביס את הצבא הסורי. אני רק מקווה, כי זה יהיה מהר, כדי שיוכלו להחליף אותנו תמורת שבויים סוריים.

 

… הסורים מתירים את הכבלים מן הידים. זוהי הזדמנות לקמוץ את האצבעות כדי לאפשר לדם לזרום. במקום בחוטי חשמל כובלים את הידים באזיקים. את החולצה המכסה את העינים מחליפים בכאפיה.

בערב מוליכים אותנו, לראשונה מאז הגענו לדמשק, לשירותים. הדרך לשירותים כמוה כשביל המוביל לגיהינום. דרך יסורים ואלימות של חיילים סוריים סאדיסטיים. כל חייל סורי רואה לעצמו חובה להכות אותנו.

אני רוצה לעצום את העיניים ולהירדם. כבר מאוחר מאד בלילה. באולם דולקות נורות ניאון. אני מנסה לעבור לתנוחת שינה. בעיטה בצלעות מחזירה אותי למצב הישיבה הקודם. הסורים פוקדים עלינו להרים את ידינו. כל מי שמתרשל סופג חבטות. לעינוי זה קראו הסורים “ריאדה” – התעמלות. לכל תרגיל סאדיסטי הם הצמידו מספר, וכשהשמיעו מספר זה, היה עלינו לבצע את התרגיל. פעם היה זה להרים את הידיים למעלה, פעם את הרגלים וחוזר חלילה.

 

יום שלישי 9 באוקטובר

 

“אתה משקר”… “אני יודע שאתה משקר” – ומפעיל את מתג החשמל. הזרם מהמם אותי.

זהו עינוי נורא. המכות האיומות ביותר נראות בשניות אלה כלטיפות.

 

….. החוקר שואל לשמי ואני משיב: גדעון ארנהלט. אדם אחר שהיה בחדר ניגש אלי ומחבר חוט חשמל לאגודל ימין ולבוהן של רגל שמאל. לא ידעתי מה זה.

“מספר אישי”, שואל החוקר. אני משיב והוא רושם. הוא שואל שאלות – ואני משיב. התשובות שלי אינן מספקות אותו, כנראה. הוא חוזר על השאלות ואני על התשובות. הוא אינו מאמין לי.

“אתה משקר”, צועק החוקר. זרם חשמל חולף בגופי. אני קופץ ממקומי – וזועק. החיילים שמסביב תופסים אותי ומכים אותי מכות רצח.

החקירה נמשכת. “אתה משקר”, צועק החוקר לשמע כל אחת מתשובותיו. “אני יודע שאתה משקר” – ומפעיל את מתג החשמל. הזרם מהמם אותי.

זהו עינוי נורא. המכות האיומות ביותר נראות בשניות אלה כלטיפות.

שני חיילים תופסים את רגלי במלחצי ברזל ומושכים אותן קדימה. הם חולצים מרגלי את הנעליים והגרביים – ומכים את האצבעות בקני חיזרן.

החוקר חוזר על שאלותיו, תוך הפעלה מתמדת של זרם החשמל. המכות חותכות בגופי. קולו של החוקר נשמע לי כמגיע מעולם אחר.

אני שותק. אין לי מה להפסיד. הם ממשיכים בעינויים ומצליפים על גבי בשוטים. אני מרגיש כי הכרתי הולכת ומתערפלת. תחושב של חוסר-אונים ושל סוף קרוב ובלתי נמנע….

 

יום רביעי, 10 באוקטובר

 

 

מבקשים שננהג כעדת כלבים וננבח יחד, במקהלה. על פי פקודה היתה המקהלה צריכה להפסיק את הנביחות, ואז היה צריך רק שבוי אחד, שנבחר על ידי הסורים, להמשיך לנבוח.

 

….. הסורים מחליטים לגוון את העינויים. הם מדביקים לכל אחד מאיתנו שם של חיה או תווית אחרת, שלפיה עליו לנהוג. לי אמרו: “אתה תהיה קלפן”. אך למרות שקבלתי “תפקיד”, לא התבקשתי למלאו.

שבויים אחרים מקבלים תפקידים של כלבים, חתולים וחיות אחרות. על פי פקודה הם צריכים לנבוח או ליילל. החיילים הסוריים אינם מסתירים את הנאתם מן הנביחות. הם מאלצים את השבויים לנבוח וליילל חזק יותר… חזק יותר…

מדי פעם בפעם הם מבקשים שננהג כעדת כלבים וננבח יחד, במקהלה. על פי פקודה היתה המקהלה צריכה להפסיק את הנביחות, ואז היה צריך רק שבוי אחד, שנבחר על ידי הסורים, להמשיך לנבוח.

למשך זמן קצר הוטל עלי תפקיד של קוף, והם חייבו אותי לצרוח כקוף. כל מי שחשבו שהוא מתרשל בחיקוי, ספג מהלומות בפניו ובגופו.

ליצר הסאדיסטי של הסורים אין, כנראה, גבול. החיילים התחרו ביניהם ברעיונות שנועדו לרמוס אותנו ולהשפיל את כבודנו העצמי.

אחד מתחביביהם היה למרוט שערות מהפנים. במיוחד סבלו בעלי הזקנים. הסורים פיתחו שנאה מיוחדת לבני עדות-המזרח שבינינו. הם לקחו שני שבויים יוצאי המזרח הדביקו להם שמות של שני בדרנים ערביים – חסון וענוואר – ופקדו עליהם לנהל שיחה בערבית.

 

יום חמישי, 11 באוקטובר

 

…. הסורים מודיעים לנו, כי החליטו להוציא להורג שבויים. הם לוקחים אחדים מאיתנו ואומרים להם, כי סופם קרוב. זהו רגע איום. אקדח מוצמד אל הרקה והסורי אומר: “אספור מעשר עד אחת. כשאגיע לאחת – אלחץ על ההדק”. הם דורכים את האקדח ומשחררים את הניצרה. מתחילים בספירה הקולנית: 10.. 9.. 8.. 7.. 6.. 5.. 4… 3… 2… 1. אני, שלא נבחרתי להשתתף בתרגיל ה”הוצאה להורג”, רועד. חושב על הבית וההורים – יותר מבכל רגע אחר בשבי. חושב, כי אולי לא אזכה לראותם יותר. אני מצפה לשמוע יריה, אך במקומה נשמע רעם מתגלגל של צחוק פראי. בעיטה – וה”נידון” למוות” חוזר למקומו.

 

 

ביום ראשון, 14 באוקטובר, אני מתעורר לשמע צעקות מחרידות של אחד השבויים. החיילים הסורים אוחזים בו, הולמים בו באגרופים וחובטים את ראשו בריצפה ובקיר. מסיימים להכות אחד ועוברים לאחר. אני רועד. יודע שעוד מעט יגיעו אלי. החייל סורי צוחק בקול ואומר לנו: “אל תדאגו, זה רק ספורט. כל אחד מכם יעשה ספורט. זה טוב ובריא לגוף….”.

                                        

הקטעים הבאים של יוסי בלום-הלוי

(על אוכלוסיה “חפה מפשע”, כולל – נשים “צדקניות”) 

משאית לקחה את מקצת השבויים ל”ככר-דמשק” בבירה הסורית. לאחר נסיעה מפרכת ללא מזון ומים, הגיעו השבויים ושמעו בחרדה קולות של אספסוף ערבי זועם הרוצה לעשות בהם שפטים. עמוס לבנברג ושלום לביא פשוט נזרקו כגושי בשר להמון הצמא לדם. שלום עוד זכר נשים זקנות, לבושות שחורים, חותרות להגיע אליו ולהכותו מבעד למעגל של מכים, מצליפים ובועטים. עמוס היה קשור בסרט על ראשו והיו לו שפם וזקן. כיפתו הוסרה מראשו והאספסוף התעלל בו קשות, תולש מחצית מזקן לחייו. שלום איבד את הכרתו והתעורר שוב בכפר, שבבית הספר למ”צ בכפר ח’רְבָּתָא. מאז נפלו בשבי לא קיבלו השבויים מזון ומים. ראשם היה מכוסה בשק וידיהם קשורות לאחור. חייל סורי עבר עם ג’ריקן ושפך מים על השק. השבויים ליקקו את המים שנזלו מהשק. 10 ימים שהה לביא בח’רְבָּתָא ואחר כך הובל “לטיפול רפואי” בבית החולים הצבאי בדמשק. 40 יום שהה בבית החולים הזה, זוכר ימים אלה כנוראים וכמזוויעים מעבר לכל תיאור. קיבתו הצטמקה עד מאוד ממעט המזון שקיבל, ובכל התקופה הזו לא עשה צרכים! שלום זוכר את האחיות והרופאים הסורים מכים ויורקים עליו, מונעים ממנו מזון, מים וטיפול רפואי, שהיה זקוק להם לאחר פציעתו החמורה בבטנו. 40 יום היה שרוי בעיניים קשורות עד שכמעט והתעוור כשפקחו את עיניו בכלא אל-מאזה. 11 סורים פצועים היו באותו חדר מזוהם. כולם גנבו את מזונו הדל שכלל, תמיד, תפוח אדמה קטן או חצי תפוח אדמה בינוני וחצי פיתה. כשהגיע לבסוף לכלא אל- מאזה, ושוכן עם חבריו החיילים, היה כחצי מת.

הד”ר קבלסקי בן ה- 42, מבוגר מחייליו ומשוביו כאחת, שלא עבר מימיו אימון קרבי, הלך כשידיו קשורות לאחור בחוטי ברזל, כשמנעליו, ונעלי חבריו, נלקחו השרוכים. סיפר הד”ר קבלסקי : “יום א 7 בחודש: עם האור הראשון של השחר עשיתי דרכי חזרה אל החדר בו טיפלתי בפצועים ומצאתי שניים מאנשינו, פצועים בצורה חמורה מאוד. בעוד אני מטפל בהם, שמעתי קולות צועקים בערבית….הסורים פרצו למשלט ועשו בו את דרכם תוך יריות מחדר לחדר, עד שפרצו אל החדר שבו היינו אני והאנשים הפצועים, ואז קרה הדבר. נוכח צריחות וצווחות, מהלומות באקדח ומזורז על ידי כידונים, ויתרתי חיש מהר על הניסיון להסביר לאותה כנופיה משתוללת של מטורפים שאני רופא, שאני בלתי חמוש, שאין להם כל רשות למנוע ממני לטפל בפצועים. איזה בזבוז זה היה לנסות ולהסביר כללי התנהגות בינלאומיים במלחמה לאותם פראי אדם סוריים”…. איש לא ֵידע לעולם את האמת; אבל אנשים נהרגו, אבריהם נפגעו והם עונו עד מוות….הסורים ערכו מצוד על אנשינו, ומבפנים בקעו קולות של יריות וצעקות וצריחות קורעות לב…”הכבוד” של תלישת סימני הקצין שלי ניתן למפקד הסורי שהציג עצמו על ידי הנחתת אגרופו לתוך פני ובניפוץ משקפי. שאלתי אותו האם שמע על אמנת ג’נבה, ותשובתו הייתה מהלומה נוספת בפני…”.

הדרך ההררית הקשה המוליכה מכתף החרמון הישראלי למוצב החרמון הסורי, ראתה בשבעה באוקטובר 1973 מסע סבל והתעללות בלתי אנושית בחיילי צה”ל.

ברנרד ברמי הורד באכזריות משולחן הטיפולים ואולץ ללכת כשבמפשעתו פצע גדול ומדמם. קילומטר וחצי נוראים עבר החייל הגיבור עד שכלה כוחו. שלום לביא הסב ראשו וראה את החיילים הסורים יורים בו צרור קצר. ברנרד נפל מהשביל לתוך הערוץ. שמונה וחצי חודשים חלפו עד שהובא לקבר ישראל, על פי עדותו של שלום לביא. איש בצה”ל לא ידע על כך דבר והוא היה בחזקת נעדר כל אותה עת.

הד”ר קבלסקי לא נרצח באותו יום בדומה לחייל הפצוע שלו, משום שהסורים סברו שהינו איש מודיעין שניתן לענותו ולסחוט את סודותיו. סמוך למוצב החרמון הסורי, לאחר כמעט יום הליכה שלם, נותר קבלסקי באפיסת כוחות. באומץ לב ובלא מורא אמר לסורים: “הרגו אותי! אינני יכול ללכת יותר!”. הסורים נטלו אותו בידיהם והוליכו אותו עד למוצבם, שם הסיעו אותו ואת חבריו לבית הספר של הכפר הסמוך ח’רְבָּתָא. 25 שבויים הגיעו לסוריה בימים הראשון והשני של השבוע. חמישה חיילים נוספים הסתתרו במחילות עד יום השישי האחד עשר לאוקטובר 1973. ארבעה חיילים בקבוצה אחת והאפסנאי, סורין קובליו, במחילה נפרדת שבה היו שמורים אלפי מנות-קרב ומיכלי מים. משה מנחם, יוסי תור, דוד ועקנין ויצחק (יאצק) סטצ’לסקי חיו במחילה אפלה לחלוטין בלא לדעת אם אור יום בחוץ או לילה. כשהחל פרץ היריות בעת הכניעה חשבו שכוח ישראלי בא לחלצם והחלו לחפש דרכם החוצה דרך מחילת תחמושת וגרוטאות. דוד ועקנין הלך ראשון וראה חייל, שסבר כי נשקו ומדיו הם ישראליים. הוא קרא אליו: “גולני! אל תירו!”. חייל סורי הסתובב אליו בבהלה ואז התעשת דוד וזעק באימה: “תברחו! אלה הסורים, אלה ערבים!”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר