ב”ה

ה”שוטרים” מישראל

22.7.43

…. … ועל כל אלה! על כל אלה, לא האמנתי שטיפות סרוחות אלו, מישראל, תעשינה את התועבה. במקום שכל אחד השוטרים צוּוה להביא חמש גולגלות ילדים אל מגרש החרם לנפצן באבנים, יביאו עשרים ויותר. בראשית שנת אלף תשע מאות ארבעים ושתים,כשבאו הידיעות המחרידות מפי עדי-ראיה מוילנה, מה שהגרמנים הרוצחים עושים בליטא – מכַלים, כילו אותנו בעזרת תלמידיהם הטובים, הליטאים השאוואליסטים, ושהשוטרים מבני-ישראל עזרו על ידם, גילו את מחבואי האומללים, ילדים, נשים וזקנים, חיפשום והובילום אל הרוצחים, אל פונארי – אז, בשמעי את הנוראות, לא האמנתי ששוטרי היהודים בורשה יעשו כמוהם.. והם עשה עשו וגם התעיבו עשות.

שמיני באב, תש”ג

מחר, תשעה באב, תמלא שנה שהתחילו להרגנו בוורשה גופה….

בו ביום שהתחילה המתת יהודי ורשה באין יוצא מן הכלל, כבר כלתה נפש יהודי מרוב מקומות הישוב בפולין.

לפני מותנו בורשה התעללו בנו גרמנים באופן נורא, אשר כל השומע תצלינה אזניו ועיניו תצאנה מחוריהן. היהודים, עצמם, יכַלו זה את זה, ואת האחרונים נהרוג אנחנו, באין עצה אחרת. לתכלית זו באו אל הקהילה. היא, הקהילה, תחתום על גזר הדין, היא תתחיל… היא תוציא כרוז ליהודי ורשה שיהיו נכונים למות…. כלומר, “לעבור”… היהודים, לא כולם אולי ידעו מה פירושו של “לעבור” זה, של “העברה” זו, ואולם הקהילה ידעה שזה למות, שהיא מוציאה את היהודים להורג, ששת אלפים, ששת אלפים ליום – תנאי! רוב עוזרי טשרניאקוב משומדים היו ועוכרי העם שמקרבו יצאו. הקהילה – היא תוציא פקודה ליהודי ורשה שברצונם הטוב יעלו על העגלות המובילות אותם אל מגרש הרכבת. ששת אלפים יהודים ליום! ראשי הקהילה חתמו על כרוז זה… כלומר, הם פנו בכרוז המוות לקרוב לחצי מליון יהודי עיר: התקדשו למָות, בנעריכם, בזקניכם ובטפכם תלכו, ביום השני והשלישי העלה שלטון הרוצחים את מספר היהודים המובלים למות, עשרת אלפים ליום. טשרניאקוב נדהם… כנראה, בפעם הראשונה לנשיאותו, ואיבד בלשכתו, באולם הישיבה בבית הקהילה את עצמו לדעת. שתה כוס רעל ומת בכורסת הנשיא. חבריו בקהילה התאספו, דחופים ומבוהלים, אל אולם הישיבות לאסיפת מועצה שהתנהלה בראשותו של היו”ר המת… האסיפה ארכה כמה שעות, בנוכחותו של הנשיא המת. הוא ישב ולא אמר כלום, שאר חברי ועד-הקהילה ישבו מסביב לשולחן ודברו בחצי קול וקינאו, קינאו ביו”ר, ולא היה בהם כוח לעשות כמוהו… מן היום ההוא הוליכו לטרבלינקי עשרת אלפים ויותר יום יום…הכרוזים חתומים בחותם ועדת-הקהילה (בחתימת “זקני היהודים”, כאשר כינו הרוצחים את ממוּניהם מן היהודים, לרעת היהודים, בכל מקום. כמעט במאה אחוז בחר העם הארור הזה ל”זקנים” ביהודים פושעים ועוולים מלידה…).בכל יום התחדשו הכרוזים, וכל כרוז היה מלא תוך ומרמה ושקרים בולטים כלומר: כל יהודי שיבוא עם בני משפחתו בעצמו למגרש הרכבת, בכדי להגר למקום אחר… יקבל שלושה קילו לחם לגולגולת וריבה! ריבה לכל נפש! מהגרים למזרח, לעבודה…

כל אחד מאיתנו מנער ועד זקן, ידע שמוליכים אותו למקום אשר לא ישוב עוד משם, שיהרגוהו… ואולם, דווקא, אלה הנדונים, באין תקוה להצלה, כשהם עומדים על סף הסוף – מתחילים להאמין, מתוך שאין ברירה, שהם נוסעים לעבודה… בשעות האחרונות לחיינו אנו מתחילים להאמין לכל משקר ודובר כזב.

מי חֲטָפָנו למות? מי העלנו על העגלה? מי חיפשנו בחדרי-חדרינו? מי הוציאנו בחליינו מתוך המיטה, ואת המתחבא מתחת המיטה? מי חיפשנו בעליות הגגות ובמרתפים חבויים?

“יהודים”! “שוטרים” יהודים!

12.8.1943

אני ראיתים, את השרצים אשר שרצו לחרפתנו בבתי היהודים, את “השוטרים”, בעבודתם, כלומר, בהכותם יהודים במקל-החובלים העבה, בסחבם נשים, נערות וילדים קטנים, תינוקות, מתוך מכות, במרטם שערות, בהעמיסם את האדם מישראל, את הטף, בעגלות משא ובהובילם אותם למות ברחובות הגיטו – והעוברים והשבים, ואלה בחלונות הבתים, כמחכים בתור, סופקים בחשאי כף, דמם קופא בם, חיוורון מוות כיסה את פניהם. לא השתתפו בצער המובלים למות. כנפי המות השתקשקו על ראשם הם, שהם עומדים בתור. אלה, המובלים, אולי אינם מאמינים שהם מובלים למות, שימיתום, רק אלה העומדים בתור, הוי, מי שלא ראה את רחובות ורשה מיום החל ההרג… עשרות עגלות, זו אחר זו, טעונות מתים שעודם חיים! מאז הבוקר התחילו הלויות הנוראות האלה, לויות בלי מלויים, עגלות טעונות מתים צועקים, צווחים, מתייפחים, ושוטרי “ישראל” בראש כל עגלה ומאחוריה, לא מלויים, רק שוטרים השומרים עליהם, והמכים אותם במקלות חובלים, שלא יבכו בקול… הם בכו, אלה על העגלות, שלא האמינו שלמות הם מובלים, שימיתום, הוי, למה צווחו נוראות ברחובות עיר? למה ספקו אמות כפיהן על ילדיהן, למה פרשו נערות וילדים ידיהם?… שערות ראשן למה תפָּרַענה, למה תנשאנה ברוח? הן שם לא היה רוח! למה ימררו אבות ואמות בבכי?למה יגעו בחבקם ילדיהם, שהָעמסו יחד אתם על העגלה? אלא מאי? במעמקי לבם ידעו שלמות הם מובלים.

מדוע לא התקוממנו אנחנו במחבואינו בחצרות הבתים, לעוכרי ישראל אלה, לאלה הבריונים, לזה הרקב מזרע היהודים, בה בשעה שהורידו אותנו לחצרות בתינו, כדי לפשפש בניירותינו, בניירות ה”שאפ” שאנו עובדים? כי רק לאלה היתה אז הזכות להישאר בחיים ולפשפש ללא עֵד בדירותינו, בארונות, במזנונים, בכל כלי, וגנבו בה בשעה שבדקו בנו בחצר חבריהם והעמידונו לכאן ולכאן, אלה למות ואלה, לעת-עתה לחיים – בה בשעה גנבו והוציאו כל מאכל, עד פרוסת-לחם אחרונה ודייסא מוכנה ליום רע. מדוע לא התקוממנו לשלכת זו שבגיטו? מדוע לא הרגנום, בהרימם יד על כל אחד מאיתנו בשעת בדיקה? הן, בראשית 1943, כשהתחילו הגרמנים לקצץ בנו, התקוממנו לאלה הגרמנים הפחדנים, הרגנו בהם ביום הראשון אז לכליון שנים עשר חיות רעות. אני ראיתי את ערפם המאוס בברחם, ואף מנוול יהודי אחד לא לקח חלק ב”עלילה” זו של 18 ליאנואר 43.

הוא הדבר, לא האמנו לכתחילה שע”י יהודים יעשו אתנו סוף, לא האמנו, ברור… הכיצד? בני אשמדאי אלה, הגרמנים, ישתמשו בהריגת עם ע”י בניו? לו השתמשו הרוצחים הנבזים, מחמת פחדנותם, באוקראינים, זה העם הרוצח השותה לשכרה יי”ש ודם יהודים, מאז היותו, וע”י עם ממזר ורשע זה, עם ליטא, ההורג בפכחונו ומתוך קור וקורת רוח… לו השתמשו בזוהמת-אדם זו לכתחילה, אולי היה הכליון המוחלט שעושים בנו מקבל צורה אחרת…

… העמים לא יבקשו חשבון, לא יתבעו את עלבוננו, גם אם יהיו בין היהודים אשר מעבר לימים אנשי לב עם קנאת ה’ צבאות בתוך לבם, אנשים הראויים להיקרא בשם יהודים, אשר יאמרו להינקם מאת החיה הגרמנית, צרעת העמים כולם, לא תתן להם אנגליה, אמריקה לא תתן, הלוואי שאשקר… ימצאו יהודים כאלה אשר יכסו על דם שבעה מליונים יהודים אשר הומתו – אנשים, נשים וטף. רבים הם מעבר לימים “יהודים” מן המין הזה, יהודים נכרים, מתנכרים לנו ברוחם ובכל ישותם, יהודים אשר מכרו אותנו. הם מכרו את עמם בחייו, הם ימכרוהו לאחר ההרגו…

… ארור האיש אשר יכס על טיפת דם אחת משל יהודי אחד ולו גם ילד קטן אשר לא ידע ברגע שנופץ ראשו אל אבנים שהוא נרצח ומת. ארור היהודי אשר לא יֵשַׁם לשמע דבר מות רצח של עם כולו, אשר לא יחקור את אופן הריגת כל אחד משבעת מליוני אחיו, אשר לא יחפוץ אשר לא יחלום אשר לא יהגה תמיד על נקמת דם אחים, קדושים, דם שבעת מיליונים נפש בישראל. ארור היהודי אשר לא ינקום, במעשה, בהיות לאל ידו….

… אני מקלל את כל אלה הקרויים יהודים, אשר יעברו על אבדן שבעת מליון הטובים, הנכוחים שבהם באירופה, לסדר יומם המאוס. אני מקללם, משום שאין בידי להרגם. לו אלו’הים אני, ולא צויתי להם את החיים….