אחד מנסיה של המלחמה (“לך שמים לך ארץ”)

אחד מנסיה של המלחמה (“לך שמים לך ארץ”)

עזר ויצמן
07.02.2009 18:19
אחד מנסיה של המלחמה ("לך שמים לך ארץ")


“המזל המחורבן שלי! שנים אני מטרטר על הכותל. שנים אני חולם עליו. והנה, ברגע ההסטורי הגדול הזה, כאשר כולם בכותל, איפה אני? תקוע במקום הרחוק ביותר של המלחמה! … אבל, שם למעלה בצפון, נעשית הסטוריה לאומית והיא נרקמת ברגעים אלה! והיא הרבה יותר חשובה מההסטוריה הצבאית. הפסדתי את אחד הרגעים ההסטוריים בתולדות ישראל – רגע שחלמתי עליו יותר מאחרים, שהצטלמו אז ליד הכותל”.



 

ב”ה

 

 

אחד מנסיה של המלחמה (“לך שמים לך ארץ”)

 

 

…. אני מוצא את עצמי עם חבר’ה צנחנים, רץ עם הקרבינה שלי וחושב מניין אנחנו חוטפים את מטח האש הראשון. איפה אש, מה אש – שקט ושלווה, דממת אלוקים, אין מלחמה ואין מצרים, כמו שבאים לנופש באזור הקסום הזה.

 

 

…. ואז אני זורק לחלל של ה”בור” “פצצה” קטנה: אני יורד עם הכח המבצעי הזה לשארם! הרמטכ”ל ושר הבטחון משתוממים: ראש אג”ם, האלוף הבכיר במטה הכללי, יצטרף לפעולה כזאת “למה לך להדחף”? – הם שואלים. לך ותסביר. לך ותגיד, שמאז שפרצה המלחמה יש לי הרגשה מוזרה ביותר: כל השנים אני מתכנן איך לדפוק את חיל-האויר המצרי, וכאשר השעה הזאת באה, אני נמצא במפקדה ומקבל דיווחים על ההצלחות. כאשר נתמניתי למפקד חיל האויר, חשבתי בלבי: הנה, אני שטסתי במלחמת העולם השניה, נלחמתי במלחמת השחרור וב”מבצע קדש” – במלחמה הבאה, כאשר ארים את ראשי למעלה, לא שמים כחולים יתגלו לי, כמו המראה מתא הטייס, אלא, אורות הניאון של איזה מוצב פיקוד. והנה, פה אני רואה את המלחמה הגדולה של עם ישראל, ואני יושב בתוך הבור הזה, מתחת לקרקע….

 

..המראנו ב-11 בבקר. היה לנו קשר עם ה”מיראז’ים”, המיועדים להנחית הפצצת ריכוך. אנחנו מתקרבים לראס-נצרני ומדווחים מהאוויר, שיש סירות בשארם. הורינו: “דפוק את היעד, לפי הפקודות שבידיך”!

 

הוא דפק את המחנה העליון. טסנו לראס-נצרני לראות מה קורה שם וכבר מהאוויר ראינו שהמקום ריק. עדיין חשבתי שאין זו הוכחה, שהמצרים עזבו את השטח. אולי התרכזו בתוך שארם עצמה.

 

…. אני מוצא את עצמי עם חבר’ה צנחנים, רץ עם הקרבינה שלי וחושב מניין אנחנו חוטפים את מטח האש הראשון. איפה אש, מה אש – שקט ושלווה, דממת אלוקים, אין מלחמה ואין מצרים, כמו שבאים לנופש באזור הקסום הזה. הצנחנים רצים, מתפרשים, נערכים – אין מלחמה.

 

ופה יש לנו עשרה “נורדים” לתיגבור הכח, ו”סטראטוקרוזרים”, שנושאים אתם כלי רכב ותחמושת ואוכל. קודם כל יש להחליט מה לעשות בכח שבאוויר. דוידי ואני החלטנו לדלג מהרכס לתוך שארם עצמה, לראות מה הולך שם. דילגנו עם ההליקופטרים קדימה, ודוידי על הזמן חרד לי: “שלא תרוץ לי קדימה, שלא תסתער לתוך מבנים, שלא תפתח דלתות לפני שיודעים מה יש, בחייך המפקד”!

 

.. אבל עובדה – גם שארם ריקה. היה שם מחנה של היוגוסלבים, מכח האו”ם, והיה שם מחנה של המצרים. בתקופת ההמתנה גירשו המצרים את היוגוסלבים וישבו בשני המחנות, אבל, עכשו, אין שם לא יוגוסלבים ולא מצרים, רק ראש אג”ם של צה”ל, שהמלחמה הפרטית שוב חמדה לה לצון והסתלקה ממנו.

 

בשארם נופלת עלינו תדהמה לא נורמלית: אנחנו פוגשים את החבר’ה מחיל הים, החבר’ה של צ’יטה. מתברר שהם הגיעו למעגן של שארם 45 דקות לפנינו, וגם הם לא מצאו מצרים ולא מלחמה. והשמחה גורפת את כולנו, בחיבוקים ובנשיקות, לא רק מפני שפגשנו אותם שם, אלא, מפני שפגשנו אותה בחיים, ומפני שה”מיראז’ים”, שלא ידעו על קיומם, בנס לא חתכו אותם לחתיכות, לא ניפצו אותם לרסיסים, והפציצו רק את המחנה העליון ולא את המעגן, ששם היו החבר’ה של צ’יטה. מניסיה של המלחמה.

 

… התחלנו להתארגן במקום שידרתי: “הודיעו למוטי, שימסור לדיין, שהכל בסדר והמֵצרים בידינו, פתוחים לשיט ישראלי”. “לא יכולים להודיע לדיין” – החזירו לי – “כי הוא בכותל”. צנחתי על הקרקע. הפעם, באמת, צנחתי. היה אתי מישהו, ואמרתי לו: “המזל המחורבן שלי! שנים אני מטרטר על הכותל. שנים אני חולם עליו. והנה, ברגע  ההסטורי הגדול הזה, כאשר כולם בכותל, איפה אני? תקוע במקום הרחוק ביותר של המלחמה! אמנם אני בחברה טובה, עם לוחמים מצויינים, ובמקום חשוב מאד, מבחינת יעדי המלחמה, אבל, שם למעלה בצפון, נעשית הסטוריה לאומית והיא נרקמת ברגעים אלה! והיא הרבה יותר חשובה מההסטוריה הצבאית. הפסדתי את אחד הרגעים ההסטוריים בתולדות ישראל – רגע שחלמתי עליו יותר מאחרים, שהצטלמו אז ליד הכותל”.

 

לאחר שהזלגתי שתים-שלש דמעות ושמחנו כולנו על הכותל שלנו – מסרתי על כך, כמובן, הודעה מיידית לכל החבר’ה – התחילו להביא לי פתאם שבויים מהשטח. נאספו 20 או 25 מצרים, שהקצינים שלהם זנחו אותם….



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר