“ייבנה” (קטעים) סיפורו של דני בית-המקדש, לעזרא יכין אלנקם:

“ייבנה” (קטעים) סיפורו של דני בית-המקדש, לעזרא יכין אלנקם:

עזרא יכין-אלנקם
14.12.2008 09:13
"ייבנה" (קטעים) סיפורו של דני בית-המקדש, לעזרא יכין אלנקם:


“ה”מרתה וושינגטון” הגיעה ארצה, כשעל סיפונה 321 נוסעים, 11 בית”רים ו-310 חניכי ‘השומר הצעיר’ ו’החלוץ’ – חלוקה ‘הוגנת’, על פי צרכיה של ה’סוכנות היהודית’…”.

בתוך אחד עשר הבית”רים היה גם דני בית-המקדש, המתאר את דקותיו הראשונות על אדמת הארץ הקדושה:



ב”ה

                                  
“ייבנה”
(קטעים) סיפורו של דני בית-המקדש, לעזרא יכין אלנקם:

 

 

“ה“מרתה וושינגטון” הגיעה ארצה, כשעל סיפונה 321 נוסעים, 11 בית”רים ו-310 חניכי ‘השומר הצעיר’ ו’החלוץ’ – חלוקה ‘הוגנת’, על פי צרכיה של ה’סוכנות היהודית’…”.

בתוך אחד עשר הבית”רים היה גם דני בית-המקדש, המתאר את דקותיו הראשונות על אדמת הארץ הקדושה:

 

ארץ ישראל נקנית ביסורים

 

“… לא יכלתי לעצור את התרגשותי והשתטחתי על הארץ, מנשק את האדמה. בעודי שוכב כך… הפתיעה אותי חבטה קשה בגבי, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת. תוך דקות היה כל גופי חבול וזב דם ממהלומות אגרוף, חבטות-אלה ובעיטות מכאיבות שהונחתו עלי מידי פרחחים צעירים…. גברתנים, שהבעת שנאה על פניהם…., תוך שהם מכים אותי באכזריות, שמעתי אותם קוראים לעברנו קריאות גנאי, שהתקשיתי להבינן, אך היו מלים שחזרו עליהן שוב ושוב, מלים שהדהדו באזני ומוסיפות לרדוף אותי עד עצם היום הזה: ‘פאשיסטים! פאשיסטים! אתם הרגתם את ארלוזורוב…’

 

“חברי נשאו אותי לבית חולים. שכבתי שם ששה ימים קשים וארוכים, כמעט ללא שינה. כאבי הגוף והנפש הדירו שינה מעיני. באתי לארץ ישראל, בהחלטה לשכוח את אירופה האנטישמית, אולם המכות שספגתי על אדמת ארץ ישראל, גרמו לי להעלות זכרונות מרים מעברי…..”.

 

תמורה בתרפ”ט

 

בשנת תרפ”ט, בהיותי בן ארבע-עשרה וחצי,  נודע לי על הטבח הנורא ביהודי חברון. הדבר זעזע אותי עמוקות וגרם לתמורה בתפיסת עולמי ולתחושה שגורלי קשור בגורלו של העם היהודי. פניתי לזיאמה דינר, חברי מבית הספר, שהיה ידוע כמפקד בית”ר במקום, ובקשתי ממנו להצטרף לשורות בית”ר. למרות שלא קבלתי חינוך ציוני בילדותי*, דמי סער. ולבי היהודי אמר לי כי בשעה שרוצחים יהודים בגולה, אין לי, כיהודי, מה לעשות שם יותר. לעומת זאת, כאשר נרצחים יהודים בארץ-ישראל, מקומי שם, ויש לי הרבה מה לעשות שם, בארץ היהודים.

 

… בהכשרה עבדו אתנו אנשי “החלוץ”, והתנהלו בינינו ויכוחים ערים. בין דוברי “החלוץ” בלט צעיר בשם בני מהרשק. חבריו אהבו לשמוע את דבריו שנאמרו בלהט. שמו של בני מהרשק עוד התפרסם אחר כך כ“פוליטרוק” של הפלמ”ח, ולאחר מלחמת ששת הימים היה מפעיליה המרכזיים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה….

 

הגנה יהודית

 

יום אחד, כאשר טיילתי ברחוב בחברת שני חברים, באו לקראתנו שני צעירים גויים ובפניהם לא היה קשה להבחין במבע של שנאה כלפינו. ניכר היה בהם, שיש בכוונתם להתנכל לנו. הם עמדו בדרכנו, קראו לעברנו קריאות גנאי ליהודים והחלו מאיימים. אחד מחברי, צעיר בשם ישראל, פנה אליהם בקול תחנונים: “מה יצא לכם אם תכו אותנו”? שאל. הזדעזעתי לנוכח גילוי הפחדנות הזה. “מה קורה לך? כך נוהג יהודי”? שאלתי אותו. “אנחנו כאן שלושה והם רק שנים”. ומיד הסתערתי על הגויים, וכך החלפנו בינינו מהלומות, שבסיומן היתה ידנו על העליונה, למרות שגם אנחנו יצאנו חבולים.

 

התבלטתי בפעילותי בקן בית”ר בדרויה, וכאשר התבשרתי כי נבחרתי להיות בין ארבעת המאושרים שבין חברי בית”ר בהכשרה שזכו והוקצו להם סרטיפיקטים לעליה לארץ ישראל, לא היה גבול לשמחתי….

 

אבא חושי ואמא רוזה

 

מווילנא נסענו ברכבת לוארשה. במשך שהותי בוארשה הגיעה אלי הידיעה על רצח ארלוזורוב. נתקלנו בפרץ של שנאה. אנשי השמאל הציוני פשטו על הרחובות ויצאו להכות בבית”רים. הם באו אלינו התנפלו עלינו והחלו מכים בנו. למזלנו נמצאו בסביבה אנשי “ברית החייל”, שנחלצו לעזרתנו וחילצו אותנו מידיהם, ותודות להם לא נפגענו קשה….

 

מווארשה נסענו לנמל טריאסטה באיטליה, ומשם הפלגנו ב“מרתה וושינגטון” לנמל חיפה.

 

בשכבי בבית החולים בחיפה סיפרו לי שהמכים היו בחורים אלימים שהתארגנו בראשותו של אבא חושי, עסקן “סוציאליסטי” בחיפה, וקראו לעצמם “פלוגות האצבע”. שאלתי את חברי איך ייתכן שאנשים אלה יוצאים בהאשמה כוללת כזאת על רצח ארלוזורוב, עד בטרם התבררו העובדות לאשורן. נעניתי שרצח ארלוזורוב אינו אלא עלילת דם, להצדקת השנאה שבלבבות ערלים. עוד סיפרו לי, שבשביעי של פסח תרצ”ג, לאחר כינוס בית”ר, צעדה לה לתומה תהלוכה של בית”רים ברחוב אלנבי, רחובה המרכזי של “העיר העברית הראשונה”, כשלפתע הותקפו בידי קבוצות מאורגנות של צעירים חברי ההגנה ותנועות הנוער החלוציות, באלות ובאבנים, והתוצאה היתה מחרידה, יותר מכל הניתן להעלות על הדעת; עשרים וארבעה ילדים, רובם בני שתים-עשרה עד ארבע-עשרה שנה, נפלו פצועים, זבי דם על הכביש. הסתבר שרוזה כהן, שכונתה “רוזה האדומה” (אמו של יצחק רבין), שנמנתה על מפקדי ההגנה באזור תל-אביב, היתה בין מארגני הפוגרום ועמדה בראש הפורעים. דבר זה הטריד את מנוחתי, יותר מכאבי הגוף. השמעתי באזני חברי את חששי מן הצרות הצפויות לנו בעתיד, מצד יריבינו הפוליטיים. מי שמסוגל לעלילת דם כה שפלה, אין מעצורים מוסריים בלבו.

 

עוז רוח ושיפלות רוח

 

פעמיים בשבוע הייתי הולך לשמוע את מהלך משפטם של נאשמי “ברית הבריונים” ביפו.

באחד הביקורים ראיתי את שלושת הנאשמים נכנסים. ראשון צעד צבי רוזנבלט, אחריו אחימאיר, ובעקבותיהם אברהם סטבסקי. סטבסקי ראה את השוטר האנגלי שצעד לפניו דוחף באלתו את אחימאיר, שהיה חלש בגופו. הוא לא יכל היה להתאפק, ובהיותו בעל גוף, הלם באגרופו בראשו של האנגלי, וכובעו של השוטר האנגלי נשמט ונפל ארצה. הדבר נודע לשופט האנגלי בודילי, שפנה לסטבסקי: “מאשימים אותך בפגיעה בכבודו של איש החוק. האם אתה מודה באשמה”? סטבסקי השיב בשאלה: “איך זה שוטר במדים אינו מתבייש לדחוף בגסות אדם חלש”? השופט הפטיר: “אבל כובע השוטר הנושא את הכתר – סמל המלכות – הופל ארצה. זהו בזיון”. וסטבסקי השיב לו: “על דבר זה אני מתנצל”….

 

 

“מאורעות” 1939-1936 נפתחו בגלים הולכים וגואים של מעשי רצח. אברהם גלותמן, תושב נהלל נרצח ליד קלקיליה. כעבור שבועות ספורים מצאו את מותם ביריות ערבים בסביבות טול-כרם, שנים מתושבי תל-אביב, ישראל חזן וצבי דננברג, שנסעו לרגל עסקים. בתל-אביב נערכה לנרצחים לוויה רבת משתתפים. בתום מסע ההלוויה קראו המספידים, ראשי הציבור ה”הכבדים”, להמונים להתפזר. חברי היו נסערים. הם השמיעו ברמה דברים בזכות נקמת הדם היהודי השפוך, וקראו לציבור להתקומם ולהפגין נגד אזלת היד של השלטון. עד מהרה פרצה הפגנה סוערת. פרשי המשטרה, שיצאו לפזר את המפגינים, מצאו את אנשי קבוצת האגרוף מוכנים. עמדתי לצדו של אבנר ארליך. לא היה גבול להתפעלותי בראותי את המעסיק שלי ניתק לפתע ממקומו, מסתער על השוטר האנגלי, מושך בשערות ראשו, מפילו מעל גב הסוס ומפליא בו את מכותיו. קבוצת נערים מכרם-התימנים ליקטו וסיפקו למפגינים כמות גדולה של אבנים. לקראת המפגינים הופיע שוטר יהודי גאה, שתמך בהם. בידו האחת נופף באלה, למען ידמו השוטרים האנגלים שבקרבתו, שהוא מתכוון להכות ביהודים, אך ידו השניה אותתה סימני תמיכה למפגינים, והוא השמיע באזניהם דברי עידוד: “קדימה חברה, אל פחד! תנו לשונאים את המגיע להם”!

 

בהתנקשות עם המשטרה היו פגועים משני הצדדים ועשרה מראשי המפגינים נעצרו. ראובן פרנקו נדון לשנים-עשר חדשי מאסר עם עבודת פרך  במחצבות נור-שמש, ואחרים נדונו לתקופות מאסר קצרות יותר.

 

לא החמצתי אף הזדמנות שהיתה לי לעקוב אחר מהלך המשפטים, הייתי בקהל, כאשר השופט האנגלי דן את חברי, בן ציון שושני ויוסף הגלילי לשלושה חדשי מאסר כל אחד עם עבודת פרך. נפעמתי בראותי את יוסף הגלילי עומד דום לשמע פסק הדין ופותח בשירת התקווה. כך זכה יוסף הגלילי להיות הראשון שהשמיע את ההמנון הלאומי בבית משפט בארץ. בעקבותיו בקעה ועלתה שירת התקווה והגבורה מפי נדונים למוות העולים במעלות גרדומים.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר