פנייה אל מיבי מוזר, יו”ר ביה”ד הארצי של לשכת עורכי-הדין: עמוס ויצמן
פנייה אל מיבי מוזר, יו”ר ביה”ד הארצי של לשכת עורכי-הדין: עמוס ויצמן
הלהיטות שלו להמשיך ולרדוף אותי מצריכה בדיקה פסיכיאטרית, אלא אם הוא עושה זאת משום שהוא מקבל בונוסים כספיים (או אחרים, לך תדע) על כך – וזה כבר שחיתות-פרופר
שמחה ניר, עו”ד
ת”ד 64, כפר יהושע 36000
נייד 050-7520000
מען פרטי: משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 12.12.2008
לכבוד
מר מיבי מוזר
יו”ר ביה”ד הארצי
לשכת עורכי הדין
תל אביב
נכבדי,
הנדון: בד”מ (ת”א) 97/08 – בקשה להעברת הדיון
מתגובתו של עמוס ויצמן אני למד כי הוא חולק על היותי רשום במחוז הצפון, ולכן, אני חוזר על בקשתי שבפיסקה האחרונה לפנייתי המקורית אליך, דהיינו לקבוע דיון בעל-פה, על מנת שכל צד יביא את הוכחותיו.
בטרם אוסיף, ליתר בטחון, מספר מלים על התגובה, אציין כי, בעקבות הערות שקיבלתי, קיים ספק אם בכלל יש לך סמכות לדון בבקשתי, זאת משום שהליכי change of venue אינם הפורום הנכון לטענת חוסר-סמכות (כך העירו לי).
עוד אציין כי סירובך להעביר את הדיון – אם כך יהיה – לא יהיה בו כדי להקנות לביה”ד המשמעתי סמכות שאין לו.
יתירה מזאת, קיימת גם האפשרות ההפוכה: שאתה תיעתר לבקשתי, ועמוס וייצמן יטען לחוסר-סמכות שלך.
אני לא חוזר מבקשתי, אבל אני מזמין אותך לבחון, ביזמתך, את השאלה אם אתה הוא הפורום הנכון לבקשה הזאת.
ולגופו של עניין:
1. כיוון שויצמן מודה בכך שבשנת 2003 נרשמתי במחוז הצפון, הרי זו “הודאה והדחה”, אשר, מטבע הדברים, מעבירה עליו את נטל ההוכחה, אפילו אם נסתפק בנטלי ההוכחה ה”אזרחיים”.
2. ההתקפות של ויצמן על זכותי לתואר “עורך דין” מאוסות הן בעיני. ישנן זכויות שעורך הדין יכול לאבד (כגון הזכות לעסוק במקצוע), אבל התואר עצמו הוא בלתי-הפיך, והזכות לשאת אותו אינה מושפעת מדעתה של הלשכה על מעמדו של הנושא אותו (אתה יכול לבדוק בחלע”ה).
ההתקפות המאוסות האלה גם אינן רלוואנטיות, ואין בהן אלא ראייה לחולשת טיעונו, שאם היה מאמין בטיעוניו הוא לא היה נזקק לקנים רצוצים כאלה.
3. אם וייצמן טוען שאני רשום במחוז המרכז, שיבוא לדיון בפניך ויביא על כך עדויות הכפופות לחקירה נגדית, ולא “אישור” מהוועד המרכזי למזכירות ביה”ד (כפי שהוא “מציע” בסע’ 9 לתגובתו).
4. ויצמן משקר במצח נחושה לאורך כל הדרך, וגם “מעיד” מכלי שני, שלישי או אפילו פחות מזה.
5. שקר גס הוא שהמשיב – הוועד המחוזי – “סבר” כמתואר ע”י ויצמן בסע’ 7 לתגובתו: המשיב לא “סבר”, וגם לא יכול היה “לסבור” כי הוא לא ידע מה ויצמן וחבר-מרעיו עושים בלילות בחדר-הכספות שלו.
המשיב, המתבכיין ואף עותר לבג”ץ, על כך שהוא מקופח בתקציב הלשכה, לא היה נותן אפילו אגורה אחת למטרה הנאלחת הזאת.
6. אפילו אם המשיב “סבר” כפי שויצמן מייחס לו, עדיף היה לו שישאיר את “סברותיו” לעצמו, ולא ילעיט אותך בסברות-כרס המצוצות מן האצבע (אנחנו עדיין בסע’ 7).
מחוז הרישום הוא עניין שבין חבר הלשכה לבין הלשכה, באמצעות הוועד המרכזי, כרשות המבצעת שלה, ולוועד המחוזי אין שום זכות-עמידה בנושא.
לחלופין, אם לוועד מחוז תל-אביב ישנה זכות-עמידה, גם לוועד מחוז הצפון ישנה זכות עמידה, ואיש לא שאל אותו.
ומי שאל את בעל זכות-העמידה הראשון – אותי? גם אותי איש לא שאל.
7. חוצפה בלתי רגילה היא לומר שאני הודעתי על שינוי מחוז הרישום “כדי לשנות את מקום בדיקת התלונות נגדי ומקום הדיונים המשמעתיים בענייני” –
ראשית – משום שאין לכך כל יסוד. האם שמע ויצמן משהו על אינטרסים כלכליים? האם אינטרסים כאלה הם “משהו גס”?!
שנית – משום שהמניעים של עורך-דין להעתיק את משרדו אינם מעלים ואינם מורידים;
שלישית – כאשר “חברי” במחוז תל-אביב מתביישים בי, ורוצים להוציאני משורותיהם “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, אפילו אם היה אמת בדבר, אפילו היה זה השיקול היחיד, זה היה לגיטימי, כי מותר לו לאדם לחפש חברים שיאהבו אותו תחת אלה השונאים אותו.
עצם העלאת הטענה שאני הודעתי על שינוי מחוז הרישום “כדי לשנות את מקום בדיקת התלונות נגדי ומקום הדיונים המשמעתיים בענייני” – יש בה הודאה בכך שהיוזמים את “החזרתי” למחוז ת”א עשו זאת “להיפך”, דהיינו כדי להמשיך ו”להחזיק אותי בביצים”, דהיינו להמשיך ולרדוף אותי. האם הם לא סומכים על גורמי האתיקה במחוזי הצפון?
לא, הם לא סומכים, כי כאשר פורצים את ה”מידור”, אין ביטחון שדבר הקומבינה לא ידלוף החוצה, וגם אם זה יצליח, את הקופונים – הכלכליים והאחרים – יגזור מישהו אחר, ולא ויצמן.
הלהיטות של ויצמן להמשיך ולרדוף אותי באה לידי ביטוי בכך שגם אחרי שהוא גרם להוצאתי מהלשכה (כדבריו, המצריכים בדיקה נפרדת) הוא ממשיך לרדוף אותי. זה מצריך בדיקה פסיכיאטרית, אלא אם הוא עושה זאת משום שהוא מקבל בונוסים כספיים (או אחרים, לך תדע) על כך – וזה כבר שחיתות-פרופר.
עוד לעניין להיטותו של וייצמן לרדוף אותי ראה במאמר המושחתים בלשכת עורכי-הדין (א): עו”ד עמוס ויצמן, שודד הקופה הציבורית:
https://www.quimka.net/?l=he&a=343629.
8. חוצפה תהומית מצד ויצמן היא גם להחליט בשבילי (סע’ 8 לתגובה) באיזה מען להשתמש במסמכים היוצאים ממני – מקום מגורי או מקום עבודתי. אני אשתמש כראות עיני בכל מען שנראה לי, בדיוק כפי שוייצמן עצמו עושה.
9. שקר במצח נחושה היא הטענה (סע’ 9) שהוועד המרכזי “ביטל” את שינוי מחוז הרישום שלי. הוועד המרכזי לא עשה שום דבר בפרשה הזאת, כי הוא לא ידע דבר עליה, ועובד-ניקיון החודר למחשבי הלשכה כגנב-בלילה ועושה בהם כבתוך-שלו אינו “הוועד המרכזי”.
יצויין כי גם לוועד המחוזי, בתור שכזה, לא הייתה כל יד במניפולציה הזאת, ועד היום לא ידוע מי אישר את שוד הקופה הציבורית למטרה הזאת – ובאיזו סמכות.
ה”אישור” שויצמן “מציע” לך (בסע’ 9) לא יכול להיות אלא פרי הבאושים של המניפולציה האפלה הזאת.
10. פסקי הדין שויצמן מציג, לבד מכך שהם לא חלוטים, הם לוקים גם בחוסר סמכות מקומית וגם בחוסר סמכות “פרסונאלית”.
חוסר סמכות-מקומית – מהטעמים שהבאתי כאן ובבקשה להעברת הדיון: אם אני טועה, ויצמן לא זקוק לתמיכה הזאת, ואם אני צודק – פסקי הדין האלה אינם יכולים לשמש נקודה ארכימדית לעצמם.
חוסר סמכות “פרסונאלית” – ההליך הזה נפתח ונוהל בלי שניתנה לי הזדמנות ל”תגובה סטאטוטורית”, כנדרש עפ”י כללי הלשכה.
ויצמן לא מגלה כי הפסקתי את ניהול ההגנה בהליך בביה”ד קמא על פי הלכה שנפסקה ע”י ביהמ”ש העליון, לפיה מי שטענתו בעניין זה נדחית, והוא ממשיך לנהל את ההגנה שלו, הפגם מתרפא.
מעבר לכך – פסק-דין מאוחר לא יכול להכשיר דבר שנעשה לפניו.
11. ויצמן ציטט במלואו את סע’ סע’ 12א’ לחלע”ה, אבל לא בכדי הוא לא ציטט אפילו מילה מהכללים שהותקנו על פיו, והם כללי הלשכה בדבר רישום עורכי-הדין במחוזות.
כללים אלה אינם מכירים בפרוצדורה של “שינוי מחוז” שלא על פי בקשת החבר, ואם רצתה הלשכה לשנות את רישומי, היא חייבת הייתה לפנות לביהמ”ש של המדינה, ובאמצעותו לנסות ולאכוף עלי את מה שהיא רוצה, אבל היא לא פנתה, ואיש לא שאל אותי לדעתי.
12. עמוס ויצמן הוא חלאת-אדם, מושחת אשר מוכן לשדוד את הקופה הציבורית, ובימים האלה פניתי אל גורמי המשמעת של הלשכה, על מנת לעשות לו את מה שהוא עושה לאחרים.
אל תיתן לו לשטות בך.
13. ולסיום: אופנה פשתה במקומותינו, להשתלח ב”סגנון” של אדם כאשר הוא אומר דברים אשר לשומעם אין תשובה עניינית להם.
אם גם אתה מתכונן להעיר לי על הסגנון שלי, עדיף שתעשה זאת כאדם פרטי – כי זה לא בסמכותך כיו”ר ביה”ד הארצי – ועדיף שתצביע נקודתית על כל חריגה מהסגנון הכשר, לטעמך, ושתביא בחשבון שיש לי “תעודת הכשר” לכל מילה בטקסט הזה.
וכחומר-עזר אני מפנה אותך אל אסופת-המאמרים תחת הכותרת באיזה סגנון אדוני מדבר:
https://www.quimka.net/?l=he&c=1811.
אתה מוזמן להתחיל מהמאמר על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”, להמשיך אל כל המאמרים אשר בכותרתם מופיעה המילה “בוטה” (עם או בלי הטייה), ולקנח במאמר חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד