אדמונד לוי, צנזור התחושות, אידיוט בלתי נלאה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/35953

שמחה ניר, עו”ד 31.10.2008 12:27
 

תחושה לא נוחה

 

אם אדמונד היה חכם, הוא היה זוכר את “סייג לחוכמה – שתיקה”, הוא היה שותק, ונותן לענני האבק לשקוע לתהום הנשייה, אבל הוא לא חכם, ובטיפשותו הוא הרים לי להנחתה מאמר אחר מאמר, כך שטיפשותו, חס וחלילה, לא תרד מסדר היום הציבורי *** מעניין מה הוא היה אומר אם עו”ד שמחה ניר היה אומר עליו את מה שהוא אמר על שר המשפטים, דניאל פרידמן


שר המשפטים, דניאל פרידמן, כותב לשופטת דורית ביניש, נשיאת ביהמ”ש העליון, בקשר לכינוס הוועדה לבחירת שופטים בזמן כהונתה של ממשלת-המעבר: “העובדה ששלושת שופטי בית המשפט העליון נוקטים בנושא זה עמדה אחידה מעוררת תחושה לא נוחה”.

 

המשפט הזה הקפיץ מכורסת-עורו את אדמונד לוי, אשר מינויו כשופט ביהמ”ש העליון פורסם ברשומות, והוא כותב לפרידמן, בין השאר:

 

“נדמה כי אין צורך לומר כי כמי שהקדיש את מרבית חייו הבוגרים למערכת המשפט – זו יקרה לי, ככל הנראה הרבה יותר מאלה שנקלעו אליה כאורחים לרגע ומתהדרים לשווא בתואר של מי שמבקשים את טובתה”.

 

ראו איזה משפט רב-מפרקי יפה:

 

מתחיל ב“נדמה” – כניסה מינורית, ללא סימנים מוקדמים למה שהוא “מכין בצנרת”.

 

“נדמה כי אין צורך לומר כי כמי שהקדיש את מרבית חייו הבוגרים למערכת המשפט…” – אז מה? האם זה מקנה לו זכות-התבטאות עדיפה על זו של כל אדם מן היישוב, ובמיוחד על הזכויות המוגבלות שהוא עצמו, וחבריו, “מרשים” לאזרח מן היישוב בביקורתו עליהם-עצמם?

 

ונניח שהוא הקדיש למערכת המשפט רק 49% מחייו הבוגרים, או אפילו רק רבע מהם, הוא היה שותק?

 

“זו יקרה לי…” – יפה מאוד שמערכת המשפט יקרה לו, לאדמונד, אבל היא יקרה גם לדניאל פרידמן, לשמחה ניר – ולכל אזרח מן היישוב אשר מבקר אותה, בבחינת “את אשר יאהב יוכיח”.

 

אבל זה עוד לא הכל: בשביל אדמונד וחבריו השפיטה היא לא רק “דרך חיים”, אלא גם כבוד, מעמד, פרנסה לא רעה – ומעל לכל כוח-שררה, כוח מוחלט, אשר משחית באופן מוחלט. אז מה הפלא ש”המערכת” כל כך “יקרה לו”?

 

לעומת זאת כל הנאנקים תחת מגפיהם של השופטים, גם להם המערכת הזאת יקרה, ולכן הם מבקשים לטהר אותה מכל הטומאה אשר דבקה בה.

 

משל למה הדבר דומה? למי שמבקש לרוקן את הירקון ממימיו הבאושים והמצחינים, ולהחליפם במיים נקיים ורעננים. תהא זו חוצפה בלתי רגילה לומר שהירקון “אינו יקר לו”!

 

(יקרה לו) “ככל הנראה” – מעין תעודת-ביטוח כנגד טענות על “הכללות” ועל “התנשאות”.

 

“הרבה יותר מאלה שנקלעו אליה כאורחים לרגע” – הכוונה היא, כמובן, לדניאל פרידמן, אבל תארו לעצמכם מה היה אומר אדמונד, כשופט בערעור על הליכי משמעת של לשכת עורכי הדין, אם עו”ד שמחה ניר היה אומר “אורח לרגע” על יהונתן עדיאל, כאשר זה שימש כשופט-בפועל בביהמ”ש העליון.

 

“ומתהדרים לשווא בתואר של מי שמבקשים את טובתה” סליחה?! רק לכם, השופטים יש מונופול לבקש את טובתה של “המערכת”? נניח שפרידמן טועה, וכל הרעיונות שלו הם רעים למערכת… אז הוא טועה, אבל זה לא אומר שהוא “מתהדר לשווא” כמי שמבקש את טובתה של המערכת.

 

ואם באמת ובתמים מבקש אדמונד את טובתה של המערכת היה עליו לשתוק, או, לפחות, להתייעץ עם הדוברות של מערכת המשפט.

 

מה זה שייך?

 

בעקבות מכתבו של פרידמן, תוהה אדמונד מדוע לא טרח פרידמן, כמי שהייתה לו את הסמכות, לכנס את הוועדה למינוי שופטים בתדירות גבוהה יותר בחודשים הרבים שקדמו למשבר הפוליטי הנוכחי, ומדוע בוטלו ישיבות של הוועדה שנקבעו כדי לדון במינוי שופטים לבית המשפט העליון.

 

ומדוע אדמונד שתק אז?

 

מדוע הוא לא עתר לבג”ץ נגד השר על שהוא לא מכנס את הוועדה? ונניח שהוא טעה אז – מה זה שייך להיום?

 

אדמונד מוסיף:

 

“על רקע זה מצאתי את עצמי מוסיף ותוהה אם יש לאותה הימנעות מכינוס הוועדה קשר עם העובדה שכבוד השר התקשה לגייס תומכים ממועמדים שהוא חפץ ביקרם”.

 

נו, ונניח שתפקיד יו”ר הוולב”ש היה בידי נשיא ביהמ”ש העליון (כפי ש”המערכת” הייתה רוצה), ונשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש הייתה נמנעת מכינוס הוועדה משום שהיא “מתקשה לגייס תומכים ממועמדים שהיא חפצה ביקרם”, ואזרח מן הישוב היה עותר לבג”ץ, נגד הנשיאה …

 

הנה מה שהיו פוסקים אדמונד וחבריו:

 

“העותר מלין על כך שהמשיבה נמנעת מכינוס הוועדה לבחירת שופטים, לטענתו משום שהיא ‘מתקשה לגייס תומכים ממועמדים שהיא חפצה ביקרם’.

 

“כינוס הוועדה נתון לשיקול דעתה של המשיבה, ובית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתה, כרשות מוסמכת, אלא במקרים נדירים.

 

“העתירה נדחית

 

“העותר ישלם למשיבה הוצאות בסך 30,000 שקלים חדשים, בתוספת מע”מ”.

 

וכל מילה נוספת – מיותרת לחלוטין.

 

צנזור התחושות

 

אדמונד, כאמור, תוקף את פרידמן על כך שטען כי “העובדה ששלושת שופטי בית משפט העליון נוקטים בנושא זה עמדה אחידה מעוררת תחושה לא נוחה”, אבל פרידמן אינו היחיד שהעובדה הזאת מעוררת אצלו תחושה לא נוחה.

 

ואני מניח שגם אצל אדמונד מתעוררות מדי-פעם תחושות לא נוחות אותן הוא מביע, ואיש לא רואה הכך “התנסחות בוטה”, מה גם שאנחנו לא ממש יודעים מה זה “בוטה”.

ואם ההתנסחות ה”בוטה” הזאת היא “של מי שמתקשה להשלים עם כך שחברי ועדה אחרים ‘העזו’ לחלוק על השקפתו באותה סוגיה שעלתה לדיון בישיבה האחרונה של הוועדה”, נשאלת השאלה מה פשר המילה “העזו”, ועוד כשהיא מושמת במרכאות. פרידמן בא בטענות אשר אפשר לקבלן, או שלא לקבלן, אבל הוא לא האשים איש ב”העזה”.

 

“נתון למרות הדין”

 

אדמונד מוסיף ואומר כי הוא רואה את עצמו נתון למרוּת הדין בסוגיית בחירת שופטים בעת הזו, כפי שפורשה בפסיקת בית המשפט העליון, אשר “גם אם השר אינו מסכים לה הוא מצווה כאזרח וקל וחומר כשר המשפטים להרכין ראשו בפניה”.

 

“נתון למרות הדין” – שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, כי אמירה כזאת מקומה יכירנה כאשר “מרוּת הדין” מנוגדת לאינטרסים של מי ש”נתון לה”, ולא כאשר היא עולה בקנה אחד איתם. בכלל, אני לא רואה את אדמונד כדוגמה ומופת להיותו “נתון למרוּת הדין”.

 

את מי מחייבת ההלכה הפסוקה של ביהמ”ש העליון?

 

ובאשר לציפייה כי “גם אם השר אינו מסכים לה (לפסיקת ביהמ”ש העליון) הוא מצווה כאזרח וקל וחומר כשר המשפטים להרכין ראשו בפניה”, אדמונד לוקה בבורות מדהימה.

 

הלכה שנפסקה ע”י ביהמ”ש העליון מחייבת רק את בתיהמ”ש הנמוכים ממנו – לא את האזרח ולא את הרשות.

 

תארו לעצמכם שביהמ”ש העליון פוסק הלכה, שגלישה בהאתר של קימקא היא עבירה, ופלוני סבור כי זו הלכה שגוייה. מה יעשה?

 

כיוון שאותו פלוני לא היה צד להליך בו נפסקה ההלכה, אין הוא יכול לבקש את ביטולו של פסק-הדין, או לתקוף אותו בכל דרך אחר.

 

הוא גם לא יכול לבקש פסק-דין המצהיר כי ההלכה שנפסקה שגוייה היא, וכי הגלישה ב”האתר של קימקא” אינה עבירה, כי בית המשפט לא פוסק בעניינים אקדמיים.

 

הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא להסתכן ולגלוש ב”האתר של קימקא”: אם יתברר שהוא צדק, הוא יזכה, ואם לא – הוא יבכה. מכל מקום – עצם הפעולה בניגוד להלכה הפסוקה אינה בגדר עבירה עצמאית.

 

וכשם שהאזרח כך, גם רשויות השלטון כך. דרכו של עולם, וחלופה אחרת – אין.

 

אליבי מפוקפק

 

אדמונד, עדין-הנפש ואנין הסגנון, סוגר את מכתבו בהערה כי היה מעדיף לא לכתוב את המכתב ואם חרג ממנהגו, “הרי זאת נוכח ההשתלחות הנמשכת מעל כל במה נגד בית המשפט העליון ושופטיו. השתלחות שנדמה כי אתה (שר המשפטים, דניאל פרידמן – ש’ נ’) היית חייב להתייצב בראשם של אלה הדוחים אותה ולא בראשם של אלה המלבים אותה”.

 

ועם כל הכבוד, שופטי העליון, כמו שאר השופטים, הרוויחו ביושר את מה שהם חוטפים, “מעל כל במה” – בין אם זו “ביקורת”, בין אם זו “השתלחות” (ושיסביר לנו כב’ הדמגוג, במחילה ממנו, מה ההבדל בין שני אלה).

 

ועם כל הכבוד, שר המשפטים אינו הסגן של איילת פילו, דוברת מערכת המשפט, אלא נציגו של הציבור מול המערכת הזאת, אשר קיימת כדי לשרת את הציבור, ולא את האגו של השופטים.

 

שרבובה, כדבר המובן-מאליו, של האמירה כי שר המשפטים “חייב (כך!!!) להתייצב בראשם של אלה הדוחים אותה ולא בראשם של אלה המלבים אותה”, אין לה כל שחר.

 

ומעניין מה היה אדמונד עצמו אומר אם שמחה ניר היה אומר על שופטים כי הם “אורחים לרגע”, ומצטדק באמרו כי “היה מעדיף לא לכתוב את המכתב ואם חרג ממנהגו, הרי זאת נוכח ההשתלחות הנמשכת מעל כל במה נגד המבקרים את מערכת המשפט”.

 

האם לעולם הטיפשות אינה עבירה?

 

בדקתי בכללי האתיקה לשופטים, והתקשיתי למצוא תשובה חד-משמעית אם אדמונד נהג כראוי בשליחתו של המכתב הזה לשר המשפטים, ובהפצתו ברבים.

 

הסעיף המתאים, לטעמי, הוא סע’ (א)7 לכללים האלה, בו נאמר, בין השאר:

 

שופט יימנע ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט.

 

אפשר להתווכח אם המכתב הזה “הולם” את מעמדו כשופט, אבל אין ספק שהוא עלול לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט, בכך שהוא מציג את ציבור השופטים כעדת תגרנים אשר אינם מסוגלים ואינם מוכנים לקבל, ואפילו לשמוע, כל ביקורת.

 

יכול להיות שאני טועה, ועבירה אתית אין כאן, אבל טיפשות יש בשפע.

 

מקובל לומר כי הטיפשות אינה עבירה, ובאופן כללי זה נכון.

 

כך, למשל, אם מרגלית הר-שפי, בטיפשותה, לא השכילה לראות ולפרשן את המתחולל לנגד עיניה, אפשר (ובעניין זה אני שותף לדעת-המיעוט בביהמ”ש המחוזי) לומר כי היא לא “ידעה” מה נרקם במוחו של יגאל עמיר, אבל כאשר שופט נוהג בטיפשות, הוא מטיל כתם על ציבור השופטים כולו, ולעניין זה אין דין שופט כדין כל אדם אחר.

 

אבל זו אינה הטיפשות היחידה של אדמונד

 

על המכתב אותו הבאתי תחת הכותרת אדמונד לוי עדיין לא מכה על-חטא. האם יכה השנה? התלונן עלי אדמונד גם במשטרה וגם בלשכת עורכי-הדין.

 

מה הפריע לו, לאדמונד, במכתב הזה? הוא ראה, מן הסתם, משום “איום”, ר”ל, באיחול שהשב”כ יאבטח אותו עד יומו האחרון …

 

מעניין על מה היה אדמונד מתעבר אם היו מאחלים לו שהשב”כ לא יאבטח אותו, “אפילו לא דקה אחת”, או אם היו מאחלים לו אבטחה “יום כן ויום לא”.

 

אם אדמונד היה חכם, הוא היה זוכר את “סייג לחוכמה – שתיקה”, הוא היה שותק, ונותן לענני האבק לשקוע לתהום הנשייה, אבל הוא לא חכם, ובטיפשותו הוא הרים לי להנחתה מאמר אחר מאמר, כך שטיפשותו, חס וחלילה, לא תרד מסדר היום הציבורי.

 

לא רק טיפש, אלא גם שקרן וצבוע

 

עמדנו לא פעם על אמרתו הבלתי-נשכחת של אדמונד, אשר אמר כי את הביקורת “יש לקבל באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש”.

 

אבל התלונות שלו למשטרה וגם ללשכת עורכי-הדין, יחד עם מכתבו לשר דניאל פרידמן, מעידות כי הוא לא מקבל את הביקורת, לא באהבה ולא בכלל.

 

הערת-אזהרה

 

לא שאין לי ביקורת על אדמונד לוי כשופט, אבל במאמר הזה אני מדבר עליו רק פרסונאלית, על איך שהוא מתנהג שלא על כס המשפט.

 

ואם יש לכך השלכות עליו כשופט – זה עניין לאחרים לענות בו.

 

·עוד על אדמונד לוי



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר