ב”ה

                                                            ירושלים, כ”ג בסיון, התש”ס

לאהרון דומב שלום,  

ראיתיך משתזף להנאתך  באור חיוכו של גדי סוקניק וקראתי בעתון את הקלישאות – פוליטיקלי קורקט – הנושרות מפיך. קלישאות שאינן ראויות לתגובה, אך, מאחר שמנגנון התעמולה להשמדה עצמית של העם היהודי בארצו, עשה בהן שימוש יעיל עד מות של מאות קרבנות “שלום” ו”הבנות”, מן הלבנון, דרך “אי השלום” ועד ראס-בורקה, אין ברירה, אלא, להעמיד דברים על הגיונם.

אמרת כי שלושה הם שגרמו לעריקתך למחנה האויב – “רצח גולדשטיין במערת המכפלה”, רצח רבין וה”השתתפות באווירת הפלת נתניהו”. לא מפתיע, שכל השלושה הם כאלה המושלכים לפתחו של המחנה הלאומי. הפשע העולה על כולם, פשע שיתוף הפעולה הישראלי-ערבי לחיסול ישראל, בניצוח חבריך החדשים, לא גורם לליבך ולמעיך להתהפך, הפשע הזה הוא בעיניך ה”מציאות” שיש להתקדם אתה ולהסתגל אליה.

אז נלך מן הסוף להתחלה. נתניהו הבטיח “לכבד הסכמים בינלאומיים”, וזה בדיוק מה שעשה והיה ממשיך לעשות, אף מהר יותר מברק, כי הוא יעיל יותר. נתניהו צריך היה ללכת, כפי שברק צריך ללכת וכפי שאתה צריך ללכת. באמת, לא נותר לנו על מה לסמוך, אלא, על ה“קבעון המחשבתי” של אבינו שבשמים.

רצח רבין – אותו מחנה שפעל למען, או לא התאמץ למנוע, את רצח רבין, הוא זה שלמען ביצור שלטונו, התנדב רבין, בשעתו, לרצוח את אנשי האצ”ל. רבין התנגד בשעתו לפירוק הפלמ”ח, משום שהפלמ”ח כבר יודע איך לטפל ב“פורשים”. אויביו הגדולים ביותר של רבין היו תמיד יהודים – “פורשים”, “מתבכיינים”, “פרופלורים” ו”לא מזיזים”. על כן עשה שלום עם רוצחי יהודים ונתן להם רובים. דמם של קרבנות אוסלו זועק אלינו מן האדמה. רבין היה רוצח מתועב פי כמה מרוצחו, גם אם היה רוצחו נבל ברשות “מחנה השלום”, שתפקידו היה להעליל עלילת דם על המחנה הלאומי, כמעשה “אלטלנה” בשעתו, ולשתק את התנגדות העם לפשעים המבוצעים נגדו.

אך גם אם הרוצח נמנה על ה”ימין” והאמין, בתמימותו, שחיסול רבין יחסל את תהליך ביילין-אבו-מאזן, עדיין, הרעים הם מקדמי התהליך, המנשלים שרידי שואה בת שנות אלפיים משארית מולדתם, שרובה כבוש בידי האימפריה הערבית. והטובים הם, בעיקר, ה“עשבים השוטים”, המתנגדים בכל הוויתם לתהליך המפלצתי הזה. אותם לא יוכלו ילדיהם להאשים כי הלכו כצאן לטבח. איך תצדיק אתה את עצמך בעיני ילדיך?

ול”רצח ברוך גולדשטיין”, שניפץ לך את החלום על דו-קיום יהודי-ערבי. ואתה מסביר, שלמרות הרצח הבלתי פוסק של יהודים בידי ערבים, צריכים היהודים להגיד: “אנחנו לא נגרש את הערבים וננסה לחיות אתם בדו-קיום”. כמה מוסרי. היהודי קרבן תמיד, גם במולדתו, ובלבד שרוצחיו לא יגורשו לשלום למולדתם.

  אביך הרוחני היה שמעון פרס, שאמר: “בעבר היה לנו חלום מתוק, שיהודים וערבים ביהודה ובשומרון יחיו בשלום, אך חלום זה התנפץ באירוע במערת המכפלה”. הוא לא התנפץ בבית-הספר במעלות, גם לא באולימפיאדה במינכן, גם לא באוטובוס בכביש החוף, לא בשדה התעופה במינכן ולא בשדה התעופה בלוד. כי בדו-קיום היהודי-ערבי, המתקיים זה מאה שנה, יש חלוקת תפקידים ברורה והוגנת; הערבים מספקים את ה“הוכחות לצורך בשלום”, והיהודים קבלו על עצמם להיות ההוכחות. והיהודים אסירי תודה על שניתנה להם הזכות להיות מן הנהרגים ואינם הורגים ומתגמלים את הערבים בנדיבות. על ההוכחות החמות מן התנור, ביריחו – רחל וייס ושלושת התינוקות שלה – קבלו הערבים את יריחו תחילה.

הערבים התעלו ממש בתפקידם ב“מרס השחור”. ואז קם צדיק אחד בסדום, בעל חוש צדק מפותח, שחשב שאין להטיל את כל נטל ההוכחה על הערבים, מן הראוי שגם היהודים יעשו משהו, למען האיזון.

אתה יודע מה מזעזע במעשהו של ד”ר ברוך גולדשטיין, הי”ד? שהוא היה הראשון. המזעזע הוא, שצה”ל לא הפך את חברון על פיה במלחמת ששת הימים וגם לא אחרי רצח מרדכי ושלום לפיד. המזעזע הוא, שצה”ל עמד מנגד, כאשר המלווים את הקדושים למקום מנוחתם האחרונה נרגמו באבנים ע”י תושבי עיר המרצחים.

לאחר שעשו תושבי ביתא לינץ’ בנערים ונערות יהודים ורצחו את תרצה פורת, פוצץ צה”ל שלושה בתים, במקום להעיף את הכפר כולו באוויר. ואז קם “הוועד למען ביתא”. איש לא העלה בדעתו לסגור את חולי הנפש האלה במוסד, או, לפחות, להוציא את המצדדים ברוצחי יהודים אל מחוץ למחנה. כי הם המחנה; מחנה ה”אנחנו”, שאתה נספחת עליו. אתה הוא העשב השוטה בקרית ארבע.

חנה אייזנמן