עוד על פנייתי אל השר לביטחון הפנים, אבי דיכטר, בעניין תאונות הדרכים והקטל בדרכים

עוד על פנייתי אל השר לביטחון הפנים, אבי דיכטר, בעניין תאונות הדרכים והקטל בדרכים

שמחה ניר, עו”ד
17.05.2008 10:59
עוד על פנייתי אל השר לביטחון הפנים, אבי דיכטר, בעניין תאונות הדרכים והקטל בדרכים


בתשובה לשקרים בהם מפטמים “הגורמים המקצועיים” של המשטרה את השר שלהם אני מציע ללשכת השר לפנות במישרין אל הלמ”ס במישרין, בלי תיווכם של ה”גורמים” האלה, וגם מסביר מדוע הישגיה (האמיתיים או המדומים) של המשטרה אינם רלוואנטיים להצעתי *** נראה מי יצטרך לבלוע את הכובע.



ביום 4.1.2008 פניתי אל השר לביטחון הפנים, אבי דיכטר, בהצעה שלא יוכל לסרב לה – אם נושא הבטיחות בדרכים קרוב לליבו, ופיו ולשונו שווים.

תמצית ההצעה היא להחמיר בהדרגה הן בתקנות התעבורה והן בעונשים, לעקוב אחרי התוצאות, ולהמשיך בהתאם.

מתשובתה של יועצת השר לפנייתי למדתי כי הנושא בכלל לא הונח על שולחנו של השר, והגורמים המקצועיים נטלו לעצמם את שיקול-הדעת השמור רק לדרג המדיני – קרי: השר עצמו.

עוד למדתי מתשובתה של היועצת כי ה”גורמים” הנ”ל הזרימו דרכה (ורשמית – דרך השר) אלי מידע שקרי על הצלחתם במניעת התאונות, מידע שגם לא היה רלוואנטי, לאור מהותה של הצעתי, אשר באה בנוסף לכל פעולה אחרת בנושא – ולא במקום שום פעולה אחרת, ועניתי לה בהתאם.

על תשובתי זו עונה לי הדר כהן, יועצת השר לפניות הציבור, ביום 1.5.2008:

 

שמחה שלום,

 

קיבלתי את פנייתך וקראתי אותה בעיון, אדאג להעביר לך התייחסות בהקדם.

 

בברכה,

הדר כהן

יועצת השר לפניות ציבור

 

ואני, שבינתיים החכמתי, עונה לה:

שלום הדר,

אחרי מכתבי האחרון, אליו את מתייחסת עכשיו, הוספתי והחכמתי. 

האם התובנות החדשות אותן רכשתי עומדות לטובתכם, או לרעתכם – אני לא יודע, ובהמשך אציג את האפשרויות השונות, ובסוף אראה כי כל זה לא משנה, לעניין ההצעה שלי.

ראשית אומר כי כל הנתונים המספריים שאני מסתמך עליהם, לרבות התחזית שלי מלפני 20 שנה (שהתאמתה!) מתייחסים לתאונות בגבול הקו הירוק בלבד, וגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס) עצמה מתריעה לא לערוך השוואות הכוללות את יו”ש, שכן היות ובמשך השנים יותר ויותר שטחים עברו לשליטת הרשות הפלשתינאית ולכן תמונת התאונות ביו”ש אינה בת-השוואה.

“הגורמים המקצועיים” במשרדכם הם, כפי שאני מבין, רפ”ק אינג’ ערן סדן, מהנדס התנועה הארצי של משטרת ישראל, ואני מחזיק לנגד עיני את מאמרו על סיכום תאונות שנת 2007 (תנועה ותחבורה, גל’ 86, מארס 2008). במסגרת זו מוצגת טבלה של מספרי ההרוגים, החל מ-709 בשנת 1995 וכלה ב-430 בשנת 2007.

מה שידוע לי בוודאות שמניין ההרוגים ב-1995 כולל גם את יו”ש (בתחום הקו הירוק – רק 550).

לגבי המניין ב-2007 (430), אין לי אלא דבריו של רפ”ק סדן עצמו, לפיהם המספר כולל את שטחי C.

אומר מייד: אם הנתונים של הטבלה, החל מ-1995 וכלה ב-2007, הם על אותו הבסיס – אני מסיר בפניכם את הכובע, ורץ לאכול את כל הקסדות שנשארו לי מאז שעסקתי בהוראת נהיגה באופנועים.

אבל ישנה כאן בעייה: הרשות הפלשתינית קמה רק בשנת 1996, שטחי A ו-B הועברו אליה בהדרגה עד שכיום, ככל הנראה, נשאר מעט מאוד בתחום יו”ש המטופל ע”י הלמ”ס.

מכאן אני למד שנתוניו של רפ”ק סדן מסתמכים על “יו”ש מצטמק בהדרגה”, וממילא הירידה במספרי ההרוגים היא בזכות “בסיס הנתונים” המצטמק, ולא בזכות עלייה כלשהי ברמת הבטיחות בדרכים.

ואם ארצה להיות ציני עד הסוף, אציע לוותר לא רק על שטחי C – רק הם נותרו לנו מיו”ש, רק הם בלבד – אלא, בהדרגה, גם על שטחי ישראל בתחום הקו הירוק…

ולכן המסקנה החלופית שלי היא שרפ”ק סדן מרמה את השר שלו, כדי שזה ימכור את השקרים לכל דיכפין.

וכמו במשל הידוע על הזאב והכבש, אם לא רפ”ק סדן, אז מישהו מה”משפחה” שלו!

כעת אני מציע שתפנו אל הלמ”ס במישרין, בלי תיווכם של “הגורמים המקצועיים” של המשטרה, ונראה מי צריך לבלוע את הכובע.

כעת אני בא לפרוע את השטר עליו חתמתי לך לעיל: ייתכן שהנתונים שלכם נכונים, וייתכן שלא. ייתכן שפעולתכם המבורכת (יחד עם פעולותיהם המבורכות של גופים אחרים הפועלים בתחום) עושה נפלאות, או לא, ההצעה שלי באה בנוסף לכל פעולה אחרת שנעשתה, נעשית או תיעשה – זה היופי שבה.

ועכשיו קראו מחדש את כל מה שכתבתי, אבל בעיניים של דרג מדיני, ולא בעיניים של דרג מקצועי, אשר, מטבעם של דברים, ראייתו מצומצמת, והוא גם לא נושא בשום אחריות.

בברכה,

שמחה ניר.

 

כעת נראה מה יגיד השר אבי דיכטר, אם הגורמים המקצועיים לא ימשיכו ליירט את הצעתי בדרכה אליו.

בפנייתי המקורית אל דיכטר, אמרתי, בין השאר:

לא, איני חושש ממצב בו יוטלו עונשי-מוות על נהיגה במהירות של 2 קמ”ש. אני גם לא חושש מהגבלת המהירות ל-50 קמ”ש בכביש המהיר, עם שנתיים מאסר למי שנוסע שם במהירות של 51 קמ”ש. בוודאי שאיני חושש שמספר המוצאים-להורג יעלה על מספר ההרוגים אשר “נחסכו”.

איני חושש, משום שיש גבול למה שהציבור מוכן לשלם עבור תמורה זו או אחרת.

כך, למשל – רק למשל – אם הורדת המהירות המותרת מ-40 ל-35 קמ”ש, יחד עם העלאת עונשי-המאסר מעשר לאחת-עשרה שנים, והעלאה מקבילה של הפסילות והקנסות, לא תניב אלא ירידה של פרומיל אחד בלבד במספרי התאונות והנפגעים, יבוא הציבור ויגיד: עד כאן. לא מדבשכם המועט, ולא מעוקצכם הרב.

לדעתי לא נצטרך להתקרב לכך, כי אחרי החמרה של 10 אחוז בדרישות, יחד עם החמרה של 10 או 20 אחוז בענישה, יראה הציבור שמעבר לפגיעה באיכות החיים הוא לא מקבל שום בטיחות, וידרוש להפסיק את הניסוי הזה – ולהחזיר את המצב לקדמותו. זה מה שנקרא המגבלה ה”פוליטית”.

להערכתי אנחנו נמצאים כבר על המגבלה הפוליטית, וכך היינו מאז ומעולם.

השרים הנוגעים בדבר – משפטים, תחבורה, משטרה, ולמעשה הממשלה כולה – הם (וכך היום מאז ומעולם) אנשים פוליטיים, ככל שר אחר, ובתור שכאלה הם יכולים לקשקש, “מכאן-ועד-להודעה-חדשה”, על הקטל בדרכים, ולזעוק מרה את זעקות ה”בנפשנו” הידועות – ולגזור מהן את הקופונים הפוליטיים – אבל אף שר לא יעז להרגיז את ציבור הבוחרים בגזרות שהוא לא יהיה מוכן לעמוד בהן.

בינינו: מי מוכן לנסוע כל חייו במהירות-דיליג’אנס כאשר במצב הנוכחי סיכוייו להיהרג בתאונת דרכים הם – לפי המומחים – הם רק אחת ל-1600 שנה (כאשר בתקופה כזאת הוא יכול למות עשרים פעם ממחלות או מזקנה)?

זאת, לדעתי, הסיבה מדוע איש לא שש להרים את הכפפה הזאת.

אבל, מי יודע …

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר