עוד על אמון הציבור: אריה דרעי ושלמה בניזרי, ש”ס ובתי המשפט

עוד על אמון הציבור: אריה דרעי ושלמה בניזרי, ש”ס ובתי המשפט

שמחה ניר, עו”ד
01.04.2008 16:49
עוד על אמון הציבור: אריה דרעי ושלמה בניזרי, ש"ס ובתי המשפט


עם הרשעתו – צודקת או לא – של חה”כ שלמה בניזרי, מתעוררת השאלה מה למדה מערכת המשפט מאז פרשת אריה דרעי ועד היום על הקלישאה הנדושה “מראית פני הצדק” *** עוד חוזר הניגון



מתי הם ילמדו, מתי הם ילמדו

היום, 1.4.2008, הורשע חה”כ שלמה בניזרי בעבירת שוחד, ויחד עימו גם הרב ראובן אלבז, שניהם אנשי ש”ס.

בעת כתיבת המאמר איני יודע אם פסה”ד צודק הוא, אם לאו, אבל מאמרו של יוסי אליטוב, ש”ס ובית המשפט – לחשבון נפש הדדי מזכיר לי מאמר שלי, מלפני שבע שנים ויותר, ואת השאלה הנצחית: מתי הם ילמדו, מתי הם ילמדו.

מתי הם ילמדו שלא די לדבר על “אמון הציבור”, ויש להזינו יום-יום ושעה-שעה – דבר אשר שופטינו כנראה בזים לו מאוד.

את המאמר אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט פרסמתי בסוף שנת 2000, או בתחילת שנת 2001.

הימים היו הימים שאחרי פרשת אריה דרעי, מנהיג תנועת ש”ס ושר הפנים לשעבר, אשר הורשע בשורה של עבירות פליליות, ונידון למאסר, והדברים ידועים.

 התחזית שנתתי אז (בסוף החלק השלישי, למטה מכאן) בדבר “מכה אנושה וכואבת”, הייתה כי “מי שלא מוכן לקיים את בדק-הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי-גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור“.

אותה “מכה אנושה וכואבת” שאני צפיתי למערכת המשפט יכלה, כך אמרתי, להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

                          א.                ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

                          ב.                פגיעה בשופטים, כולל רצח;

                           ג.                 התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

                          ד.                “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה”, יחד עם הכאה-על-חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד”);

                          ה.                חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאה-על-חטא.

התחזית הזאת הייתה תחזית מתוקנת, לא לגבי מהותה של המכה הקשה והכואבת, אלא לגבי עיתוייה, כי כשנה קודם לכן, בעתירה לבית המשפט העליון, נתתי תחזית לפיה “זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור”.

במהלך אותם חודשים חלחלה לתודעתי התובנה שהדברים עשויים להתרחש תוך זמן קצר בהרבה, ואכן, תוך פחות מארבע שנים נרצח השופט עדי אזר ז”ל, ואיש לא בא ואמר שמחה, צדקת, אכן טחו עינינו מראות. זה היה חלק מפריט ב’ ברשימה שלי, אבל פגיעות קלות יותר, במובן של איומים על פגיעה בשופטים, היו גם כן, אבל בכך לא היה שום חידוש, כי כאלה היו גם קודם.

באשר לפריט א’ ברשימה שלי – לפי מה שמתפרסם תדיר בציבור, אין לי אלא לומר חכו-חכו, וכאשר יגיעו הדברים תזכרו ששמחה ניר הזהיר כי גם זה “בצנרת”.

לגבי פריט ג’ לא הייתי צריך לתת תחזיות, כי התאבדויות של בני אדם אשר קיוו למשפט וזכו למשפח הינן, לצערנו, תופעה שכיחה יותר ממה שאנחנו יודעים. על התאבדויות של חייבים אשר לא זכו ליחס ראוי בלשכת ההוצל”פ אנחנו שומעים לא פעם, אבל ההתאבדות ה”מצלצלת” ביותר, ככל הנראה, הייתה של הד”ר גבי כנען ז”ל, אשר נפגע מחוסר ההתייחסות לטענותיו מצד השופט שהרשיעו.

וגם פריט ד’ ברשימה שלי התממש בחלקו, תוך קצת יותר מארבע שנים: באמצע חודש מארס, 2005, התפטרה השופטת נירה לידסקי ז”ל, ואת מה שהיה לה להגיד על ה”מערכת” (או, למען הדיוק, על “המערכת”) היא אמרה, בין השאר, בראיון לדורית גבאי (סופשבוע, מעריב, 25.3.2005), ורק לאחרונה שמענו דברים קשים לא פחות מפיו של השופט המתפטר שלי טימן.

ואלה, מן הסתם, רק “דגימות אקראי”.

לגבי פריט ה’ אני מוכרח לתקן את עצמי: אני לא רואה ברמה המוסרית של שופטינו אפילו אחד שאפשר לצפות ממנו לרמה מצפונית ברמה כזו, או אפילו ברמה המתקרבת לזו, אשר יתאבד בגלל עוול שעשה לזולת.

עוד חוזר הניגון

אומר אליטוב, במאמרו הנ”ל:

מעבר לכך מדובר ביום עצוב, כיוון שמערכת המשפט חוזרת על מה שעשתה בעבר לאריה דרעי, כשרדפה אדם אחד וביססה משפט על עד אחד מפוקפק. גם בפרשת בניזרי התשתית המפלילה התבססה על עד מדינה אחד ופחות על ראיות מוצקות. ולכן גם מערכת המשפט נדרשת במקרה זה לחשבון נפש. היא אוהבת להאיר פינות אפלות דווקא במקומות מסויימים. כשזה קורה  פעם אחר פעם באותה מפלגה זה אומר דרשני. האנרגיה של מערכת המשפט הרי מצומצמת, ומקרים שכאלה יוצרים תחושה מאוד לא נעימה. יכולתי להמליץ על עוד כמה פינות שבהן לא ביקרו נציגי המערכת מעולם, לפני שבוחרים לבדוק שוב את ש”ס.  

בטוחני שמערכת המשפט לוקחת בחשבון את כל מה שהתרחש מאז הרשעת דרעי, ואם היתה לה אפשרות לתקן היא היתה עושה זאת, במיוחד נוכח משבר האי-אמון הגדול שחוו חלקים גדולים בחברה מאז. התחושה היתה, ועודה גם כיום, שקודם סימנו מטרה ורק אז מצאו את הדברים. כשאין למערכת שכזו לגיטימציה בציבור, נשמטת הקרקע תחתיה.

ואם כך התחושה – אפילו מוטעית – סימן שמערכת-המשפט עוד לא עשתה את בדק-הבית שלה, וספק אם יש בכוונתה לעשותו.

זה המאמר שלי, בעקבות פרשת דרעי. שפטו בעצמכם:

 

אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת,

אבל יש לו בעייה

על פרשת אריה דרעי

ועל

אמון הציבור במערכת המשפט

א. העתירה לדיון נוסף, ועיכוב-הביצוע

ב. ההחלטה בעתירה לדיון הנוסף: על פרשת דרעי ואמון הציבור

ג. “למעלה מ- 50% …”: אוי לאותה בושה!

ד. אפילוג: על הבקשה לעיכוב-הביצוע, עד לאחר החגים

א. העתירה לדיון נוסף, ועיכוב-הביצוע

כמה דיו, כמה מלל, נשפכו סביב החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, לעכב את ביצוע גזר הדין של אריה דרעי, עד להחלטה הסופית בעתירתו בדיון נוסף.

צר לי מאוד, אבל חוץ משיקולי רייטינג, לכל הנושא הזה אין שום משמעות, לא משפטית ולא חדשותית.

כאשר דן בית משפט בעיכוב ביצוע של עונש בכלל ושל מאסר בפרט, השיקול הראשוני של בית המשפט לשקול הוא העובדה שעונש מאסר הוא בלתי הפיך, ואם, בסופו של דבר, ערכאת הערעור תבטל את עונש המאסר איש לא יוכל להחזיר לנאסר את הימים שישב בכלא.

ישנו, לפעמים, שיקול מנוגד, המצדיק את מאסרו המיידי של הנידון למאסר, למרות הערעור: מסוכנותו הלכאורית, או הפוטנציאלית: פדופיל אשר נשפט למאסר על אונס שלושה קטינים לאחר שיצא מהמאסר העשירי על עבירה מאותו הסוג, יכול להיות שדווקא בערעורו האחד עשר הוא יצא זכאי, אבל הסבירות שכך יקרה היא נמוכה בהרבה מהסבירות שהוא יחזור על פשעיו בהיותו משוחרר מהכלא עד לבירורו של הערעור.

ואילו אדם אשר הורשע ברצח אשתו, והוא טוען בערעורו כי בית המשפט שהרשיעו לא התייחס לעדותו של מנהל מעשיהו על כך שבאותו היום הוא היה אצלו, במאסר על עבירה אחרת, וחוץ מזה, את אשתו הוא לא יכול לרצוח עוד פעם – ייתכן מאוד, וזה גם די מוצדק, שבית המשפט שלערעור יעכב את ביצוע העונש עד לפסה”ד בערעור.

עד לאחרונה הייתה ההלכה הפסוקה מלפני בית המשפט העליון שעונש מאסר יש לבצע מיד, זולת אם קיימות נסיבות טובות לעכב את ביצועו, אבל גם אז השיקולים לעיכוב הביצוע היו כפי שראינו לעיל.

לאחרונה נפסק על ידי בית המשפט העליון, בהרכב מיוחד של תשעה שופטים, עקרון חדש, לפיו יינתן משקל רב עוד יותר לחרות האדם ולאפשרות שעונש המאסר יבוטל בערעור.

נשיא בית המשפט העליון בעכבו את ביצוע המאסר של אריה דרעי, לא חרג, איפוא, כהוא-זה מן המקובלות, גם לפי ההלכה הקודמת, ובודאי שלא לפי ההלכה החדשה, ולמעשה הוא לא חרג כלל ממנהגו-הוא מימים ימימה, לעכב את ביצוע גזר הדין ככל שהדבר ניתן.

כל הנסיונות להגדיר “מבחן דרעי”, אינם, איפוא, אלא להקה של ברווזים עיתונאיים, אשר אין בהם ולא כלום.

כאשר החליט ברק לעכב את גזר הדין של דרעי, החוגים החרדים רקדו על הגגות, למרות שהוא אמר במפורשות-הרבה מעבר לדרוש-שאין בכך כל רמז לדעתו על התוצאה הסופית.

החוגים הלא חרדיים, לעומת זאת, הכריזו על תשעה באב שני, וקוננו על איך הדרעי הזה “מסדר את המערכת”, אבל אני איני רואה ביללות האלה אלא ביטוי של צימאון לדם.

ואהרן ברק, תסלחו לי, אינו מלאך וגם לא מפלצת, כפי שמנסים להציגו המושכים-בחבל משני הצדדים: הוא בסך-הכל נהג עם דרעי בדיוק כפי שהיה נוהג עם בוזגלו, מחד, ועם וייצמן, מאידך.

וכדי שכב’ הנשיא לא ירגיש יותר מדי נוח, אוסיף ואומר שהוא לא רק נהג ללא אפלייה, אלא גם עשה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות – את הדבר הנכון.

ב. ההחלטה בעתירה לדיון הנוסף: על פרשת דרעי ואמון הציבור

בסופו של דבר, דחה נשיא בית המשפט העליון את עתירתו של אריה דרעי לקיים דיון נוסף, וגם קבע את המועד להתייצבותו של דרעי לריצוי המאסר, ובכך, ככל הנראה, הגיעה הפרשה, במישור המשפטי, אל תחנתה הסופית.

צבי יעקובזון, מזכיר סיעת ש”ס בכנסת, מגיב על ההחלטה ברשימתו “מיליון איש הושלכו למעשיהו” (הארץ, 24.8.00). מהכותרת ומהאמור להלן אפשר להבין מה בדיוק נאמר באותה הרשימה, ועל מה הוא בא חשבון עם נשיא בית המשפט העליון, “ממנו ציפינו למנוע את יום הכיפורים של שלטון החוק”.

במאמר מוסגר אציין כי אני, ככל הנראה, הוא בעל זכות היוצרים לשימוש במונח “יום הכיפורים” בהשאלה ממלחמת יום הכיפורים, אבל כדי למנוע את זילותה של ההשאלה הזאת יש לייחד אותה לאסון לאומי הנובע משאננות ובטחון-יתר, אשר, מצידם, נובעים מסגידה עיוורת למנהגים, ואילו לפרשת דרעי אין דבר וחצי דבר עם הסגידה לאהרן ברק, בין אם היא קיימת, בין אם לאו.

ברשימתו מזכיר הכותב את פרשת מע”צ הידועה, בה הורשעו ונשלחו למאסר ממושך נאשמים אשר ברבות הימים נתברר כי ה”הודאות” הוצאו מהם בדרכים לא-כשרות, ובמשפט החוזר הם זוכו בהסכמת המדינה – זו אשר עשרים שנה קודם ביקשה את דמם, ואת נפשם.

בהקשר לפרשת מע”ץ מביא הכותב את דבריו של דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת”א, האומר בעניין זה: “יש תחושה של כלימה וצורך לבקש סליחה … היה כאן כשל מערכתי גדול ולא נוכל להחזיר את השנים לאותם האנשים”.

מזכיר סיעת ש”ס צופה כי –

“יבוא יום ותוטח אצבע מאשימה גם לגורמי שלטון החוק דהיום, ואורחם בפרשת דרעי יוקע כ’כלימה’. בוא יבוא היום שבו יידרשו להכות על חטא ולבקש ממנו מחילה. מה שציפינו מהשופט אהרן ברק הוא שישכיל למנוע את יום הכיפורים של שלטון החוק, בכך שיורה על דיון נוסף. … אמת, דרעי אינו הזכאי הראשון שנכלא … אבל … הוא הזכאי הראשון המורשע כשעמו נושאים את תחושת העלבון והאי צדק המשווע עוד כמיליון אנשים”.

ובהמשך הוא מביא סטטיסטיקה של סקרים על מידת האמון שרוחש הציבור למערכת המשפט, בנוגע לפרשת אריה דרעי, עליה נעמוד בהמשך, והוא מסיים:

“אבל אנו נמתין, יבוא היום הזה שבו נחגוג את ניצחון האמת. באותו יום יוסר אות הקלון ממדינת ישראל, ששליחיה השליכו לכלא את אחד משליחי הציבור היותר נעלים ומעולים. כי אריה דרעי הוא זכאי”.

איני משתייך לציבור החרדי ואף לא לציבור הדתי, וגם לא לציבור הספרדי, כך שאני נמצא ממש בעבר השני של האלכסון המפלח את החברה הישראלית.

יחד עם זאת לא אוכל להתעלם מאותות האזהרה שמשדר לנו בעל המאמר, המסתמך על לקחי העבר (פרשת מע”ץ הנ”ל, למשל).

הכותב צופה, כאמור, כי יבוא יום ותוטח אצבע מאשימה גם לגורמי שלטון החוק דהיום, והוא מתייחס, כאמור, לפרשת אריה דרעי ולהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון שלא לקיים דיון נוסף בפרשה זו.

לא אביע דעה על ההחלטה לגופה, משום שלא עקבתי באופן מיוחד אחרי הדיווחים העיתונאיים במהלך המשפט ואיני מכיר את הפרשה עד כדי כך שאוכל להתייחס אליה באופן מעמיק.

אתייחס, איפוא, רק לאור האדום אשר מדליק לנו הכותב, באשר לשאלת אמון הציבור במערכת המשפט.

ג. “למעלה מ- 50% …”: אוי לאותה בושה!

לפי נתונים שמספק לנו הכותב, רק 57% מהציבור מאמינים שנעשה צדק עם אריה דרעי ונתונים אלה מתיישבים גם עם סקרים אחרים, אשר כולם מראים שחיקה גדלה והולכת באמון הציבור במערכת המשפט, היורד ומתקרב ל- 50% מהציבור בלבד.

אפשר לומר כי עדיין למעלה מ- 50% מהציבור יש לו אמון (והמהדרין יוסיפון “מלא או חלקי”) במערכת המשפט, ואני אומר: אוי לאותה בושה. מערכת משפט, יותר מאשר כל מערכת ציבורית אחרת, צריכה לשאוף לאמונו מלא של הציבור כולו, על כל מאת אחוזיו, ולא לאימון חלקי של חלק מהציבור, שהרי מערכת המשפט “מועסקת” על ידי הציבור במעין “משרת אמון” ובמשרות כאלה האמון צריך להיות מלא.

בהחלטתו שלא לקיים דיון נוסף בפרשת דרעי אומר נשיא בית המשפט העליון:

“אמון הציבור אין משמעותו פופולריות ונטייה אחר רוחות הנהוגות בציבור, אמון הציבור אין משמעותו הכרעה לפי משאלי דעת קהל”.

אכן, דברים כדרבנות, דברים נכוחים, אולם המבחן האמיתי של מערכת המשפט אינו האמון לו היא זוכה מצידם של אלה הזוכים במשפט, אלא מצידם של המפסידים דווקא, שיבואו יאמרו: אמנם סבורים אנו כי בית המשפט טעה, וטעה קשות, אולם אנחנו מאמינים בלב שלם כי הוא עשה מלאכתו נאמנה, בהגינות, ביושר אינטלקטואלי ובמקצועיות מלאה.

בנושא הזה – רכישת אמונו של הצד המפסיד – מערכת המשפט נכשלה עד כה קשות, והכישלון הזה הולך ומתעצם משנה לשנה, מיום ליום. הסיבה העיקרית לשחיקה באמונו של הציבור במערכת המשפט היא שהמערכת כלל לא משתדלת לרכוש את אמונו של הציבור: החלטות בלתי-מנומקות הינן דבר של יום-ביומו בכל הרמות של מערכת המשפט, ואין שופט אשר נדרש לתת את הדין על כך. החלטות בהן בתי המשפט מתעלמים מטענותיהם של הצדדים הינן דבר של יום ביומו, ואיש אינו שואל מדוע שופטים מתייחסים רק למה שנוח להם, ולמה שמתיישב עם התוצאה הסופית אליה הם מראש החליטו להגיע.

וזה רק אפס-קצה ב”השתדלות” של השופטים לזכות באמון הציבור, משום שישנם לכך אינדיקטורים חמורים בהרבה.

תאמרו, מן הסתם, כי מי שמפסיד בבית המשפט, לעולם אין לו אמון בשופט, אבל זה לא נכון.

זה לא נכון, משום שישנם שופטים אשר אתה יוצא מהם בהרגשה שזכית מצידם לגישה מקצועית ורצינית, מיחס מכובד לטענותיך, גם כאשר השופט לא קבל אותן, והאמון שלך לא נפגע כהוא-זה גם כאשר הוא לא קיבל את טענותיך ולא זכית לתוצאה לה ציפית. שופטים אשר מידיהם אתה מוכן לשתות אפילו את קובעת התרעלה.

שופט אשר שואף לזכות באמון הציבור חייב להתרכז דווקא בטענותיו של הצד המפסיד, שלא ייצא זה “עם טעם מר בפה”, כלשונו של הפרופ’ יצחק זמיר, היום שופט בית המשפט העליון. היום יותר ויותר מתדיינים יוצאים מבית המשפט עם טעם מר בפה, ולא אחת גם עם הרגשה שבית המשפט פעל “באורח מקרי, כמוצא ממצב של לחץ”, גם זה כלשונו של הפרופ’ זמיר.

נשיא ביהמ”ש העליון אומר (הארץ, 17.11.99): “אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”.

אבל “להודות בטעויות” זה לא רק להודות בטעות משפטית בפס”ד זה או אחר. “להודות בטעויות” זה גם להודות בכשלים מערכתיים – או, לפחות, באפשרות לקיומם – ולקיים את בדק-הבית בכנות, באומץ-לב, ולאור היום, שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר, ומערכת המשפט לעולם אינה מודה בכשלים.

ולא שלמערכת המשפט אין כשלים. כל מי שעוקב אחרי המתרחש במערכת המשפט נתקל בכשלים יום-יום, וחלקם אף מגיע לידיעתו של הציבור, אבל מעולם לא ראינו את נשיא בית המשפט העליון – הוא האחראי “מיניסטריאלית” לכל הקורה בביתו-פנימה – מתייצב מול המצלמות והמיקרופונים, ומודה: כשלנו ברך.

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה-פנימה בדק-בית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדק-הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי-גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור.

תחזיתו של מזכיר סיעת ש”ס היא כי יבוא יום בו “נחגוג את ניצחון האמת”, ובו “יוסר אות הקלון ממדינת ישראל”. הגם שתחזית זו מתייחסת רק לנושא הכאוב לליבו (עניינו של אריה דרעי), היא אינה אלא רק חלק קטן ממה שאני צופה ביחסים שבין מערכת המשפט לבין הציבור, בשנים הקרובות.

אותה “מכה אנושה וכואבת” שאני צופה למערכת המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

א. ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב. פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג. התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד. “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה”, יחד עם הכאה-על-חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד”);

ה. חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאה-על-חטא.

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון – ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואם-וכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

ד. אפילוג: על הבקשה לעיכוב-הביצוע, עד לאחר החגים

בשולי החלטתו לדחות את העתירה לדיון הנוסף קבע השופט ברק כי אריה דרעי ייכנס לכלא ביום 0002.9.3. את המועד הזה הוא קבע – ובכך אין כל חריגה מן המקובלות – בלי לשמוע את הצדדים, אלא שבכך הוא הזמין את שני הצדדים להגיש בקשות: המדינה ביקשה להורות שדרעי יתייצב בשערי הכלא, במקום, כמקובל, במזכירות ביהמ”ש, ואילו דרעי, מצידו, ביקש לדחות את ריצוי המאסר עד לאחר החגים.

בנושא הזה אהרן ברק הכניס את עצמו למלכודת.

ראשית המלכודת היה בכך שהוא מיהר מאוד, כפי שהבטיח בהחלטה קודמת, לתת את ההחלטה בעניין הדיון הנוסף עצמו: הוא נתן אותה תוך ימים ספורים לאחר שהוגשה תגובת המדינה לעתירה הזאת, ובכך הוא לא נהג עם דרעי כאחד האדם. עתירות אחרות, מורכבות פחות, נחות על שולחנו לפעמים חודשים עד למתן ההחלטה, וכאן אצה לו הדרך.

אני לא יודע אם זה היה טוב או רע, הן מבחינתו של דרעי, והן מבחינת הצמאים-לדמו, אבל, כך אומרים, החיפזון הוא מן השטן.

אם ברק היה מעכב בשבועיים-שלושה את החלטתו שלא לקיים דיון נוסף, נותן אותה שבוע-שבועיים לפני ראש השנה, וקובע מלכתחילה שריצוי המאסר יחל לאחר החגים, הוא היה יוצא יפה גם בעיני האברמוביצ’ים למיניהם, וגם בעיניהם של אנשי דרעי: אלה היו באים על סיפוקם מעצם ההחלטה לשים קץ למה שהם הגדירו כ”תמרוני ההשהיה” של דרעי, ואלה היו אומרים אמנם הוא לא צדק בהחלטתו, ואריה זכאי, אבל הוא לא השליך את דרעי לכלא בעודו צוהל, ושפתיו זבות ריר.

עיתויה של ההחלטה, למעלה מחודש לפני החגים יצר לאהרן ברק בעייה: הוא איבד את כושר התימרון, ואת היכולת לזכות לקורטוב של אמון משני צידיו של המתרס.

________________

עוד לעניין זה: סדרת מאמרים על אמון הציבור בבתי המשפט



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר