השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ותחיה שפירא מתבקשים לפסול את עצמם: שיקרתם במצח נחושה!

השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ותחיה שפירא מתבקשים לפסול את עצמם: שיקרתם במצח נחושה!

שמחה ניר, עו”ד
08.03.2008 18:54
השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ותחיה שפירא מתבקשים לפסול את עצמם: שיקרתם במצח נחושה!


סגנית הנשיא של ביהמ”ש המחוזי, ת”א, ניכסה לעצמה את התיק במניפולציות לא-לגיטימיות *** ההרכב הגן על עצמו משיקולים לא-לגיטימיים, ועשה זאת בשקרים-במצח-נחושה – “מכאן ועד להודעה חדשה” *** קביעתם של הרכבי שופטים כסידור-עבודה בתחנת-אוטובוסים



ע”פ 71506/07

בפני כב’ סגנית הנשיא (ברלינר), סגן הנשיא (המר) והשופטת שפירא

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

המבקש (המערער): שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה לפסילת ההרכב כולו

1.              עם פתיחת הדיון, ביום 28.1.2008, עמדתי על כך שהדיון לא יתקיים כל עוד לא ניתנה החלטת כב’ הנשיא בבקשה לקבוע הרכב לפי שיקול-דעתו, לתיק הספציפי הזה.

2.              עוד טענתי כי במקום שהתיק יונח על שולחנו של כב’ הנשיא, ולא ייעשה בתיק דבר כל עוד לא ניתנה החלטתו, הוא הועבר לטיפולו של “הטייס האוטומטי”.

3.              ב”כ המשיבה אישר כי אכן כך הוא, אך טען כי הדבר תקין.

4.              בהחלטת ההרכב נאמר, בין השאר:

“הבקשה הועלתה אל הנשיא והנשיא אמר את דברו בכך שהתיק הועבר להרכב הנוכחי”.

והאמירה הזאת (להלן: האמירה הראשונה) חוזרת ומאזכרת את עצמה גם בשורה השלישית להחלטה שבעמ’ 3, כך שלא הייתה כאן איזו “פליטה” שבהיסח-הדעת.

5.              נשאלת השאלה מתי “הבקשה הועלתה אל הנשיא”, ומתי “הנשיא אמר את דברו בכך שהתיק הועבר להרכב הנוכחי”?!

6.              אם הבקשה “הועלתה אל הנשיא” בהזדמנות הראשונה (קרי: מייד עם חזרתו של התיק מפתח-תקוה, שמה נשלח בטעות), והוא קבע אז את “ההרכב הנוכחי” (קרי: השלישי במספר), נשאלת השאלה אם שני ההרכבים הקודמים אכןנ נקבעו בניגוד ל”אמירת דברו” של הנשיא. האם היה זה “סירוב פקודה”?!

7.              ואם הבקשה “הועלתה אל הנשיא” רק לקראת (ולצורך) “ההרכב הנוכחי” (כאמור: השלישי במספר), נשאלת השאלה מה קרה לפני כן? האם חטפה כב’ סגנית-הנשיא ייסורי-מצפון על הקביעה מאחורי-גבו-של-הנשיא, תוך עקיפת הבקשה, ולקראת הישיבה ב-28.1.2008 היא “חזרה למוטב”?!

8.              או, אולי, הבקשה “הועלתה אל הנשיא” שלושה רגלים, ובכל פעם הוא “נמלך בדעתו”, אמר לעצמו “שגיתי” פעם, ו”שגיתי” פעם שנייה?!

האם כב’ הנשיא (גורן) עד כדי כך הפכפך? האם ה”קריצות” הן אצלו דבר-שבשיטה?!

אני סמוך ובטוח: אם אני הייתי אומר עליו דבר כזה, הייתם אומרים – ובצדק! – שאני מוציא דיבתו רעה, ולא סתם מוציא דיבתו רעה, אלא “במצח נחושה”, כלשון כב’ ביהמ”ש קמא, בפסה”ד נשוא הערעור.

9.              ואכן, כך עונה לי כב’ הנשיא, בתשובה לפנייתי אליו, לאחר הדיון ביום 28.1.2008:

“אינני עוסק בקריצות ואני מנהל את ביה”מ עפ”י קריטריונים קבועים. הרכב ס”נ ברלינר הוא ההרכב הקבוע לדיונים של ערעורים פליליים …” (ההדגשות שלי – ש’ נ’).

אין שום ספק שאם הבקשה הייתה מונחת לפניו בטרם נקבע ההרכב, ואם הוא לא היה רואה בתיק הזה שום ייחוד המצדיק קביעת-הרכב “אינדיווידואלית”, הוא היה נותן החלטה מעין זו:

החלטה

לא מצאתי בתיק הזה כל עילה לקבוע הרכב שונה מהמקובל (וכאן יכולה הייתה לבוא הנמקה מפורטת יותר או מפורטת פחות).

התיק יועבר אל ס”נ ברלינר, לקביעת הרכב.

ניתנה היום ………

( – ) א’ גורן, נשיא

ובכך, כמובן, הייתה הפרשה מסתיימת, והח”מ היה מכבד את ההחלטה, אפילו שהיא לא הייתה לרוחו (ומתפלל להרכב הטוב ביותר, כפי שמתפלל כל בעל-דין).

אבל לא כך הווה, וכפי שעינינו רואות, כבוד הנשיא מאשר חד-משמעית כי הוא לא טיפל “אינדיווידואלית” בתיק הזה, וכי הטייס האוטומטי הוא-הוא זה אשר קבע את “הרכב ס”נ ברלינר” (הרכב “צף”, אשר, אגב, בגלגולו הראשון היה בכלל “נטול ברלינר”…).

והמסקנה: כאשר אמרתם כי “הבקשה הועלתה אל הנשיא והנשיא אמר את דברו בכך שהתיק הועבר להרכב הנוכחי” – אתם שיקרתם במצח נחושה!!!

10.          לפני שאמשיך, אבקש להשיב להערתו של כב’ השופט המר, אותו קוממה אמירתי כי השופטת דלמטה – אשר ייחסה לי התעלמות “במצח נחושה” מהפסיקה של כב’ ביהמ”ש העליון – היא עצמה התעלמה במצח נחושה מפסיקתו של כב’ ביהמ”ש העליון.

השופט ובית המשפט חד-הם, כך כב’ השופט המר, ולכן אמירה כזאת על השופט, כמוה כאותה אמירה על בית המשפט עצמו (וממילא גם אמירתי כאן, כי אתם שיקרתם במצח נחושה, גם היא פגיעה בבית המשפט עצמו).

על כך יש להשיב:

א.      מי שיושב בבית זכוכית, בל ישליך אבנים אל הנמצאים בחוץ;

ב.      לעניין הישיבה בבית הזכוכית אין נפקא מינה אם היושב שם הוא “שופט” או “בית משפט”;

ג.       מי שמייחס לזולתו “מצח נחושה” וכו’, מכשיר את הביטויים האלה גם בכיוון ההפוך, שהרי כשרותם של ביטויים אינה ניתנת לחלוקה;

ד.      אין זה מן הראוי ששופט יסתתר מאחורי חומת ההגנה שמעניק לו מעמדו השיפוטי, וינצל אותה לרעה;

ה.     הביטוי “במצח נחושה” אינו “מילה גסה”;

ו.        יצירה מלאכותית של זהות בין השופט, על מנת להגן על השופט מפני ביקורת “פרסונאלית” היא דבר מסוכן מאוד, מפני שהיא פועלת לשני הכיוונים.

כך, למשל, אם שופט מאונן בישבו על כס המשפט:

http://news.walla.co.il/?w=//453740

יצירת הזהות בינו לבין בית המשפט תחייב את המסקנה שבית המשפט עצמו מאונן!

או – אם ניקח דוגמה מהמקרה דנן – אם שופט מחזיר לבעל-דין את סיכומיו משיקולי-אגו, האם זה יוסיף כבוד לבית המשפט, אם נייחס גם לו, כמוסד, שיקולי-אגו?

האם הבאת זאת בחשבון, כב’ השופט המר?!

ז.       בהליכי פסלות הטענות עליהן מושתתת בקשת הפסלות הן לעולם פרסונאליות, לא “מוסדיות”.

אכן גם אני יכול לטעות (רק אתם, השופטים, לעולם לא טועים), וגם כאשר אני טוען שאתם משקרים במצח נחושה, ייתכן שאני טועה.

        ייתכן שאני טועה, ואתם אמנם משקרים, אבל לא “במצח נחושה”;

        ייתכן שאני טועה, ואתם לא משקרים, אלא סתם טועים;

        וייתכן שאני טועה, ואתם לא משקרים ולא טועים, אלא דוברים אמת-לאמיתה,

אבל הטענה שלי היא טענה עובדתית נטו, ואם טעיתי – אני לא הראשון שטעה. אפילו שופטים טועים לפעמים.

וכאשר מועלית טענה עובדתית, יש לטפל בה כטפל בכל טענה עובדתית – ולא להשתיק את הטוען.

11.          וכיוון שהתחלנו בשקרים במצח-נחושה של ההרכב, האמור לעיל עדיין אינו הכל: כ”שחקן  חיזוק” לאמירה הראשונה דלעיל (“הבקשה הועלתה אל הנשיא והנשיא אמר את דברו בכך שהתיק הועבר להרכב הנוכחי”, ובצמוד לה, נאמר:

“אין זכות מוקנית לבחירה שופט או מותב על ידי כל בעל דין” (להלן: האמירה השנייה),

ומכאן עולה כאילו אני בחרתי לעצמי את השופטים הנוחים לי, ובאתי אל כב’ הנשיא עם “רשימת הקניות” הזאת, אבל אני נזהרתי מאוד לבל תובן בקשתי כך, ועל כן את הבקשה פתחתי במלים האלה:

אין לי כל זכות וכל חשק לבקש הרכב לטעמי, או כל הרכב ספציפי שהוא, ותישאל, מן הסתם, השאלה מה פשר בקשתי זו.

ולאחר שהסברתי היטב “מה פשר בקשתי זו” סיימתי במלים האלה:

כמובן שבכל הנוגע לשקולים האמורים לא דעתי היא הקובעת, אלא דעתך, וכל אשר ביקשתי הוא שתפעיל את שיקול דעתך, ולא תשאיר את הנושא הזה ליד המקריות (או לקביעה “כללית” של הרכבים, אשר אינה יפה, אלא באופן “כללי”, אבל לא בהכרח באופן ספציפי לתיק מסויים זה או אחר).

וזה אומר שהאמירה השנייה הייתה הצגת-דברים שקרית, גם כן במצח נחושה, כאילו אני מבקש לבחור את שופטי.

12.          ומכאן להצגת-דברים שקרית נוספת, גם כן במצח נחושה.

בהמשך לאמירה השנייה אתם אומרים (וזאת תיקרא להלן האמירה השלישית):

“המערער לא הפנה לסעיף חוק כלשהו עליו נשענת בקשתו להקמת הרכב חדש …”,

ועם כל הכבוד, אני לא ביקשתי להקים “הרכב חדש” – ואתם יודעים את זה! – אלא שכב’ הנשיא יקבע הרכב מקורי, על פי בקשתי המקורית.

13.          ומכאן לעוד הצגת-דברים, המסלפת במצח נחושה את טענת-הפסלות שלי לגבי כב’ השופטת ברלינר.

בסוף החלטתכם לדחות בקשת הפסלות שלי, אחרי התייחסות ארכנית-למדי לעילת-הפסלות הראשונה, ההתייחסות לעילת-הפסלות הספציפית לכב’ השופטת ברלינר הייתה קצרנית-למדי, קצרנית מדי (וזאת תיקרא להלן האמירה הרביעית):

“באשר לנימוקים הנוספים, כל שנוכל לומר כי לא ראינו בהם ממש. כל שופט בפוטנציה יכול להיות מועמד לקידום, ואין בכך כדי לפסול אותו מלדון בתיק זה או אחר”.

וזו הצגת-דברים שקרית, כאילו אני העליתי טענה אשר יכולה להיות, אם תתקבל, בסיס לפסילתם של כל השופטים, כאשר היה ברור שאני מתכוון רק למועמדותה ה”חמה” של כב’ השופטת ברלינר, לשתי משרות נחשקות-ביותר במערכת המשפט.

במיוחד שקרי הוא הרישא של המשפט השני לאמירה הרביעית:

“כל שופט בפוטנציה יכול להיות מועמד לקידום …”.

ואתם הרי יודעים היטב כי לא כל שופט הוא מועמד פוטנציאלי לקידום: ישנם שופטים אשר עדיין לא, וישנם שופטים אשר כבר לא; ישנם שופטים אשר לעולם לא יגיעו לכך משום שלדעת הגורמים הקובעים הם אינם – ולא יהיו – ראויים לכך, וישנם כאלה שהם, לא עלינו, “over-qualified” – גם כן לדעתם של אותם הגורמים; וישנם – אמנם נדירים – שופטים ש”המערכת” רודפת אחריהם כדי לקדמם, אבל להם חמים-ונעים דווקא במקום בו הם נמצאים.

קחו, למשל, את כב’ הנשיא של בית משפט נכבד זה, השופט אורי גורן, אשר אמור לפרוש בעוד שנה (אם לא יפרוש, לאות מחאה, לפני כן): האם גם הוא “מועמד בפוטנציה” לקידום?! שטויות, שטויות, שטויות!!!

14.          נשאלת השאלה מה הניע אתכם לשקר, במצח נחושה, ארבע פעמים (אם לא יותר) בשתי החלטות “מקדמיות”?

ומה הניע אתכם לתמרן אותי למצב מוגמר, בו נאלצתי לבחור בין נבלה (לטעון לגופו של הערעור) לטריפה (לקום וללכת)? האם לא יכולתם לתת את שתי ההחלטות האמורות שלושה שבועות (או יותר) קודם לכן, דבר שהיה נותן לי מרווח-זמן להתמודדות עם ההחלטות האלה?!

ומה פשר ההחלטה של כב’ אם-בית-הדין (בעמ’ 10 – 11) לחרוג מברירת-המחדל אשר בסע’ 147(א) לחסד”פ?

האם ההנמקה שניתנה אינה מתאימה (“בפוטנציה”, כלשונכם) לכל התיקים שבעולם?!

האם הייתה כוונת כב’ סגנית הנשיא לומר כי שופטים אחרים לא קוראים את פסקי-הדין של ביהמ”ש קמא, ולא מתכוננים אליו? רק חסר ששמחה ניר היה אומר את זה!

ומי אילץ אתכם להכין את שיעורי-הבית האלה כאשר ידעתם אל-נכון שתבוא הודעה על פי סע’ 147(א), ותימרנתם את עצמכם למצב הזה? האין הדבר דומה לילד אשר רוצח את הוריו ומבקש רחמים, יען כי יתום הוא?!

15.          התשובה לכל השאלות האלה היא אחת: אתם גיליתם עניין “פרסונאלי” בתיק הספציפי הזה!

האם חששתם לפרנסתכם אם לא תקבלו את התיק הזה עצמו? נו, באמת …

האם גיליתם בתיק הזה עניין “מקצועי” משום ה”מיוחדות” שבו? לא, כי כב’ הנשיא, לדבריכם, “אמר את דברו” שבתיק הזה אין שום דבר “ייחודי” …

ואם לא עניין “מקצועי” גיליתם בתיק הזה, נותרה רק אפשרות אחת: התשוקה להצטרף אל ה”עליהום” על שמחה ניר, “עוכר” מערכת המשפט!

16.          כך או כך – שופט, כידוע, משול לעכביש, אשר אינו יוצא לשחר לטרף, אלא ממתין בקוריו למה שייפול בחלקו, ואל לו לתור אחרי תיקים “כלבבו” – אפילו אם לעולם לא יזכה למלוא תאוותו המקצועית.

17.          שופט אשר מגלה עניין אישי בתיק מסויים, ממילא מגלה עניין אישי גם בתוצאת המשפט, ואם יש לו עניין אישי בתוצאה, ממילא הוא נגוע בניגוד-עניינים, ועל כן הוא פסול מלדון באותו התיק.

18.          אי אפשר לסיים את הנושא הזה, את הבקשה הזאת, בלי להתייחס אל מיטת-הסדום של הזמן שהקציב לי ההרכב הזה.

כאשר בית המשפט נותן לטוען רק תשע שעות במקום העשר הנחוצות לו, אפשר להגדיר זאת כטעות משפטית גרידא, אשר המקום לתיקונה הוא בערעור, והוא הדין גם אם בית המשפט נותן רק שמונה, שבע ואולי רק חמש או ארבע שעות במקום העשר הדרושות לו, לטוען.

אבל כאשר נותנים לו, לטוען, רק שעה אחת במקום העשר, זה כבר חורג מגדר “טעות משפטית” גרידא, ובמיוחד כאשר הדבר תוכנן מראש, עוד לפני שבית המשפט ידע מה בפיו של הטוען.

במקרה דנן הוזמנתי לשעה 0830, ואחרי שנשמעו – ונדחו – טענותי המקדמיות, ולא ניתנה לי השהות לתקוף אותן בטרם תיקבענה עובדות מוגמרות, “הצעתם” לי לחזור אחרי ההפסקה, וכך עשיתי.

דא עקא, שגם אחרי ההפסקה לא התחלתם מייד בשמיעת טענותי, וגם ידעתם שאחרי ישנו “טיפול” בעניינו של עצור, כך שלי הותרתם רק כשעה לטעון.

כיוון שכך הווה, ביקשתי לדחות את המשך הדיון למועד אחר, או לאפשר לי השלמת-טיעון בכתב – ולא הסכמתם.

גם להשיב באופן מסודר לטענותיו של ב”כ המשיבה לא נתתם לי, בניגוד להוראות החסד”פ.

שאלו נא את עצמכם – וגם השיבו – לכמה זמן הייתם זקוקים אתם, כסניגורים, כדי למצות את הדרוש בתיק רב-תחומי כזה, שהוא לא בדיוק ערעור על פסק-דין בעניין תקיפה בנסיבות לא-מחמירות, המבוסס על “מימצאי אמון” (במקרה דנן אין שום “מימצא אמון”, אבל ישנן טענות משפטיות למכביר דווקא על היעדרם של כאלה).

אתן לכם רמז: יותר קל להשליך אבן לבאר, מאשר לשלותה משם; יותר קל לפלוט צמדי-מלים כמו “בטלות יחסית” או “עינת הראל”, ולגלגל אלי-מרום עיניים מדושנות-עונג, מאשר להראות כי אין לאלה תחולה במקרה דנן, ובכלל כי תורת הבטלות היחסית כבר חלפה מן העולם.

לא, אתם לא תשיבו, כי איך שתשיבו, תעמידו את עצמכם באור שלילי!

19.          בהקשר לסד-הזמן בו נתתם אותי,  אי אפשר שלא לחזור אל הנימוק לכך שהחרגתם את המקרה הזה מברירת-המחדל לפי סע’ 147(א) לחסד”פ: באתם עם שיעורי-בית מוכנים, כך אמרתם, ואם תתנו לי דחייה, תצטרכו “להכין הכל מחדש” …

אבל אם אכן הכינותם את שיעורי-הבית כהלכתם, איך טחו עיניכם מראות את הבעייתיות של התיק, ואת הזמן הדרוש להצגתו בטיעון בעל-פה?

ואם לא הכינותם את שיעורי-הבית – מה לכם כי תשקרו?

20.          ממגבלות-הזמן אליהן הכנסתם אותי, ומשאר הנסיבות כפי שתיארתין, עולל בבירור כי לא העניין המקצועי-פרופר הוא שהביא לדבקותכם בתיק הזה, ואם לא העניין המקצועי, ממילא נשאר העניין הפרסונאלי: לחבור אל ה”עליהום” על עו”ד שמחה ניר, בין לשם ההנאה-כשלעצמה, בין בבחינת “שלח לחמך …”, וגו’.

ואם כל דבקות בתיק פלוני מהווה ניגוד-עניינים פסול, דבקות בתיק פלוני משם העניין הפרסונאלי – לא כל שכן.

21.          עובר להשלמתה של הבקשה הזאת הובאה לידיעתי כתבתם של תומר זרחין ועפרה אידלמן (הארץ, 25.2.2008), תחת הכותרת במקום חמישה הרכבים, יש אחד וחצי.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=957717&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

וכך, בין השאר, נאמר בכתבה:

לפני כשלושה חודשים שלחה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר, הודעת אי-מייל לעמיתיה השופטים. את הנושא הכתירה במלה “מגבית”. “שופטים יקרים”, כתבה ברלינר, “עקב אילוצים של המחלקה הפלילית נותר בחודש דצמבר הרכב הערעורים הפלילי ללא שופט שלישי שיוכל להשלים את המותב. כל מי שיכול ‘לתרום’ יום או ימים ולהצטרף אלינו – יתקבל בברכה. הקפה עלי”. התכתובת הפנימית הזאת חושפת את המצוקה הקיימת מאחורי הקלעים של בית המשפט המחוזי בתל אביב ביחס להרכבי השופטים הדנים בערעורים פליליים ובתיקי פשע חמור.

עם כל הכבוד, ומתוך הנחה שהעובדות האלה נכונות (ואם לא, אנא העמידי אותנו על דיוקם של הדברים, כב’ סגנית-הנשיא), כך לא מנהלים שום מפעל – לא מוסך לכלי-רכב, לא פקולטה למשפטים, ולא בית משפט: לא מחלקים את העבודות במוסך לפי ה”זמינות” של העובד, אלא לפי תחום התמחותו, וכך גם לא קובעים איזה מרצה ייתן הרצאות באיזה תחום.

והוא הדין גם בבית המשפט: קביעתם של הרכבי שופטים לתיקים השונים אינה כסידור-עבודה בתחנת-אוטובוסים, בה כל האוטובוסים זהים, והיא משרתת רק קו אחד.

להזכירכם: כב’ ביהמ”ש העליון קבע כי קביעת הרכבים היא פונקציה שיפוטית, לא מינהלית!

מדוע אני מעלה את הנושא הזה?

לא כדי ללמד את כב’ סגנית-הנשיא הלכות-ניהול – היא מיטיבה לדעת זאת ממני – אלא כדי להראות שכאשר כב’ הנשיא “אמר את דברו” – כדבריכם – אפילו סגניתו, קובעת-ההרכבים, לא ידעה מי יישבו בהרכב הזה, ביום 28.1.2008.

ואם זה אינו שקר במצח נחושה – לא ידעתי שקר כזה מהו.

22.          לסיכום: ההרכב הזה נקבע במניפולציות לא-לגיטימיות, וההרכב הגן על עצמו משיקולים לא-לגיטימיים, ועשה זאת בשקרים-במצח-נחושה – “מכאן ועד להודעה חדשה”.

23.          הערה לכב’ השופט המר: בניגוד לתיזה של כב’, היוצרת “זהות” בין  השופט לבין בית המשפט, אני לא מבקש לפסול את בית המשפט, אלא רק אתכם, פרסונאלית. אני לא מבקש לבטל את נהר התמזה, או את נחל הירקון, אלא רק להחליף את מימיהם.

24.          אשר על כן מתבקש ההרכב הזה לפסול את עצמו.

25.          למקרה שהבקשה הזאת תידחה, נמסרת בזה מראש הודעה על כוונה לערער על ההחלטה, בפני כב’ ביהמ”ש העליון.

26.          כיוון שהנימוק אותו נתתם בפעם הקודמת לחריגה מברירת-המחדל לפי סע’ 147(א) לחסד”פ אינו תופס עוד, מבוקש מראש לעכב את המשך הטיפול בתיק, עד להחלטה בערעור, שהודעה על הגשתו-בפועל תימסר במקביל לבית משפט נכבד זה..

27.          ואסיים בהערה, לעניין ה”סגנון”: אפנה היא, אצל שופטים רבים, להגיב על ביקורת קשה בהשתלחות על ה”סגנון” של המבקר.

מודע לכך הקפדתי על כל מילה בבקשה זו, ואם בכ”ז יש את נפשכם לתקוף אותי על הסגנון, אתם מוזמנים לגלות את מינימום ההגינות, ולצטט את מה שנאמר על ידי בסגנון “פסול”, לטעמכם, ולא להסתפק באמירה כללית, שאין בה ולא-כלום.

 

שמחה ניר, עו”ד

     המערער

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר