איפה הנערים כולם, שאהבנו

איפה הנערים כולם, שאהבנו


20.02.2008 12:22
איפה הנערים כולם, שאהבנו


המכתב המובא להלן, פורסם בעתון הצופה, ב- 22 באפריל, 2001. מאז רצח רועי רוטברג בשדות נחל עוז, לפני 52 שנה, כלום לא השתנה, ואם השתנה, השתנה לרעה. אם אז, שכחו, לפי דברי משה דיין, את הנערים שנשאו על כתפיהם את שערי עזה בנחל-עוז, הרי, לאחרונה גירשו מנצרים את הנערים, שנשאו על כתפיהם את שערי עזה והקלו על אנשי נחל-עוז.



ב”ה
 
 
    
 
 
קטע מדברי ההמספד אשר נשא משה דיין על קברו של רועי, הי”ד
 

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?

מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.

אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשוא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו.

את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

30.4.1956

 
 
 
 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר