כפר דרום לא נפל!!!!!!

סיסמת כפר-דרום לקראת הטיהור האתני של גוש קטיף על ידי “מדינת ישראל” היתה – שנית כפר דרום לא יפול – שתי משמעויות יכולות להיות לדברים אלה –

א. אנשי כפר דרום לא ידעו, כי בתש”ח כפר דרום לא נפל! לא ידעו שהכפר עמד בגבורה    

    מול הצבאות הפולשים, ולא נפל, אלא, “פונה” על ידי אותה יד זדונית ובוטחת  

    ש”פינתה” אותו בשניה.

ב. אנשי כפר דרום כן ידעו, שהכפר לא נפל, אלא גורש כבר בתש”ח, אך קיוו שמורשת

    בן גוריון, ימ”ש, לא תחזור ותפקיר אותם.

כשחיפשתי חומר נוסף על כפר דרום, נתקלתי ב-google  במשפט הבא: “בתש“ח לא היה בארץ אף יישוב אחד שכבש האויב ולא שוחרר על ידינו, מלבד כפר דרום”.  זה מופיע תחת הערך – המערכה על הדרך לירושלים – שנכתב על ידי יצחק רבין. לא היתה לי סבלנות לקרוא את הבבל”ת של רבין, אך זה כנראה משפט המופיע במאמר הזה. אז, חשוב שהכל ידעו – מגיני כפר דרום היו לסמל גבורה בעמידתם מול האויב שלא הצליח לכבוש את הכפר. הכפר ננטש בהוראה מגבוה, ובהמשך, בהסכמי רודוס, הסכימה “ישראל” להפקיר את השליטה על רצועת עזה לידי מצרים, ובתוך זה את אותו חלק ארץ שהיה כפר דרום!!

וזה בדיוק הדבר שעשו שוב באוגוסט 2005!!!!! שוב העבירו את השליטה לידי הגרועים מן הנאצים. זו הסיבה היחידה ששדרות מופגזת – הפקרת העם היהודי בארצו על ידי אנשי דמים וזדון, מהרסים ומחריבים, אורחים לגמרי לא רצויים בארץ ישראל.

מי שנפלו היו קבוצי השמאל – יד-מרדכי וניצנים.

תום הקרבות בדרום מתואר כך בספר “תולדות מלחמת הקוממיות” (הקדמה לספר כתב, כמובן, ראש הממשלה ושר הבטחון – דוד בן גוריון – המנצל את הבמה לשקריו, לתובנותיו ולשטיפת מח העם הזה):

“החזית נדמה. מתוך העמדות ומתוך הבונקרים יצאו חיילי שני הצדדים. במקום שהיו המשלטים קרובים, אף נפגשו ושוחחו אלה עם אלה. המצרים סקרנים היו להכיר את הכנופיות ה”ציוניות”, שרבות סופר עליהן, ועמן נאבקו קרוב לחודש ימים. בכפר דרום ביקשו ערביי דיר-אל-בלח לערוך ‘סולחה’, בזבח כבש ובלגימת קפה. עמידת המקום מלאה את לבם הערצה ופחד…..”.

להלן תיאור הקרבות (שם):

התקפת “האחים המוסלמים” על כפר-דרום

ב-10.5.1948 – כך מספרים מקורות ערביים – החל הביכבאשי (סגן אלוף) עבד-אל-עזיז משלח את הפטרולים הראשונים שלו לעבר כפר דרום. לאחר מספר סיורים עובדה תכנית ההתקפה. תכנית זו קבעה הרעשת תותחים במשך עשר דקות שתונחת על הנקודה משלושה עברים, וחיסול היהודים שיישארו בה בחיים על ידי פריצת רגלים….

בד בבד עם הפגזת התותחים ירו המרגמות מספר פצצות תבערה, ובחסות מסך העשן התקדמו הלוחמים לנקודה. מגיני כפר דרום הניחו לתוקפים להתקרב לטווח קצר ובהגיעם לגדר התיל המקיפה את המשק, פתחו עליהם באש קטלנית אשר הפילה בהם הרוגים ופצועים רבים. אותם הלוחמים, שצריכים היו להפעיל את הבונגלו-טורפדו ולפרוץ פרצות בגדר – נפצעו כולם. בקרב “האחים” נשתררה מבוכה, וזו נוצלה כהלכה על ידי מגיני כפר דרום, למרבה ה”רעה” הוטלו לפתע על הלוחמים פגזי תותח מן העורף, על ידי התותחנים המצריים. נתברר, כי האש שכוונה לכפר דרום פוגעת בלוחמי “האחים”, והם נסוגו, לאחר שאיבדו 70 הרוגים ו-50 פצועים, אשר גם הם נותרו בשדה הקרב – דבר שהשפיע לרעה על הלוחמים חבריהם ודיכא את רוחם.

דבר עמידתו של כפר דרום נפוץ עד מהרה ברחבי הנגב והדרום ועודד את מגיניהם, בהפיחו בהם את האמונה ביכלתם להתמודד עם הפולש המצרי.

                 ***************************************************

פלישת הצבא המצרי הסדיר

בשעות הבוקר המוקדמות של 15.5 עברו כוחות מצריים את הגבול המדיני של ארץ ישראל, ונעו בשני ראשים – האחד יצא מבסיסיהם באל-עריש וברפיח ונע צפונה, בכביש החוף. השני יצא מבסיסם באבו עגילה ונע לעבר באר שבע וחברון עד למבואות ירושלים. הצבא המצרי נע בהרגשת בטחון מלאה; העתונות המצרית הכריזה בקולי קולות על התקדמותו ועל כיבושיו: “הנה הגיע הצבא לעזה, הנה נכנס למג’דל, הנה כבש את באר-שבע”.בלא להזכיר כי אלה מקומות ערביים. המצרים היו משוכנעים שיגיעו בקלות ובמהירות לתל-אביב. את הישובים העברים המרוחקים מקווי תחבורתם לא החשיבו, שכן מה יעוללו כמה עשרות לוחמים דלי חימוש לצבא המצרי הפולש? בנפול מרכז הישוב העברי, תל-אביב, יפלו בוודאי גם ישובים אלה ללא קושי.

עם זאת, נאלצו המצרים להפנות חלק ניכר מכוחם לחיסול אותן הנקודות, אשר היו קרובות לכביש ועשויות היו להפריע להם במסע נצחונם המהיר לעבר תל-אביב. שש הנקודות העבריות אשר שכנו בקרבת כביש החוף – הוא נתיב התקדמותם העיקרי – ואלו הן: נירים, כפר דרום, סעד, בארות יצחק, יד מרדכי וניצנים.

התקפת הצבא המצרי הסדיר על כפר דרום

 ראשון בתור בעיניהם היה כפר דרום אותה נקודה אשר עמדה כבר בפני התקפות קודמות. מצבה היה קשה ביותר. שני נסיונות מצידנו להגיע לנקודה כדי להביא לה תגבורת עלו בתוהו. בליל 15-14 במאי נעשה נסיון נוסף להבקיע דרך לנקודה בכח של פלוגה (מגדוד 2). התכנית היתה לכבוש בלילה בכוח של מחלקה את ח’רבת מאעין, אשר ממזרח לנקודה, ולהפעיל שתי מחלקות נוספות בלווי שיירת הספקה, ציוד וחימוש, שתחדור לכפר דרום, ובשובה תוציא משם את הפצועים. לרגל תקלות שונות נתפסה ח’רבת מעאין רק עם שחר, והשיירה נאלצה לעשות דרכה ביום, במרחק 2 ק”מ מן הנקודה, באפיקו של הואדי הסמוך אליה, נתקעה השיירה בחול. האויב הבחין בה ופתח באש תותחים לעברה, רק משוריין אחד הצליח לפרוץ לנקודה. שאר המכוניות פוצצו או נעזבו בוואדי, ואנשיהן הסתננו למשק תחת מטר האש, בדרכם לשם נפגעו רבים. שיירת התגבורת תחת להקל על הנצורים נמצאה מכבידה עליהם. מספר הפצועים במשק גדל בהרבה. המזון המצומצם נתחלק עתה עוד לכמה עשרות פיות. הוא הדין במים, שחולקו בנקודה במשורה. עוד לא הספיקו הכוחות להתארגן, והנה נפתחה עליהם התקפה. 8 טנקים החלו מתקרבים מצד תחנת הרכבת שממערב לנקודה, ובעקבותיהם נע חיל הרגלים. שוב הניחו להם הכוחות שבמשק להתקרב עד לטווח קרוב, ופתחו עליהם אש מכל כלי-הנשק שבנקודה. חלק מהמשוריינים נפגעו במישרים, ובאה נסיגה כללית של כוחות האויב.

לאחר הוצאת פצועיו מהשטח פתח האויב בהפגזת המשק בתותחים ובמרגמות, כאילו רצה להשיג בהפגזה זו את אשר נמנע ממנו בהתקפה ישירה. לאחר זאת נמנעו המצרים למשך מספר שבועות מכל נסיון נוסף לכבוש את המשק, והסתפקו בהטלת מצור עליו על ידי תפיסת משלטים מכל עבריו…..

                       *************************************

סיכום

…. בתקופה זו של חודש הפלישה פונו או נפלו מספר ישובים יהודיים.

בדרום – יד מרדכי וניצנים, שחזרו לידינו בהמשך המלחמה.

במרכז – הרטוב, שחזרה לידינו; גוש עציון, נווה יעקב, עטרות, צפון ים-המלח והרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים – שעודם בידי האויב.

בצפון – משמר הירדן, שעם תום המלחמה הוחזרה לידינו; מפעל נהריים – שעדיין נמצא בידי האויב.

הישובים – גזר, מסדה, שער הגולן, וגאולים, פונו אמנם אף הם בשלב זה של המלחמה, אולם נתפסו בחזרה על ידי כוחותינו, לאחר ימים ספורים.

הישוב היחיד שפונה בתקופה מאוחרת יותר, היה כפר-דרום. לאחר עמידת גבורה ממושכת הוחלט שלא להחזיק בו עוד, ולפנותו ערב מלחמת “עשרת הימים”.

בשלב זה של המלחמה – מהפלישה ועד להפוגה הראשונה – נפלו 876 איש מבין הכוחות הלוחמים וכ-300 אזרחים.

“החזית נדמה. מתוך העמדות ומתוך הבונקרים יצאו חיילי שני הצדדים. במקום שהיו המשלטים קרובים, אף נפגשו ושוחחו אלה עם אלה. המצרים סקרנים היו להכיר את הכנופיות ה”ציוניות”, שרבות סופר עליהן, ועמן נאבקו קרוב לחודש ימים. בכפר דרום ביקשו ערביי דיר-אל-בלח לערוך ‘סולחה’, בזבח כבש ובלגימת קפה. עמידת המקום מלאה את לבם הערצה ופחד…..”.