מבצע חיפוי

מבצע חיפוי

בן הכט
23.01.2008 14:45
מבצע חיפוי


תחושת אשמה אינה הופכת פוליטיקאי למנודה, בין שהוא יהודי, בריטי, או נאצי. הן איש הפוליטיקה לעולם לא יורשע כעושה-אוון, רק כטועה בשיקוליו או טועה בניחושיו. אף אם שיקוליו וניחושיו יטילו את העולם ליורה רותחת וימטירו פורענות על חלקי תבל – גם אז מחוסן הינו מאשמה בעיני החוק ובעיני בני דורו.



ב”ה

 

 

מבצע חיפוי

 

בן הכט

 

 

“חברי (תמיר) אומר: ‘קסטנר התארח בברלין, בדירה של קצין נאצי שבכר העמיד לרשותו. “ואיפה הוא יתגורר, בברלין? בבית הכנסת-אורחים של הקהילה היהודית?…” (היוע”מ, חיים כהן, במשפט גרינוולד-קסטנר).

                                                            

בנות הברית מהדקות טבעת של עוצמה סביב לב גרמניה. צבאות רוסיה ובנות הברית נעים לקראת המפגש בברלין. ובכר, קרומיי ויסליצני, בהולים מיום ליום להציל יהודים. הם מצליחים לקחת מספר קרבנות שחופים ומטים על רגליהם מתוך מחנות המות.

ניצולים אלה מועברים דרך שוייצריה. עתידים הם לשמש מעין שלט ל”טוב לבם” של הנאצים והוכחה ל”רצון הטוב” כלפי היהודים שגילו בכר, קרומיי, הוס, יוטנר, קלאגס, ויסליצני ויתר ראשי הס.ס. המנסים לחמוק מעניבת התליין הממתינה להם עם המפלה.

הודות ליהודי-השלט ינסו להתחמק אחר המלחמה לא רק קציני ה-ס.ס. אלא גם קסטנר, באמצעותם ינסה לחפות על מעלליו.

ולא קסטנר בלבד. גם הסוכנות היהודית והמנהיגים הציונים של ארץ ישראל יסתייעו בהם להטהר. כבר הולכת ונרקמת אגדה חדשה על טוהר כפיה של הסוכנות היהודית. היועץ המשפטי, חיים כהן, המסכם את טענותיו בפני השופט (בנימין) הלוי, קורא:

“חברי (תמיר) אומר: ‘קסטנר התארח בברלין, בדירה של קצין נאצי שבכר העמיד לרשותו.

“ואיפה הוא יתגורר, בברלין? בבית הכנסת-אורחים של הקהילה היהודית? קסטנר נסע לברלין במטרה מסויימת, בשליחות מסויימת… מה יותר טבעי מאשר שבכר ימציא לו מקום ללון”

 

“או, הנה טענה, שקסטנר התארח בוינה ב’גרנד הוטל’, במקום שבו התארחו כל הקצינים הנאצים. אלא, איפה יתארח? בברלין ובוינה לא היו בתי-מלון לעוברי-אורח, שכל דיכפין היו יכולים להכנס אליהם ולגור בהם. ואשר לטענות הנשמעות כאן, כאילו היה זה תענוג מיוחד להתרועע עם הנאצים – אני אינני מקנא בו, בקסטנר, בתענוגות אלה…” (פרטיכל ת.פ. 124/53 ביה”ד המחוזי ירושלים).

 

וכן הלאה וכן הלאה… “אין אף שמץ של הוכחה” שד”ר קסטנר עשה מעשה פסול או העלה בלבו הרהור חטא ב”משמרת הקודש” שלו וב”מלאכתו הגדולה וההירואית של הצלת יהודים מן הגיהינום הנאצי”.

 

דובר הממשלה מצטט אחד ממעשי-גבורה אלה, מבצע ההצלה השקוף עד כדי גיחוך, בברטיסלבה שבצ’כוסלובקיה, באפריל 1945. ושוב ניצב קסטנר על דוכן העדים, מיוזע וממצמץ בעיניו אל מול החקירה הנוקבת אודות פרשת “הירואיזם” מחרידה זו, ומשתדל להישמע מרשים. 

 

תמיר:    דיונאן, נציג הצלב האדום הבינלאומי אומר בספרו שימים ספורים לפני כניעת גרמניה, כאשר כבר עזבה הגסטאפו את ברטיסלבה והרוסים עמדו להיכנ לעיר בכל רגע, אתה חיפשת בעצבנות בבונקרים יהודים (מחוץ לעיר), כדי להעביר אותם לשויץ. האם זה נכון?

 

קסטנר:  כן.

 

תמיר:    למה היית עצבני, ד”ר קסטנר? מפני הרוסים שהתקרבו?

 

קסטנר:  כן.

 

תמיר:    חששת מהרוסים או דאגת לחייך, או מה?

 

קסטנר:  מפני שכבר ירו על הפרברים, והיתה לי עוד עבודה לעשותה בשטח ההצלה, לא בגלל החיים שלי.

 

תמיר:    כמה יהודים הצלת מברטיסלבה?

 

קסטנר:  לקחתי משם 26 או 27 יהודים.

 

תמיר:    שמע, הגרמנים כבר עזבו את העיר. הרוסים עמדו להיכנס לתוכה. מדוע זה היה חשוב כל כך בשבילך באותה שעה לאסוף 26 עד 27 יהודים ולקחת אותם לשויץ?

 

קסטנר:  זה היה תפקיד חשוב להציל יהודים אלה. גם היהודים האלה חשבו כך.

 

תמיר:    בספרו מתאר דיונאן כיצד היהודים הללו בבונקרים בליל שבת שמחו לקראת שחרור העיר על ידי הרוסים וכיצד היו חדורי פחד לאחר חדשים ארוכים של מחבוא מתחת לקרקע להפקיד את עצמם בידי הגסטאפו, אלא שאתה שכנעת אותם. אמרת להם שאין זו שאלה של הצלה אלא שפשוט הם יוכלו להבריא בשוויץ ולאחר מכן יוכלו לשוב לברטיסלבה, אם ירצו בכך.

 

קסטנר:  כן, נכון, הם היססו לצאת מהבונקרים וללכת לגסטאפו. גם אני היססתי עבורם.

 

תמיר:    אבל שיכנעת אותם?

 

קסטנר:  לא, אנו שיכנענו איש את רעהו שזה יותר טוב.

 

תמיר:    ד”ר קסטנר, אתה נזקקת ל-27 יהודים אלה כדי לקחת אותם אתך ועם קרומאי לגבול השוייצי. אתה נזקקת להם כאליבי לקרומאי ולעצמך גם יחד, והיית נאלץ לחפור ולגלות יהודים מתחת האדמה כדי להציג אותם כאליבי.

 

קסטנר (צועק): זה אחד השקרים האפייניים שלך. זה שקר. לא נכון.

 

אך תמיר סיים. מרגיש הוא כי הציל וחשף אמיתות למכביר מפי “המציל מקלוז'”, וכי כבר העלה מתוכו והוקיע וידויים, הודאות, סתירות וצריחות רבות למדי. די עבור משפט זה. תמיר מצפה ליום בו יועמד קסטנר לדין על פשעיו. תמיר מאמין כי כך יקרה, זה חייב לקרות.

כי תושבי ישראל באשר הם, חוזרים ומעלים את השאלות המרות. מעין מרד מתגבש והולך בבתי ספר, במחנות צה”ל, בבתי הקפה, בחדרי האורחים, בבתי כנסת – השאלות מתעוררות בכל עת.

 

בן גוריון, בעל נסיון וותק להימלט מסערות, התפטר ופרש לקיבוצו זמן מה לפני כן, והכריז ברבים כי חזר אל אהבתו הראשונה – רעיית צאן. בעתונות מופיעות תמונות של המנהיג המהלך בכרי-מרעה עם טלה קשור בחבל. כתפיותיו רפויות, הרוח מבדרת את רעמת-המוז’יק שלו. איש העם הוא ולבו רך. ראו את הטלה….

                                             *************

 

….. קסטנר: איני יכל אלא להביע עוד פעם את צערי על הרושם שאולי היה יכל להיווצר אצל אחדים בקשר עם ניסוח עדותי בענין בכר – פסיק – וכתוצאה ממנו – נקודה. לא לי ולא לחברי אין מה להסתיר בפרשת הזאת ובמיוחד אין לנו מה להצטער שפעלנו לפי מצפוננו, על אף מה שנעשה לנו במשפט הזה.

 

עתונות הממשלה מסכמת את סיפור שקריו והודאותיו של קסטנר בכותרת המריעה תרועת נצחון. ה”גרוסלם פוסט” (20.9.1954) מבשר לקוראיו בכותרת ראווה לרוחב העמוד הראשון:

 

קסטנר: “מצפוני טהור”.

 

 

                     **********************************

 

תחושת אשמה אינה הופכת פוליטיקאי למנודה, בין שהוא יהודי, בריטי, או נאצי. הן איש הפוליטיקה לעולם לא יורשע כעושה-אוון, רק כטועה בשיקוליו או טועה בניחושיו. אף אם שיקוליו וניחושיו יטילו את העולם ליורה רותחת וימטירו פורענות על חלקי תבל – גם אז מחוסן הינו מאשמה בעיני החוק ובעיני בני דורו. ההסטוריה עשוייה לפעמים להפנות מבטה אליו – זמן רב לאחר שהונח בקברו – ולהעניק לו ציון שלילי. אך גזר דינם של בני דורו יהיה כמעט תמיד אחד: לא אשם, כי שרת רעיון.

מדינאי ישראל עם היותם מזועזעים וממורמרים על התגליות המוסיפות להתגלות באולמו של השופט הלוי, אינם מראים כל סימני נוחם.

עור הקרנף עוטף את לבות הפוליטיקאים בדורי. זה הדבר אותו אני מוצא למאיים מכל. הם לא יגיבו על האמת החושפת את פרצופם, יותר משיגיבו על טיפות הגשם המתדפקות על החלון. שכן, לעולם לא יוקעו. ההרשעה אשר תוטח נגדם תוכיח רק כי היו משרתיו הנאמנים של האידיאל, או של המפלגה, או של הייעוד הלאומי…

לאחר שהוקעו במשפט קסטנר, אין צורך לאנשי הפוליטיקה הישראליים לסתור אף אחת מן העובדות שהוכחו נגדם, על מנת להוכיח שאינם אשמים, די אם יבזיקו לעיני בוחריהם את שם ה”אידיאל” אותו שירתו; כל התוקף אותם, תוקף את הציונות התוקף את הציונות, תוקף את המאורע הנאדר ביותר שאירע באלפיים השנים האומללות של ההסטוריה היהודית. טירנים, רודנים וכל המנהיגים שיכורי-השררה, פועלים מאחורי מסך של “אידיאל” כלשהו. האידיאל פוטר אותם מכל אשמה, יעשו אשר יעשו. יותר על כן, הוא הופך בדרך פלאית את קנוניותיהם ומעשי האוון שלהם להוכחה לנאמנות בה שירתו את ה”אידיאל”.

                     

“אני מבין לרוחו של קסטנר”, כתב אייכמן באוטוביוגרפיה שלו, שהתפרסמה בשבועון “לייף”. “הוא אידיאליסט כמוני”.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר