הם היו ונשארו גרועים מן הנאצים

הם היו ונשארו גרועים מן הנאצים

יצחק כצנלסון
21.01.2008 21:30
הם היו ונשארו גרועים מן הנאצים


ברק ואולמרט בתחרות על הקפאת הבנייה ביו”ש. ברק הורה: לא ייבנה ולו בית אחד ללא אישורי….
במאמר חריף שפרסם באיטליה קורא הסופר א.ב יהושע לנשיא ג’ורג’ בוש להחזיר את שגריר ארה”ב בישראל לוושינגטון כלחץ על ממשלת ישראל לפעול נגד המאחזים הבלתי חוקיים.
שנאת ישראל תהומית – זוהי מורשת בן-גוריון, משת”פ הנאצים והבריטים, ש”סטאלין היה קטן לעומתו” (יגאל עילם), קל-וחומר, היטלר.



 

ב”ה       

 

 

הם היו ונשארו, גרועים מן הנאצים

מוסרים, מלשינים, רודפים, מהרסים ומחריבים

 

יצחק כצנלסון

 

 

השוטרים מבני ישראל עזרו על ידם, גילו את מחבואי האומללים, ילדים נשים וזקנים, חיפשום והובילום אל הרוצחים, אל פונארי – אז, בשמעי את הנוראות, לא האמנתי ששוטרי היהודים בורשה יעשו כמותם…. והם עשו, וגם התעיבו לעשות…

 

 

22.7.1943

 

אלה השוטרים – כמעט בלי יוצא מן הכלל, הפחותים שבפחותים, מזוהמים מתוכם, מזוהמי הנפש. הטוב בשוטרים, הרוג! להריגה, לכליה, שחרפת הנברא הם, רקב החלודה הם העולה במי בצה. אם אתה נתקל בם, אתה בא לידי הקאה… הם המה החומר הרצוי ביותר לגרמנים, במין “אנושי” זה שמחו כמוצאים שלל רב. מצא מין את מינו. הגרמנים, חיתו טרף אלה, לשו בהם, עיסו את השאור המסריח הזה, שמוהו בתנורם ויצא הטומטום המכוער והנעווה הזה – השוטר “היהודי”, כביכול, שאין בו אף משהו מן היהודים ואף משהו מן האדם. פרי גרמנים ורוח העם הרוצח הזה.

אני בעיני ראיתי, ולא אחת ולא שתים, ואלפי אלפי יהודים, כמוני, ובמקומות העיר הגדולה שונים, ראו את השוטרים הפושעים והמגואלים, כשסחבו תינוקות בני שלש בני ארבע וחמש ושש ברחובות העיר אל מגרש הרכבת למות. הילדים פרפרו בידיהם הטמאות, הילדים בכו, התחננו, צעקו עד לב השמים – והם היכום באכזריות של חיות נבזות… וסחבום, סחבום לטבח – את התינוקות הרכים, הזכים, את תקותנו, את עתידנו את הטובים שבו, את המשיחים, את המושיעים. אוי לנו! אין לנו ילדים כמוהם, לא בארץ ישראל ולא באמריקה, באנגליה ובשאר הארצות מעבר לימים – מכל שכן. ילדי ישראל בליטא, בוולוניה ובפולניה – הם! ילדים – וענוים כמשה איש אלוקים, עניים ומעונים כאיוב ויפים כיוסף הצדיק בארץ נכריה, במצרים, בגלות מצרים.

       

 

אני בעיני ראיתי דבר מחריד… שוטר “יהודי”, כלומר, רוצח, סחב באכזריות-חימה ומתוך מכות ומהלומות יורדות עד חדרי מח ובטן וצלעות – ילד עברי יפה ובר כחמה. יהודים ויהודיות עברו זעיר שם, זעיר שם, חוורו למראה עיניהם, לא התעלפו, משום שראו זאת לא אחת ולא שתים וידעו שאין לפצות פה ואין לחוות דעה ואין לבקש על נפש הילד, ואין להציל…. והנה – אוי לעינים שראו זאת… גרמני עבר על פני ה”שוטר” הנאבק עם הילד. והוא, שד משחת זה, עמד ונתן עליו, על ה”יהודי” בקולו: חדל מן הילד! – הילד ניצל. ה”יהודי”, כביכול, עזבו לנפשו, והילד ברח, ברח… ליום, אולי ליומים, הביתה… הן גורלו למות נחרץ כבר… את זאת ידע, ידע הגרמני, אם לא היום, ביום המחרת, לאחר יומים! הילד יובל! יובל לטרבלינקי! הגרמני, זה החתול ירוק-העינים, אשר נתקנא ב”חתול” יהודי נכנע לו ומתבטל בנוכחותו… “אל תטרפהו… אני אשתעשע בו”.

                 

אני יודע, יימצאו יהודים טובי-לב, נדיבי-לב, אוהבי אדם, יהודים בעלי “וצדקתך”, יהודים מעופשים – שימשכו, לדברי אלה, בכתפם: “מה הוא רוצה מן הגרמני הטוב הזה?”, הן בעיניו ראה שהציל את הילד… ואולם מי כמו אלה הפחדנים במחשבה יודעים את טיב הגרמנים האלה… הן כל הגיטו היה נדון למוות, אין מנוס!ורשה מעבר לחיץ, ורשה של האריים, סגורה ומסוגרת היתה בעדנו, ואלה שיצאו להתם, בהתערבם בין פלוגות הצעירים לעבודה – במחיר, כמובן – ארב להם השטן באלף עיניו וצפו בכל רגע למות בידי פריצי החיה הגרמנית. האספסוף הפולני, ולא רק האספסוף, גרידא, ארבו לכל קלסתר-פנים יהודי. מלבד זה, חברות הפושעים שמוצאם מישראל, שמכרו את עצמם לבושת ולליסטים, הביטו בשבע עינים ועל כל דרכים ליהודי שנס לנפשו, וטרם ידע לאן.. לא היה מנוס,,, הגרמני שאמר לו לשוטר המנוול: “חדל מן הילד!” – ידע שיחדל ממנו לשעה, שטרפו לא יימלט מידיו… פני הגרמני העידו, ערפו האדום, בת צחוקו שעל פניו, כבת צחוקם של פריצי החיות, אלה המנוולים הרוצחים, הממונים על הכליה, כליון היהודים, באמרם אלא לאלה על ה”שוטרים” היהודונים: “הרי הם עושים את מלאכתם באמונה, אלא שהם מתאכזרים יותר מדי…”.

 

      

 

ראיתי את השוטרים ה”יהודים” חדלי האישים האלה, בטרם שהחל ההרג הכללי. הרג השלמות, הריגה באין יוצא מן הכלל, עשרות אלפים מדי יום ביום. ראיתי את השוטרים בימים הטובים, בהם בימים שנהרגו ברחובות עיר רק עשרות יהודים ע”י פרנקנשטיינים והאורפים ועוד, ימ”ש. ז’נדרמים רוצחים שעמדו במבואי החיצים מן הגיטו לרובע ה”אריים”, ע”י אופיצרים נמבזים, שירו בעוברים ושבים, להנאתם, עוד בם, בימים שנהרגנו בחוצות העיר לאחדים, כבר נתנו אלה הברואים המאוסים, השוטרים, את אותותם מי המה ולהיכן תובילם נפשם המתועבת. מעשי התעתועים של משומדים, חצאי משומדים וסתם בני בליעל – אין לספר ואין לתאר. זו המכה הממארת הרי היא נוספת לעם הגרמני הצורר את האדם ואת העולם כולו, ומתוך פחדנות המצויה אצל הנקלים והנבזים ביותר, הטיל את ארסו בלא-מסוכן, בזה שהנהו הפקר לכל הגויים – בנו….

 

        

את ה”שוטרים” הללו ראיתי בטרם החל הנגף הגדול במליונינו. ראיתים יום יום במעשי האלמות והתועבה – ואין אומר השב. לעיני היכו במקלות חובלים בידיהם אנשים אצילי רוח, לקחו שוחד מידי אלה שלא היו צריכים להם, שלא פנו אליהם בשום בקשה שהיא, זו הליכתם, זה הטיפוף במגפים המגוהצות, זה הכובע השמוט לצד. הוא עורר בכל יהודי גועל נפש. הפולנית שבפיהם מן המין היותר גרוע, חיללו את השפה היפה הזאת… בכל מה שנגעה ידם המנוולת – ונטמא וחולל.

ועל כל אלה! על כל אלה לא האמנתי שטיפות סרוחות אלו, מישראל, תעשינה את התועבה. במקום שכל אחד השוטרים צווה להביא חמש גולגלות ילדים אל מגרש החרם לנפצן באבנים,  יביאו עשרים ויותר. בראשית שנת אלף תשע מאות ארבעים ושתים, כשבאו הידיעות המחרידות מפי עדי ראיה מוילנה, מה שהגרמנים הרוצחים עושים בליטא – מכלים, כילו אותנו שם, בעזרת תלמידיהם הטובים, הליטאים השאווליסטים, והשוטרים מבני ישראל עזרו על ידם, גילו את מחבואי האומללים, ילדים, נשים וזקנים, חיפשום והובילום אל הרוצחים, אל פונארי – אז, בשמעי את הנוראות, לא האמנתי ששוטרי היהודים בורשה יעשו כמוהם… והם עשו, וגם תיעבו לעשות…

 

                               

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר