אל דמי

אל דמי

ב. גיפשטיין
05.01.2008 21:09
אל דמי


העליה הסלקטיבית צמצמה למעשה את היקף העלייה, כי כאשר לא היו עולים מתאימים להשקפת העולם של ההסתדרות הציונית – ויתרו על סרטיפיקטים ולא העלו עולים. “למרות הביקוש הרב לרשיונות עלייה (“סרטיפיקטים”) השתמשה ההנהלה הציונית רק בחלק קטן מן הרשיונות שהנפיקה ממשלת בריטניה בימי העלייה השלישית (1920-1923)”. (י’ גוטמן, פנקס הקהילות, ורשה, עמוד 77).



ב”ה

 

הם לא רצו למות לטבוע בדמם. הם רצו לעלות! לחמו על כל רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות-ארוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות זהב שקיבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ”.

המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים. יהודי העולה עם כסף – עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!

“עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים, חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פראגה ולא שניפישוק, אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי-מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן – למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!

“עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה – למשרפות ולבורות ההריגה…

מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן גוריון ולשרת ולגולדה – להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.

למעשה שכחו. משכיחים – אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל! תועבת ההפקרה של העם באירופה – חייבת להיחקק בזיכרון העם.

 אריה קוצר, “מרבד אדום”

אל דמי

 

כואבים עד תהומות הנפש הננו למשמע מה שמתרחש בגלות אירופה. כואבים הננו אך לא מופתעים. מאז הופיע זאב ז’בוטינסקי במזרח אירופה בשנת 1937, והזהיר על הפתרון היחידי הקיים והוא חיסול הגלות מיד ע”י אבקואציה לארץ ישראל, שתיעשה על ידינו, באם אין אנו רוצים בחיסול הגולה בדרך ההשמדה שתיעשה על ידי אחרים, ידענו שמשהו איום יתרחש. ואמנם לאסוננו קרה הדבר.

אין רצון היום לחטט בפשעי מנהיגים יהודים וציוניים שקראו ליהדות אירופה להישאר במקומה, להלחם לזכויותיה שם ולשמש פרה חולבת לקרנות “לאומיות”. נשכח את הגידופים והרדיפות נגד מנהיג האומה, רדיפות שקיצרו את ימיו. גם אם נשכח את כל זה, הרינו מופתעים על חוסר כל פעולה הראויה לשמה שתזעזע את בריטניה הגדולה ואת היהדות שבארץ ותאלץ אותם לפתוח את שערי הארץ ליהדות הונגריה בולגריה וכו’, שעוד אפשר להציל גם כיום, בעזרתן הישירה של ממשלות הארצות ההן.

מופתעים אנו לחוסר פעולות מתאימות מצד כל אלה המוסדות להצלת מאות אלפים של אחים שעוד אפשר להצילם כיום, וכל יום העובר בלי פעולה יכול לגרום חס ושלום לידי כך שנאחר את המועד, ולא נוכל לאמור “ידינו לא שפכו את הדם הזה..”. הרי רק שערי הארץ הסגורים חורצים את גזר דינם. מאין השאננות לגורל אחינו שתקפה את כל הישוב? הרי שרידי יהדות זו שיישארו בחיים, יקללו אותנו לכשייודע  להם מה פעלנו להצלתם. מה נוכל לספר להם אחרי המלחמה: על מנהיג “ציוני” שהודה שידע חמישה חדשים על הטבח הנערך שם באירופה ולא רצה לספר לישוב, שמא זה יזיק לקרנות, וכך העמיד את הכנסות הקרנות על דרגה יותר גבוהה מחיי מליונים של אחים? הנספר להם על דרישת המוסדות להצלת כמה ילדים, כאילו ויתרנו על כל השאר? ואולי נספר להם איך הישוב “מתאבל” על אסון יהדות אירופה בבתי הקפה והשעשועים?

 

“הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של ד”ר ויצמן, מכיוון שאנו מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה ומצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה בוועידה (באוויאן) בצורה העלולה להזיק לענין ארץ ישראל… אנו חוששים במיוחד שמא הוועידה תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי איסוף אלה עלולים להפריע למגביות שלנו…” (לנדאואר לוייז. “אות קין”, וזלמן).

 

מובן שלא את ההמונים נאשים, אלא, את המנהיגים שפרטו את האסון הגדול לתעמולה לגיוס למגביות וכו’, ולא הביאו את הישוב לפעולות מתאימות ולמתיחות מתמדת. ומצד שני לא העמידו בפני אומות הברית את הבעיה היהודית בכל היקפה ולא תבעו את פתרונה הגמור והיסודי. הסתפקו בדרישה להצלת מספר כך וכך אלפים ילדים. ישנו הרושם שמנהיגות זו מעונינת שהישוב ישקוט על שמריו ולא יבלבל לה את המח.

כאן תפקידנו הראשון, לשמש כמצפון הישוב, כמרכז לאי שקט ומתיחות שלא תתן לישוב ולנוער לשקוט על שמריו, תזעזע את הישוב ומנהיגיו ויחד אתם את מצפון העולם הישן (עד כמה שמעטה אמונתנו בו) ולאלצם לעשות את כל האפשר להצלת אחינו שם.

תנועת ברית החשמונאים הוכיחה את יכלתה הרבה בתקופת המאורעות האחרונים, כשמפקדיה וחבריה הוכיחו שתורת רבי עקיבא והחשמונאים אינה בשבילם נחלת העבר בלבד, ועלינו להוכיח שהתקופה ההיא לא היתה אפיזודה מקרית אלא שמשה ביטוי יסודי לחינוך ודרך אמת.

בימים אלו אנו עומדים על קבר אחת ההשליות שבה האמנו בתום לבנו. היא ההשליה בקיומו של עולם פרוגרסיבי ודמוקרטי האוהד לנו והרוצה ומוכן לעזור לנו. אודה בכנות: אני בקיומו של עולם כזה אינני מאמין עוד. מצלצלים באזני דברי ביאליק “וכל הארץ לי גרדום”. כולם, כפשיסטים, כסוציאליסטים, ריאקציוניים כפרוגרסיביים, רוצים באותו הדבר, באותו הפתרון של הבעיה המטרידה את מנוחתם. ההבדל רק בהגשמה… ו”תגובת” האולם הדמוקרטי הלוחם לטבח באירופה תוכיח… מעשה בילדים בטהרן, שאינם יכולים להגיע ארצה. מעשה במאות אלפי פליטים ברוסיה המתנוונים והולכים בארץ הסוציאליזם ואין בשבילם מקום בארץ, למרות החוסר בידים עובדות וכו’, כל זה מבליט את יחסו של העולם הנכרי לעמנו האומלל ברגע הטרגי ביותר בחיינו. נזכור את הגיב העולם הזה במקרה “לידיצה”. האם ערכם של מליונים מאחינו פחות מערכם של כמה מאות צ’כים? היו ימים שבדכאוננו האיום חכינו למילת עידוד מפי מנהיגי “המלחמה לחופש האדם”, אך כאילם היה העולם ההוא לאסוננו. זעקתם המחרידה של אחינו הטבוחים שניסרה באזנינו והקפיאה את דמנו לא הגיעה לאזניהם. ודבר זה קשה לשכוח. ולעולם לא נשכח את היחס הזה. והאמונה בקיום עולם נכרי אוהד לנו והאמונה בצדקת המלחמה, המוציאה מהכלל את הצדק ביחס אלינו, נהרסה לגמרי. האכזבה הזאת עלולה להיות כללית בקרב הנוער העברי, בארץ וחוצה לה, ויכולה היא לגרום לייאוש שיתבטא באזלת יד מצד אחד ונהירה לתנועות הרס חברתיות, כגון – תנועות מרכסיסטיות, לשם נקמה בעולם זה, העומד על דם אחינו. מוטל עלינו, איפוא, התפקיד לקרוא לנוער לעזוב את האלילים שלהם סגד עד עתה, ולשוב למקור, להתעמק בערכי עמנו, שבהם ימצא תנחומים לאסוננו האיום. ומשם ישאב כוחות להמשכת המלחמה האמיצה למען שחרורו המלא והסופי של עמנו במולדתו ההסטורית. אלה הם תפקידיה של ברית החשמונאים. לקראתם עליה להתכונן ולהיות מוכנת. כי תנועתנו הדוגלת בציונות הגדולה, המבוססת על ערכי היהדות, היא ורק היא יכולה לתת לנוער את הפתרון המתאים, ובהגשמת התפקידים האלה ניבחן.

“וכששאלו אותי, הלא תוכל לתת מכספי קרן היסוד להצלת יהודים, אמרתי – לא! ואני אומר עוד פעם – לא! .. לדעתי צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה..” (יצחק גרינבוים).

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר