“אין כאן פוגרום”, גם לא טרור, יש-ג’יהאד=רצח-עם
“אין כאן פוגרום”, גם לא טרור, יש-ג’יהאד=רצח-עם
כל המפריע להתעצמות הישוב היהודי בארץ ישראל, גרוע מן הנאצים ומשלטונות המנדט הבריטי. סיסמת ה”ציונים” היא – מפוגרום לפוגרום כוחנו עולה -. כוחם עולה, ביחס ישיר לקידום השמדת הישוב היהודי בארץ ישראל (ולפני-כן, הפך בן גוריון את ה”אסון” באירופה, למנוף להקמת המדינה שלו = כסף, כסף, כסף). כך היה מעולם, וכך יהיה לתמיד, אם לא נעצור את זה.
אולמרט מבטיח לשודד מ”ירדן” החי בארצנו, שלנו, וזאת רק בזכות “ישראל”, שבה הוא בוטח שתגן עליו מפני כעסי הליגה הערבית, ש”ישראל” לא תבנה יותר “התנחלויות”… איך זה, בדיוק, עניינם של עבדאללה ושל אולמרט? אחד ג’יהאדיסט ואחד דורך על גויות יהודים? במקום לחסל סוף סוף את בעייתנו הערבית, מוסיפים לטפח אותה, בחמת שנאת-ישראל, מוסיפים לרדוף אותנו למסור אותנו לידי המרצחים. כדי להבטיח, כי לעולם תאכל חרב, רצוי את היהודים. כך יוכלו הפושעים לשמור על כוחם ושלטונם בישוב היהודי.
“אין כאן פוגרום”
יוסף קלאוזנר
נהרגו 6 יהודים, וביניהם, האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ-200 נפצעו, ובהם כ-15 פצועים קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית כנסת שרוף וחנויות שדודות לעשרות….
כבר הזכרתי למעלה שהרברט סמואל עוד קודם שבא לארץ כנציב עליון, יעץ למושל ירושלים שירשה הפגנה ערבית אנטי-ציונית ראשונה, שנתקיימה בח’ אדר, תר”ף (27 למארס, 1920), והיתה תחילת כל המלחמה שהערבית הבלתי פוסקת בציוניות. הפגנה ראשונה זו הסתפקה בקריאות בלבד נגד הגירת היהודים וכשראו הדימאגוגים הערביים, שאין מתנגד להפגנה ממין זה, סידרו לאחר עשרה ימים (בי”ח באדר, אותה שנה, 8 למארס) הפגנה שניה, שבה לא רק איימו על היהודים, שיכריחו אותם על ידי מעשים (כלומר, על-ידי פרעות ורציחות) לעזוב את הארץ, אלא גם פצעו 5 יהודים ושיברו את השלט של בית החולים היהודי, שהיה “מגן דוד” על גבו. ובעתון “סוריה אל-ג’ינוביה” (“סוריה הדרומית”, כלומר, אין ארץ ישראל בנמצע כלל אלא זוהי “סוריה הדרומית” בלבד), עתונם של עריף-אל-עריף ושל אמין אל-חוסייני, נדפס בפירוש, שאם המחאות של הערבים לא תשפענה “יעברו למחאות במעשים, במקום קולמוסים ישתמשו בחרבות ובמקום דיו ישתמשו בדם”… כאן רוקמת יד זרה מזימות מסוכנות בסתר. ואמנם, בעוד שתמיד היו הערביים-המוסלמיים שונאים את הערביים-הנוצריים, ה“ערלים ואוכלי החזיר”, שנאה דתית עמוקה, פתאם נתאחדו “מדיין ומואב” בשנאת-ישראל, ונוסדה “אגודה איסלאמית-משיחית” (כלומר – מוסלמית-נוצרית) בארץ, שהדבר היחידי, שאיחד את חבריה הרחוקים כל כך זה מזה, היתה – שנאת ישראל. וכפי שאומרים, יסד אגודה זו האנגלי ריצ’מונד, שהיה ראש מחלקת העתיקות בירושלים, בהסכמתו של בולס, שנתגלה כשונא-יהודים, או לכל הפחות, כשונא-ציוניות.
ולאחר שראו הערביים, שההפגנות ומאמרי ההסתה ואפילו פציעת היהודים עוברים עליהם בלא עונש, צעדו עוד צעד אחד בדרך – בלתי מסוכנת – זו וערכו פוגרום בירושלים בימי ב’ ו-ד’ של חול-המועד של פסח, תר”ף (6-4 באפריל, 1920) – הפוגרום האנטי-ציוני הראשון בארץ ישראל, מה שלא אירע אף פעם בימי-התורכים…. נהרגו 6 יהודים, וביניהם, האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ-200 נפצעו, ובהם כ-15 פצועים קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית כנסת שרוף וחנויות שדודות לעשרות….
קשה לשער את הרושם, שעשה עלינו מאורע זה. ועלי – ביחוד: מזלי גרם, שלא ראיתי פוגרום ברוסיה: בימי הפוגרומים של 1881 עדיין הייתי ילד ונמצאתי מחוץ לאודיסה, בימים הפוגרומים של 1906, הייתי בלוזאנה, ובימי הפוגרומים של 1921-1919 כבר עברתי לארץ ישראל. והנה – פוגרום אנטי-יהודי מובהק בירושלים, עיר הקודש, דווקא, ותחת שלטון האנגלים, דווקא, ולאחר הכרזת-בלפור, דווקא… אמי הזקנה, שבאה עמנו לארץ, רעדה וריטטה כולה: “כאן, בארץ ישראל – פוגרום – הייתכן”? – ולא הוסיפה לדבר: פרץ זרם-דמעותיה באין מעצור…
גם אוסישקין נזדעזע עד מעמקי-נפשו. הוא רץ אל סטורס, מושל-ירושלים, דפק על השולחן וצעק:
– פוגרום בארץ הקדושה! פרעות תחת שלטון המנדט! ולאנגליה יש כוח לעורר אותן, אבל לא לדכא אותן!
סטורס נתרתח:
– לא נכון, אין כאן פוגרום! יש כאן רק “מהומות” (troubles), דבר רגיל בכל מושבה אנגלית. יש כאן מהומות כמו באירופה, בין עמים לעמים ובין מעמד למעמד, באותו עם. לא ארשה, שתקראו למה שאירע בירושלים “פוגרום”, או “פרעות” בעברית. רק “מהומות” הן אלה.
ומאז לא התירו לעתונים העבריים לדבר על “פוגרום” ו”פרעות” והתחילו כותבים על “מהומות” בלבד…
ואולם, מי שיחשוב, שהפוגרום בירושלים היה דומה לפוגרומים רוסיים, לא יהא אלא טועה.
אפילו יהודי “מאה שערים”, היהודים האדוקים באמונתם, שלא סבלו את הציוניים האפיקורסים ה”דוחקים את הקץ”, הראו כאן סימני גבורה ואומץ: הם נלחמו בפורעים בכל מה שהיה בידם. ואין אני צריך להאריך בדבר הידוע, שז’אבוטינסקי, שנמצא אז בירושלים, אירגן את פלוגות-ההגנה, ובחרף נפש, בשעת מצב מלחמה בארץ, נלחמו המגינים כאריות בפורעים הערביים, עד, שאסרה הממשלה הצבאית את ז’אבוטינסקי ואת 19 חבריו בהגנה, בתור “קשרים קשר” ו”מורדים”, שסכנה של פסק-דין של מיתה היתה נשקפת להם. אפופיאה נשגבת-עגומה זו, עדיין זכורה לרבים: המאמר, המשפט שנסתיים בפסק דין של 20 שנות מאסר לז’אבוטינסקי, הכליאה במבצר-עכו, ואחר-כך החנינה….
הדיכאון ביהדות, שנגרם על-ידי הפוגרום הראשון בירושלים, גדל עוד על ידי מאורע תל-חי, שקדם לו בחמישה שבועות בערך.
בי”א באדר, תר”ף (30 במארס 1920), התנפלו 200 ערביים על החווה (הקבוצה) העברית הקטנה, אז – תל-חי – סמוך למתולה, שהיו בה בסך הכל 35 צעירים וצעירות מישראל, והרגו 6 אנשים, 4 צעירים ו-2 צעירות, וביניהם נפל על עמדת-הכבוד, גם יוסף טרומפלדור, ועל לשונו המלות האגדתיות: “טוב למות בעד ארצנו”. היהודים הוכרחו לעזוב זמנית את תל-חי, כפר גלעדי ומתולה. קל לשער, כמה גדל דיכדוך-הנפש בישוב ובחוץ לארץ. כך התחילה פרשת-הדמים של הכניסה ל”בית הלאומי”…