על הטרגדיה של הימין הישראלי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/58675

הימין בישראל צריך לעשות את חשבוןהנפש שלו: כיצד, בלי שום החלטת מדיניות של מוסדות המדינה, הוא תימרן עצמו למצב של לאלבלועולאלהקיא, למצב בו ההוא תקועלנצח עם המציאות הקיימת בלי להודות בכך שזו המציאות המועדפת עליו, ובלי שיש לו תשובה לשאלות קשות וחיוניות *** מדוע כל עוד נתניהו מנהיג את הליכוד לא יהיה הסדר ישראליפלשתינאי *** ומדוע איני כותב גם על הטרגדיה של השמאל?

כמה זה עולה לנו?


שמחה ניר, עוד

בן 82 אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה בלתי נמנעת

קצת היסטוריה

מוצאי ששת הימים

מדינת ישראל נגררת אחרי יזמיםפרטיים

מכשול לשלום, או לא מכשול לשלום?

האם הג’ניוס היהודי רצה בשלום עם הפלשתינאים, אבל לא יכול היה, או שיכול היה, אבל לא רצה?

תירוצי בטחון המדינההכוזבים

מדינת ישראל רוצה סוכריה

על כימות הסיכונים לביטחון המדינה

נו, אז מה הבעייה?

אי אפשר לגלגל את הסרט אחורנית

הקיבעון

חשבון הנפש

מדוע אני מדבר רק על הטרגדיה וחשבוןהנפש של הימין, ולא על אלה של השמאל?

ברגע האחרון

הקדמה בלתי נמנעת

צר לי שאני צריך לחזור על הדברים האלה שוב ושוב בכל מאמר שיש לו ריח פוליטי, למרות שכל מה שאני דורש מהפוליטיקאים זה לא יותר מאשר יושר אינטלקטואלי, זה רק שיפסיקו לגרור רגליים, שידברו אמת, שלא יחמקו משאלות קשות, ומעבר לכך – שיעשו מה שהם רוצים, ואם יהיה צורך לתמוך בהם או להתנגד למה שהם עושים – אלה שהפוליטיקהנטו היא בדמם ייטיבו ממני לעשות את המלאכה הזאת.

את המאמר על חורבן הבית השלישי: נאוםתשובה לרינה מצליח פתחתי בדברים האלה:

מבוא: מה, לכל הרוחות, אני עושה כאן?!

אני משפטן, וקרוב לשישים שנה אני רב עם השופטים, ומשתדל לרחוק מהפוליטיקה.

במיוחד אני מתנגד לפרשנות משפטית מוטהפוליטית. ראו: תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”.

את ההקדמה הבלתי–נמנעת הזאת אני נאלץ להביא שוב ושוב, כהערה למייחסים לי מוטות פוליטית, כי כאשר אני מגן על פסיקה כזו או אחרת של בתי המשפט תוקפים אותי מימין, ומייחסים לי “סמולנות“, וכאשר אני דווקא תוקף את השופטים, אז תוקפים אותי משמאל, אבל גם מימין, על כך שאני “מאזן” את הביקורת שלי באופן מלאכותי, רק “כדי שלא יגידו“.

אז אלה גם אלה יכולים לנשק לי בתחת.

וליתר ביטחון, קחו את מה שיש לי לומר על עצמי – ותעשו עם זה מה שאתם רוצים:

על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר;

האם אני ימין או שמאל?

מקווה שבזה נסיים את הוויכוח, כי אני לא חייב לכם דבר, רק לעצמי.

והנה, למרות שזה לא התחום שלי, בשנים האחרונות אני שקוע עד צוואר בביצה הפוליטית.

התשובה לכך היא ברורה: כשם שאני מצפה מהשופטים ליושר אינטלקטואלי, כך אני מצפה גם מהפוליטיקאים.

רוצים להנציח את המצב ביוש? תגידו, בלי להתחמק.

רוצים לצאת למלחמה על גבולות ההבטחה האלוקית? רוצים לספח את יוש עם או בלי לתת אזרחות לתושבים המקומיים? רוצים להקים מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל? רוצים ארץ ישראל השלמה, מג’יברלטאר והמאגרב עד קמצ’טקה?

רק תגידו, ואני יוצא מהוויכוחים האלה, ומשאיר אותם למי שהנושאים הם בלב האג’נדה שלהם.

אבל, לעומת זאת, פוליטיקאים שמרמים אותי, שמזגזגים, למשל, בין פתרון שתי המדינות לבין לא במשמרת שלי” – ממני הם לא ישבעו רוב נחת, בדיוק כשם ששופטים חסרי יושר אינטלקטואלי לא שובעים ממני הרבה נחת.

ואת זה צריכים לזכור כל המייחסים לי מוטות פוליטית.

קצת היסטוריה

במלחמת השחרור, נלחמנו לעצמאותנו נגד השלטון המנדטורי ונגד האוכלוסיה המקומית (ערבים, איך לא), איבדנו 6,000 לוחמים (1% מהציבור העברי בארץ, שקול כנגד 70,000 לוחמים היום, כנגד 400,000 לוחמים אוקראינים או כנגד 3,000,000 לוחמים אמריקאים – הכל במונחי האוכלוסיה הנוכחית בכל ארץ וארץ), ובשנת תשט-1949 עשינו את הסכמי שביתת הנשק עם המדינות נגדן לחמנו.

להבדיל מהפוגה(truce), “הפסקת פעולות האיבה” (cessation of hostilities), או הפסקת אש” (cease-fire), “שביתת נשק” (armistice) היא –

[…] a formal agreement to cease all military operations in a conflict permanently. It ends the war, but it does not establish peace; for that, a peace treaty must be negotiated and ratified. But in an armistice, the parties make a commitment to stop trying to settle their differences on the battlefield.

כאשר מדינת ישראל חתמה על הסכמי שביתת הנשק, היא לא התכוונה למשהו זמני, לצורך התארגנות, פינוי נפגעים, התחמשות, הצטיידות וכו’, אלא להסדר קבוע, לקראת הסכמי שלום בעתיד כלשהו, קרוב או רחוק.

בעשותה כן היא, מדינת ישראל, ויתרה לעולמים על “גבולות ההבטחה האלוקית” (מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת, או כל גירסה אחרת), על הצהרת בלפור, על ועידת סן רמו, על “שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן”, ואפילו על גבולות ארץ ישראל המנדטורית – מן הים עד הירדן.

מדוע ויתרה ישראל על החלומות המגלומניים האלה?

משום שהיא, כאמור, איבדה 6000 חיילים – מספר השקול כנגד למעלה מ-70,000 חיילי צהל, למעלה מ-400,000 חיילים אוקראינים, או למעלה מ-3 מיליון חיילים אמריקאים – הכל במונחי האוכלוסייה של כל אחת מהארצות האלה, נכון להיום, ומשום שהיא העריכה שהישגים טריטוריאליים נוספים (ראו כמה אני נזהר מהמילה “כיבוש“, למרות שוועדת אדמונד לוי, יקירתהימין, כבר הגדירה ככיבוש את אחיזתנו ב”שטחים”) אינם בגדר האפשרי, ועלולים לעלות לנו ביוקר מבחינת חיי אדם, ואפילו להרע את מצבנו מבחינה טריטוריאלית.

בשנת 1967 הפרו מצרים, סוריה וירדן את הסכמי שביתת הנשק, תקפו אותנו מדרום, מצפון וממזרח, ואנחנו ניהלנו מלחמת הגנה, מלחמת איןברירה מוצדקת, אשר בסיומה מצאנו את עצמנו אוחזים בכל חצי האי סיני, ברצועת עזה, ברמת הגולן ובגדה המערבית של הירדן.

יכולנו – והייתה לנו הצדקה חוקית ומוסרית מלאה לכך – לומר למדינות האלה אתן הפרתן את הסכמי שביתת הנשק, ועכשיו גם אנחנו פטורים מהם, ואנחנו חוזרים וממשיכים את מלחמת השחרור, מאותה הנקודה בה היא נעצרה.

לא רק שיכולנו, אלא שגם אני עצמי, כמשפטן, הייתי מצדיק את עמדתה של המדינה (ונמנע בגאון מלהתייחס לצד הפוליטי או לתבונה הצבאית שבמהלך הזה, כי אלה אינם בתחום שלי).

אכן, יכולנו לומר – אבל לא אמרנו.

לא אמרנו, בין השאר משום שלהמשיך ביום השביעי, או, אם תרצו, היום הזה ממש, את מלחמת השחרור זה סיכון חייהם של 10,000 עד 100,000 חיילים בלי שהשגת המטרה אכן מובטחת (ואפילו את התחתונים המשומשים שלנו אנחנו עלולים לאבד).

מוצאי ששת הימים

במוצאי ששת הימים מצאנו את עצמנו אוחזים” (המילה הכי נקייה מכל קונוטציה פוליטית שיכולתי להעלות על הדעת) בשטחים” (כנל), ובהעדר משנה מדינית סדורה, מוכנהמראש למקרים כאלה, לא ידענו מה לעשות איתם, כמו נער שמקבל, כמתנת ברמצווה, לילה עם ג’וליה רוברטס, והוא לא יודע מה לעשות עם זה.

45 שנים לאחר מכן, בשנת 2012, עתידה הייתה ועדת אדמונד לוי (וכאמור: יקירתהימין) לומר את הדברים האלה (ההדגשה לא במקור):

לצד המחוייבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה איפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב.

מאיכן לקחה הוועדה הזאת את המימצאשממשלות ישראל לדורותיהןאכן סברוכךוכך, כאשר בפועל הן לא סברושום דבר (וספק אם היו לפניה ראיות, או תיעוד כלשהו על כך שהן סברוכמיוחס להן).

ממשלות ישראל לדורותיהן לא סברוכפי שוועדת אדמונד לוי ייחסה להן, משום שלא היה בציבור הישראלי רוב לשום הסדר מדיני בעניין הזה;

הן לא “סברו” כך, כי מדינת ישראל לא רוצה הסתבכות בינלאומית;

הן לא “סברו” כך, כי אף אחד בציבור היהודי בישראל לא רוצה מדינה דולאומית;

הן לא “סברו” כך, הן לא רצו לתת לערביי השטחים שוויוןזכויות פוליטי, אשר יעניק להם, תוך זמן לא רב, רוב בכנסת;

ובוודאי שהן לא “סברו” כך, כי אף ממשלה לא העזה לסבורעל פתרון שיקים מדינה פלשתינאית;

והן לא “סברו” כך, משום שהמצב הנוכחי דווקא היה מאוד נוח להן.

כן, כן … בחודש מאי, 2020, העלה ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, את רעיוןהעיוועים בדבר החלת הריבונות על שטחים נרחבים של יוש, כאשר אלפי הפלשתינים שחיים שם לא יקבלו אזרחות ישראלית, אלא יישארו כמובלעות פלשתיניות”, והם יישארו נתינים פלשתינים” (קרי: בנטוסטנים פלשתינאים).

כך ויקיפדיה בערך בנטוסטן:

בנטוסטן (באנגלית: Bantustan; באפריקאנס: Bantoestan) הוא הכינוי הלארשמי שניתן לכל אחת מעשר מדינות החסות שיצר ממשל האפרטהייד בדרום אפריקה עבור הילידים השחורים בחלקים משטחה של המדינה. הבנטוסטנים, אשר כונו באופן רשמי ארצות המולדת השחורות (באנגלית: black Homelands), נועדו לכאורה לתת מענה לשאיפות הפוליטיות של בני האוכלוסייה השחורה נטולי הזכויות, תוך הבחנתם כעמים שונים והפרדתם הגאוגרפית והפוליטית זה מזה על בסיס מדינות לאום. בו בזמן שאף השלטון גם להפריד באמצעות הבנטוסטנים את האוכלוסייה השחורה מן המיעוט הלבן, שנותר לשלוט על מרבית שטחי המדינה. רוב השחורים בדרום אפריקה חיו מחוץ לבנטוסטנים, רבים מהם בסמוך לערים הגדולות בדרום אפריקה. למרות זאת הוענקה לכל אחד מהם אזרחות מאחד הבנטוסטנים, כל אחד לפי השתייכותו האתנית. גם לאחר הענקת האזרחות המשיכו רוב השחורים לחיות מחוץ לתחומי הבנטוסטנים אף על פי שהלכה הם היו אזרחיהם, כאשר לרוב הם מוגדרים בדרום אפריקה כעובדים זרים.

[…]

מנהיגי האפרטהייד ראו בבנטוסטנים את הפתרון האולטימטיבי למצב הדמוגרפיפוליטי הבעייתי במדינה, ולהגשמת חזונם שלטון לבן לאורך ימים במדינה שבה הלבנים יהפכו לרוב, כאשר במקביל ובסמוך לה מתקיימות מדינות שחורות אוטונומיות. קיומם של הבנטוסטנים הגיע לקיצו עם סיום שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שולבו הבנטוסטנים בתוך המדינה תחת שלטון הרוב השחור.

כן, כן … אם אכן חזון בנימין הזה היה מתגשם, נתניהו ותומכיו היו מתבכיינים על כך שהעולם מגדיר אותנו כמדינת אפרטהייד“, ומתנחמים בכך שהעולם כולו נגדנו“, אבל שוכחים שאנחנו עצמנו, במיתוס הלאומי שלנו, הגדרנו את עצמנו כעָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב“.

אז מזלנו שזה לא קרה, ובכל הצניעות והענווה, אני לא מאמין שנתניהו אכן התכוון ברצינות להביא את הרעיון הזה אפילו לדיון בממשלה, ובסך הכל רצה לחטוף עוד כותרת.

מדינת ישראל נגררת אחרי יזמיםפרטיים

כיצד קם מפעל ההתנחלויות הכל יודעין, ואני רק אתמצת, כמינימום הנחוץ לצורך דיוננו היום.

לפי המקובל, יריית הפתיחה נורתה בליל הסדר התשכח, כאשר קבוצה של יהודיםשכרה את מלון פארק בחברון, “רק לליל הסדר“, בלי שום כוונה לצאת משם, ורק אחרי שהחיכוך עם האוכלוסייה המקומית נעשה בלתי נסבל, הם הסכימולעבור למיתחם המימשל הצבאי בחברון, וההמשך ידוע: יש יהודים – צריך לאבטח אותם, יש יהודים במקומות נוספים – צריך לאבטח גם אותם, וכן לסלול כבישים שיחברו אותם עם עצמם ועם המדינה, וכן הלאה, וכן הלאה – הכל בלי שום החלטה של המדינה, החלטה הצופה פני עתיד – רק חטוףואכול, וכמו שאמרה נעמי שמר, בשיר השוק:

על כן שתה ואכול ושמח ביין

היום צעיר אתה מחר תזקין

כן רק היום בזול ומחרתיים

על הסכין, על הסכין.

יש הרואים את תחילתו של מפעל ההתנחלויות אפילו עוד קודם לכן, עם החזרה לגוש עציוןבספטמבר 1967, בהנהגתו של חנן פורת, ומי אנוכי הקטן שאתקע ראשי בין בעלי הדיעות השונות בעניין הזה.

כל העניין הזה התחיל למעשה למרות ההתנגדות בממשלה, אבל אף אחד לא העז לבלום את התהליך, ובהמשך הפוליטיקאים מימין ומשמאל מצאו את עצמם תומכים בתהליך ההתנחלויות.

והתוצאה: בלי משנה מדינית סדורה, בלי שיעוריבית מוכנים מראש לכל התפתחות עתידית, נוצר למעשה מצב בלתי הפיך, מצב בו אנחנו לא יכולים לגלגל את הסרט אחורנית” (ראו להלן) למצב בו אין התנחלויות, ואנחנו, כפי שאמר משה דיין ביום השביעי, מחכים לטלפון מחוסייןלמום על הסדר מדיני.

מעניין מה היה קורה אם המלך חוסיין אכן היה מרים את הכפפה הזאת (“הלו, משה, שמעתי שאתה מחכה לטלפון ממני!”).

מכשול לשלום, או לא מכשול לשלום?

מפעל ההתנחלויות הביא – איך לא – את המחלוקת בין הימין לבין השמאל בשאלה אם ההתנחלויות הן אכן מכשול לשלום, או שאינן מכשול לשלום.

עמדת השמאל היא ברורה, ואפשר לחלוק עליה כמה שרוצים, כי אנחנו, כידוע, מדינה חופ-shit.

עמדת הימין? אולי החמצתי משהו בחיי הקצרים, אבל מעולם לא שמעתי הסבר במה ההתנחלויות מקדמות את השלום. אנחנו שומעים הרבה על זכותנו להתנחל, על חזרה לארץ אבותינו“, וכו’, אני שומע שהעולם כולו נגדנוכאשר מוסדות האום מקבלים החלטה שההתנחלויות הן מכשול לשלום, אבל מעולם לא שמעתי דבר על כך שמימוש הזכות הזאת מקדם את השלום, ואני לא מצפה מבעלי האינטרס הפוליטי בהתנחלויות להתמודד עם טענות המנוגדות לאינטרס הפוליטי שלהם.

אני אציג את השאלה אחרת, ולא בפעם הראשונה.

נניח שמאז היום השביעי לא הקמנו בשטחים אפילו התנחלות אחת, והכל כדי למנוע תירוצים אפשריים כנד הסדר מדיני עם הפלשתינאים;

ונניח, מאידך, שהקמנו התנחלויות (שהפכו במשך הזמן לערים וליישוביקבע) בצפיפות כזאת שכבר אי אפשר להכניס אפילו סיכה לתוך השטחים.

התשובה ברורה: בלי ההתנחלויות – הכל פתוח (לא בהכרח בטוח, אבל זו שאלה אחרת לגמרי), ואילו בלי אפשרות להכניס אפילו סיכה בין ההתנחלויות – הכל סגור: לא נשאר לנו מה לתת לפלשתינאים, ואני לא רואה אפשרות לפנות מאות התנחלויות, יישובים וערים, בלי מאות רעידות אדמה ותבערות, אשר בסופן הליכוד, אשר בלעדיו שום הסדר לא ייכון, יאבד מחצית מכוחו לכיוון השמאל, ומחצית מכוחו לכיוון הימין – דבר שנתניהו וממשיכי דרכו לעולם לא יסכימו לו (ראו להלן).

אכן, תיאורטית קיימת גם אפשרותביניים: התיישבות בצפיפות בינונית“, שהיא תהייה האופטימליתלקידום השלום: נניח צפיפות של 20, 30, 50, 70 או 90 אחוז – יו ניים איט.

אוקיי, אין לי בעייה עם זה, כי אני לא מומחה בתחום, אני מאלה שעליהם נאמר אלזו, הוא שואייייל.

ואני אומר ושואיייל: אם מדינת ישראל הרשמית טוענת לאפשרותבינתיים כזאת, שתואיל בטובה לומר זאת לעם היושב בציון, ולעולם כולו, בגלוי ובמפורש, וגם תנקוב באחוז הצפיפות שנראה לה אופטימלי.

בינתיים מדינת ישראל הרשמית לא מוכנה להסתכן ולהסתנדל באמירה מפורשת כלשהי – אפילו לא להכריז על כך שהיא מעדיפה לדבוק במצב הקיים.

ועל כך נפשי בוכיה.

האם הג’ניוס היהודי רצה בשלום עם הפלשתינאים, אבל לא יכול היה, או שיכול היה, אבל לא רצה?

בואו נעשה תרגיל אינטלקטואלי המבוסס על כך שנתניהו עדיין ראש הממשלה, ושלא תלוי נגדו שום הליך פלילי.

זהו תרגיל בלוגיקה פוליטית, ולצורך התרגיל נצא משתי הנחותיסוד אוניברסליות“:

האחת: אם רוצים – לפעמים הדבר אפשרי, לפעמים לא, אבל כאשר לא רוצים – שום דבר לא יהיה אפשרי.

והשנייה: כאשר הדבר מנוגד לאינטרס – לא רוצים, וכאמור לעיל, אם לא רוצים – שום דבר לא אפשרי.

ומהאוניברסאל ארצנו הקטנטונת:

ראשית: מבחינת יחסי הכוחות הפוליטיים אצלנו, שום הסדר עם הפלשתינאים לא יקום בלי תמיכת הליכוד, ולא תהייה תמיכת הליכוד בלי רצונו של נתניהו (בלי קשר לשאלה אם הליכוד בשלטון, אם לאו). זה לא עניין של כןביבי או לאביבי, וגם לא של השקפה פוליטית זו או אחרת, אלא של משקלו של הגוש הפוליטי אשר רק הוא יכול להטות את הכף – לכיוון זה (סיפוח כל השטחים) או אחר (מדינה פלשתינאית, למשל).

וזה יהיה נכון גם אם הליכוד יירד ל-20 מנדטים, ואפילו פחות, וייתקע באופוזיציה לשנים ארוכות, כי 20 מנדטים זו לשוןמאזניים כבדה בהרבה מלשונותהמאזניים שאנחנו היכרנו ומכירים.

שנית: כל הסדר עם הפלשתינאים יגרום לנדידת קולות מהליכוד: של המרוצים – שמאלה מהליכוד, ושל הלא מרוצים – ימינה מהליכוד (ואפשר לומר שגם סיפוח כל השטחים יגרום לאותה הנדידה, אבל הפעם הפוך: הנדידה של הלא מרוצים תהייה שמאלה מהליכוד, ושל המרוצים – ימינה מהליכוד).

נדידת קולות מהליכוד, פירושה סוף הקריירה הפוליטית של נתניהו, היא מנוגדת לאינטרס שלו, לכן הוא לא רוצה, אם הוא לא רוצה גם הליכוד לא רוצה, וממילא שום הסדר אינו אפשרי.

עכשיו בואו נניח, אבסורדית, את התרחיש ההפוך: נתניהו רוצה לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולהיכנס להיסטוריה כמי שהביא את השלום הישראליפלשתיני, ורצוי גם כחתן פרס נובל לשלום (כבוד וכסף הרי מעולם לא היו לו ממש לזרא).

במצב הזה האינטרס של נתניהו הוא הפוך: לנסות ולהביא את השלום הזה, וכאמור לעיל – זה אמנם לא ודאי, אבל בהחלט אפשרי.

על הבסיס החלופיהזה נתניהו המנהיג, הקוסם הפוליטי, גדול המדינאים שידעה מדינת ישראל, ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן, אפילו יותר מבן גוריון, מפתח תיאוריה הפוכה, דהיינו שהשלום עם הפלשתינאים הוא אפשרי, ובחיוכו השמנוני הוא משכנע את כל הביביסטים שהכל אפשרי, ומציג להם, לעם בציון ולכל העולם תכנית שלום מסודרת, עם ביצוע הדרגתי המבטיח את בטחון המדינה (ומאפשר לעצור את התהליך, ואף להסיגו אחור, אם הפלשתינאים מפרים את ההסכמות).

בבחירות הבאות נתניהו מצליח להקים קואליציה בת 70 – 80 חכים, התוכנית מתקדמת ללא תקלה במשך קדנציה של 4 שנים בה נתניהו גם מכשיר את יורשו, ובסיומה הוא פורש מרצונו מהפוליטיקה, עם פרס נובל לשלום (וכמה דולרים כבונוס – אף פעם לא מזיק במיוחד).

המסקנה שלי היא שבלי הסכמתו של נתניהו לא יהיה שום הסדר מדיני באיזורנו, ועם הסכמתו – אולי כן, אולי לא, אבל כיוון שנתניהו לא מראה שום כוונות לפרוש מהחיים הפוליטיים, הרי שאין לו אינטרס לפעול למען דבר שעלול להפרישאותו מהפוליטיקה שלא מרצונו.

והמסקנה: כדי להתקדם לכיוון הסדר כלשהו עם הפלשתינאים, בראש הליכוד צריך לעמוד מנהיג שמוכן לסכן את הקריירה הפוליטית שלו למען הסדר כזה.

האם זה מבטיח הסדר?

התשובה: אולי כן, אולי לא, אבל בלי מנהיג כזה – לבטח לא!

תירוצי בטחון המדינההכוזבים

מכירים את הסיפור על הילד שביקש סוכריה? אז זה מתנהל כך:

ילד (להורה): אני רוצה סוכריה.

הורה (לילד): אין לנו כסף לממתקים.

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!!!

הורה: וחוץ מזה, כל החנויות עכשיו סגורות.

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!!!

הורה: וזה לא בריא לשיניים שלך, בני.

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!!!

הורה: וזה גם משמין!

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!!!

הורה: סוכריות זה לא אוכל בריא!

ילד: אבל אני רוצה סוכריה!!!

זה בערך מה שקורה כאשר מדברים על פתרון שתי המדינות, קרי: מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל. שורושורו:

תשובה: מדינת פלשתינאית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל!

טענה: גם המצב הקיים מסכן את מדינת ישראל.

תשובה: אבל מדינת פלשתינאית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל!

טענה: על כך אין מחלוקת, אבל השאלה היא מה יותר מסוכן.

תשובה: אבל מדינת פלשתינאית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל!

וכן הלאה, וכן הלאה.

הנה, למשל, שיחת פייסבוק אמיתית, בתגובה לשיתוף דבריו של חהכ יאיר גולן על הצורך להיפרד מהפלשתינאים:

[…]

יוסי יניב, בעל הפוסט המשתף, עונה למגיבה פלונית:

היחידי שויתר על חברון הוא נתניהו. הראשון שויתר על זכותנו לספח היה נתניהו. ויאיר גולן לא מדבר מה שהוא לא יודע וגם לא רץ ךהדליק את הארץ כמו אחד שלא נשא נשק צבאי מעולם.

עונה לו דורון צינמון:

וזה עושה אותו צודק? הרי מבחינת יאיר גולן אנו אמורים לחזור לגבולות 67 ומה אז?

כאן אני נכנס לשיח:

דורון צינמון, יציאתנו מגבולות 67 הייתה מלחמת הגנה מוצדקת, לא תירוץ למלחמת אקספנסיוניזם טריטוריאלי שמעולם לא הייתה באג’נדה שלנו.

מכאן בוא נמשיך.

עונה לי צינמון:

מהתשובה שלך אני מבין שאין לך בעיה לחזור לגבולות הללו?

אני לו:

יש לי הרבה בעיות בחיים, גם זאת, אבל אני מצפה מהמתווכחים אתי לגלות יושר אינטלקטואלי.

השאלה היא מה חשוב יותר ביטחון המדינה או אחיזה בטריטוריות שמעולם לא התכוונו לאחוז בהן.

ואל תגיד לי שזה הולך ביחד, כי זה לא יענה על השאלה שלי.

ואני מוסיף:

ואוסיף הבהרה: אם נמצא הסדר שיבטיח את בטחונה של מדינת ישראל בלי אחיזה בשטחים, אני מעדיף אותו על אחיזה בשטחים בלי ביטחון.

צינמון לי:

אין מושג שטחים רק אצל השמאל.

אצלינו קוראים לזה יהודה ושומרון

אני לו:

אוקיי, קיבלתי.

אני ניסיתי להיות נייטראלי מהגדרות מוטות פוליטית ולכן גם לא דיברתי על כיבוש אלא על אחיזה.

אם אתה רוצה להכניס את הגורם הפוליטי למשוואה הזאת, תגיד שאתה מעדיף את יהודה ושומרון על פני בטחון המדינה.

זה לגיטימי, ועל כך לא אתווכח אתך, כי אדם באמונתו יחיה, ובאמונתו ימות.

אני מקדש חיי יהודים יותר מאשר גרגרי חול.

הוא לי:

יופי לך

אגב, גם אין כיבוש, רק שיחרור

אני לו:

ואם אסכים גם לכך תמצא עוד מחלוקת לשונית, העיקר לחמוק מהעניין עצמו, ולא שמת לב לכך שבמפורש לא דיברתי על כיבוש.

הוא לי:

לא חומק מכלום.

גבולות 67 הם מוות מוחלט למדינת ישראל.

כנל הסיפור המזעזע של 2 מדינות

אני:

תביא לי חוות דעת של מומחים לביטחון שאינן מוטות פוליטית, ואז נדבר.

אני לא מומחה לביטחון, ואתה אולי מומחה, אבל לא חף מוטות פוליטית.

הוא:

אני לא מומחה ולא מתיימר להיות אובייקטיבי.

ממרומי קשישותי גיבשתי דעה של עצמי, אם זה בסדר לך כמובן

אני:

זהו בדיוק העניין, שאתה דבק בקונספציות, ולא בודק את עצמך כל בוקר מחדש.

אתה מעדיף להמשיך להקיז דם יהודי, ולא לבדוק את עצמך.

הוא לי:

בדקתי חזרתי ובדקתי

אתה רואה דם יהודי ומוכן להחזיר חלקי מולדת.

אני רואה דם יהודי וחושב שחייבים ליישב את כל הארץ

אני:

שנינו רואים את אותו הדבר, אבל רק אני מדבר על המחיר.

הוא לי:

אתה לא מדבר על מחיר

עתידי כשנחזור לגבולות 67 , כשהאוייב הערבי יישב על גב ההר וישלוט על נמל התעופה וזו רק דוגמה אחת.

מאד נוח לשבת על המקלדת ולדבר על דם יהודי והלתעלם מכל המשמועיות של ההצעה הנוראית הזו

אני לו:

קשקשן, אני לא דיברתי על שום הצעה, וגם לא אדבר לפני שתהייה לי חוות דעת מומחה שתתייחס למחיר בכל אחת מהאפשרויות.

הוא:

הבנתי, אני קשקשן, אין לך משהו ענייני לכתוב?אז יורדים לשם, מדהים איך כל ומכוח מגיע לאותה נקודה.

אין טעם

אני לו:

אסביר לך בכפית:

למצב הקיים יש מחיר, ולכל פתרון אחר יש מחיר.

כל מחיר יכול להיות בין אפס לאינסוף.

מהו המחיר?

שנינו לא יודעים.

לכן אני שותק, כי בהעדר ידיעה להביע משהו עניני זה חוסר אחריות.

הוא:

כבר הבנתי, אני קשקשן

אני:

הבנת מצויין.

למה הם עושים את זה? על כך בהמשך.

מדינת ישראל רוצה סוכריה

השיחה האמורה – שיחה אמיתית, אותנטית – משקפת את עמדתה של מדינת ישראל הנוכחית, בכל הנוגע להסדר כל שהוא עם הציבור האתניהפלשתינאי (ראו איך אני נמנע מלהשתמש במלים בעלות גוון פוליטי!).

מדינת ישראל רוצה סוכריה.

למדינת ישראל לא אכפת כמה זה יעלה לנו בדם ובדמים: היא רוצה סוכריה.

למדינת ישראל לא אכפת אם קיימים, אולי, פתרונות אחרים, אשר יעלו לנו בפחות דם ודמים: היא רוצה סוכריה.

למדינת ישראל לא אכפת כמה זה יעלה לנו בדם ובדמים: היא רוצה סוכריה.

למדינת ישראל לא אכפת לחיות על פי מיתוסים שאבותאבותיה כתבו לעצמם בהקיצם מחלומותיהם המתוקים, חלומות בהם לא נאמר, ולו גם ברמז דקשבדקים, כמה זה יעלה לנו בדם ובדמים: היא רוצה סוכריה.

זאת הטרגדיה שלנו, של מדינת ישראל ושל העם היהודי.

זאת הטרגדיה של מדינת ישראל, שאת לשון המאזניים שלה מחזיק מי שכל הסדר מדיני עם הפלשתינאים מנוגד לאינטרס הפוליטי שלו.

על כימות הסיכונים לביטחון המדינה

אין ספק שמדינה פלשתינאית מהווה סיכון לביטחון המדינה, אבל גם המצב הקיים טומן בחובו סיכונים, וכן גם כל הסדר אחר – כל הסדר וסיכוניו.

בואו נלך על שתי אפשרויותהקצה.

אפשרותקצה ראשונה – יציאה לכיבוש גבולות ההבטחה (לפי הגירסה המקסימלית) תעלה לנו בשערה אחת משערות ראשו של ילד יהודי – והכל בהיתכנות של 100%: במקרה הזה אני תופס את הילד היהודי הראשון אשר נקרה בדרכי, גוזז את כל מחלפות ראשו, בין בהסכמתו, בין שלא בהסכמתו ותוך שימוש בכוח פיזי, גם לא מתון, לפני שהמציע את האפשרות הזאת יחזור בו ויתחרט.

אפשרותקצה שנייה – מימוש זכותנו על ארץ אבותינו, אפילו לפי הגירסה המינימלית, יעלה לנו – על כל גרגרחול יחיד – באלף ארונות לשנה יותר מאשר כל פתרון אחר: במקרה הזה אני אומר לא, תודה, חייהם של אלף יהודים בשנה על כל גרגר חול יחיד יקרים לי יותר מאשר גרגרי החול האלה.

כמובן שבין שתי אפשרויותהקצה האלה ישנם מיליון ואחד גוונים של אפור, ולפני שמגבשים דיעה בשאלה מה אנחנו רוצים להיות כשנהייה גדולים, צריך לכמת את כל הסיכויים והסיכונים.

כיצד מכמתים את הסיכונים? בשביל זה יש מומחים, ואני איני אחד מהם, וגם לא מתיימר להיות כזה – ולכן אני שותק כדג.

ישחקו המומחים לפנינו, יתנו הערכות מינימוםמקסימום, הערכות מקצועיותנטו חפות מכל מוטות פוליטית, לסיכויי המימוש ולסיכונים הכרוכים בכל אחד מההסדרים האפשריים, ואלה יובאו בחשבון בכל החלטה של הכנסת, הממשלה או במשאלעם (אם יוחלט על קיומו – ראו להלן), וכן גם בבחירות לכנסת, אם הנושא יועמד על הפרק עי המפלגות.

כמובן שאחרי שיש לנו ההערכות לגבי הסיכויים, הסיכונים והמחיר, כל אחד יכול להרכיב עליהן את ערכיוהוא.

כך, למשל, מי שיגיד כי הארץ אינה שלנו, אלא פיקדון מהקב”ה היא בידינו, ואין אנו רשאין לוותר על גרגר מאדמתה אפילו במחיר הקרבתו של העם היהודי כולו, עד היהודי האחרון בעולם – זו זכותו, ואני אכבד אותה, הגם שאני שולל אותה מכל וכל.

מזלנו הרב הוא שהסיכון שרעיוןעיוועים כזה יזכה לרוב של 51% בציבור הישראלי, או ל-61 חכים בכנסת הוא, עפעס, לא גבוה במיוחד, כך שאפשר לישון בשקט יחסי.

נו, אז מה הבעייה?

הבעיה היא שאין בעייה, אלא שהימין הישראלי לא מוכן לבדוק את הנושא באופן מקצועי, וממילא גם לא את דרכו מאז היום השביעי.

הבעייה היא שהימין הישראלי התאהב במצב הנוכחי, הכל בלי שום החלטה של המדינה, שום החלטה הצופה פני עתיד – רק חטוףואכול, והכל, כפי שכבר הזכרתי לעיל, על פי שיר השוק של נעמי שמר:

על כן שתה ואכול ושמח ביין

היום צעיר אתה מחר תזקין

כן רק היום בזול ומחרתיים

על הסכין, על הסכין.

האם נעמי זל צפתה כבר אז את אינתיפאדת הסכינים? מי יודע.

אי אפשר לגלגל את הסרט אחורנית

קראו, בבקשה, את המאמר אורי אבנרי זל, שם אני פותח בחזרה לימים אחרים, אל היום שלמחרת מלחמת ששת הימים, וכך אני מספר, מזכרוני האישי:

הייתה אז אוירה אחרת, תושבי הגדה המערבית, אשר לא ממש אהבו את המלך חוסיין, עדיין לא היו מה שהם היום, ונראה שהם דווקא שמחו על נטילת האחיזהשלנו בשטח, וכנראה קיוו מאיתנו להרבה יותר ממה שקיבלו מחוסיין.

אני לא אומר את הדברים האלה כהיסטוריון, אלא כמי שנהג אז לנסוע מירושלים צפונה דרך רמאללהשכםג’נין, על קטנוע, לבדי, גם בלילות, וללא שמץ של פחד. פעם אחת אפילו נתתי טרמפ לתושב מקומי, ולא פחדתי זו הייתה האווירה אז.

אחר כך אני מציע תרגיל אינטלקטואלי“:

נניח שאנחנו יכולים לחזור במכונתהזמן לאותו היום השביעי“.

נניח שאנחנו יכולים להחזיר לחיים את כל קורבנות הטרור, להחזיר למשלמי המסים את מה שהם שילמו על הביטחון המפוקפק, לבטל את אשף ואת החמאס, את ההתנחלויות ואת נפתלי בנט (עם ביבי אין לי כל בעייה, כי הוא יסכים לכל מה שישאיר אותו בשלטון), ולהחזיר את יובל שטייניץ לשלום עכשיו“…

ובנסיבות האלה של אז הייתי חותם בשתי ידיים על פתרון שתי המדינות, בכפוף – איך לא – לסידורי ביטחון לישראל, לגישה חופשית לישראלים אל המקומות הקדושים לנו, ובמתן אפשרות לישראלים החפצים בכך לחיות בנחלת אבותינו.

אני לא משלה את עצמי שהכל היה פשוט כל כך, גם אז – אבל אני בטוח שזה היה אפשרי.

ומוסיף:

זה היה חזונו של אורי אבנרי זל.

היום החזון הזה הוא בלתי אפשרי: אי אפשר להחזיר לחיים את כל קורבנות הטרור, אי אפשר להחזיר למשלמי המסים את מה שהם שילמו על הביטחון המפוקפק, אי אפשר לבטל את אשף ואת החמאס, אי אפשר לבטל את ההתנחלויות ואת נפתלי בנט, ואי אפשר להחזיר את יובל שטייניץ לשלום עכשיו“.

ואי אפשר להדיף את השנאה ההדדית שפרחה בשני הצדדים בחמישים השנים שחלפו מאז.

ובסוף אני מסכם:

כאמור לעיל, אורי אבנרי חזה את רעיון שתי המדינות מיד למחרת מלחמת ששת הימים.

כאשר הוא העלה את החזון הזה הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בציבור הישראלי.

במשך השנים שעברו מאז יותר ויותר ישראלים התקרבו אל הרעיון הזה, אבל – כמה פרדוקסלי – הרעיון עצמו הלך והתרחק.

כפי שפתחתי, אני לא תומךבשום פיתרון ספציפי, אני רק מנחש.

ואני מנחש שבסופו של דבר פתרון שתי המדינות יקום ויהיה, והשאלה היא תוך כמה דורות זה יבוא, וכמה דם ודמים יישפכו עד אז.

וכשזה יקרה, אורי אבנרי יביט עלינו מלמעלה ויגיד: אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע!

זו הטרגדיה שלנו, שתימרנו את עצמנו, בלי דעת, למצב בו אנחנו תקועים עם אופציות ההולכות ונסגרות, הולכות ונסגרות עד כדי כל שכל מה שנשאר לנו לעשות זה לשכנע את עצמנו ואת העולם שהערבים אשמים“.

הקיבעון

התופעה הזאת אינה אופיינית רק לנושא הישראליפלשתינאי.

טול, למשל, את המאבק בתאונות הדרכים: קרוב לארבעים שנה אני קורא לבצע מחקר אשר יקבע במה להשקיע את הלירה השוליתבנושא הזה: באכיפה, בתשתית, בחינוך או במשהו אחר.

אני לא יודע, אף אחד לא יודע.

אף אחד לא יודע, אבל אף אחד מהממונים על הנושא גם לא מוכן לקיים מחקר שיענה על השאלה הזאת, וכל אחד דואג רק לחלקתהאלוהים הקטנה שלו, שמא תיפול שדודה עם תוצאות המחקר.

בשנים 2015 – 2016 קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת סדרה של עשר (!) ישיבות בנושא, וביום 9.2.2016 פניתי אל חברי ועדת הכלכלה, ועמדתי, בין השאר, על מחקר שאיש לא מוכן ליזום: איכן להשקיע את “הלירה השולית”.

והנה, כמה מפתיע, עשר ישיבות תמימות – ואף מילה על מחקר אשר יאמת או יפריך את המוסכמות.

או, למשל, נושא גדר ההפרדה, עליה, בשנת 2006, הצגתי את השאלה מי האידיוטים אשר החליטו להשקיע 10 מיליארד בגדר אשר מטרתה לחסום הסתננויות ספוראדיות של יחידים, כאשר בחזית אחרת החיזבאללה צובר אלפי טילים אשר ידלגו בקלילות על כל גדר?!

והוא הדין גם בשאלה איזה הסדר ישראליפלשתינאי יעלה לנו בפחות ארונות.

זו אינה שאלה פוליטית;

זו אינה שאלה משפטית;

זו גם לא שאלה מוסרית.

זו שאלה מספרית.

זו שאלה של בטחוןנטו – שהימין הפוליטי מעלה על ראש שמחתו כאשר נוח לו: “אבל המדינה הפלשתינאית מסכנת את בטחונה של מדינת ישראל“.

אלא מאי? כאשר אומרים להם אוקיי, מסכנת את בטחון המדינה, אבל השאלה היא כמה מסכנת, הן באופן מוחלט והן ביחס להסדרים אחרים, הם ממלאים מקלדתם מים, וחומקים מכל דיון רציני.

הם חומקים מדיון רציני, כי זה יכול להרוס להם את חלקתהאלוהים הקטנה שלהם.

הם חומקים מדיון רציני, כי הם חוששים מכך שבעקבותיו הם אולי יצטרכו להודות כי פתרון שתי המדינות הוא האופטימלי מבחינת בטחון המדינה (ואנשי הליכוד, תומכי נתניהו, חוששים גם מהמצב ההפוך: מצב בו המסקנה תהייה שבטחון המדינה מחייב לספח את כל השטחים – בין רק את יוש, בין גם את רצועת עזה. הם חוששים מהמצב הזה, כי גם הוא, כאמור, יבריח בוחרים מהליכוד – גם ימינה ממנו, וגם שמאלה ממנו, ובכך יקיץ הקץ על שלטון נתניהו והליכוד).

הם אומרים, אנחנו מוכנים להתאבד ולא לוותר אפילו על גרגר חול אחד מארץ אבותינו. אנחנו לוקחים את הסיכון שבסוף כולנו נמות, וארץ ישראל כולה תיפול כפרי בשל לידי הפלשתינאים.

אנחנו לוקחים את כל הסיכונים – אבל אנחנו לא נבדוק את עצמנו!!!

זאת הטרגדיה של מדינת ישראל, זו הטרגדיה של הליכוד, ההולך שבי אחרי החלילן מהמלין, עם חיוכו השמנוני.

זאת גם הטרגדיה של הימין הפוליטי כולו, שרוצה לספח את כל השטחים, בלי שיש לו שיעוריבית מוכנים לגבי כל ההשלכות של המהלך, כולל המחיר הכרוך בכך.

חשבון הנפש

לעשות את חשבון הנפש, לענייננו כאן, הוא לשאול את עצמנו מה היינו עושים לו ניתן היה לנו לגלגל את הסרט אחורנית, לחזור במכונת הזמן אל היום השביעי, להחזיר לחיים את כל קורבנות הטרור, להחזיר למשלמי המסים את מה שהם שילמו על הביטחון המפוקפק, לבטל את אשף ואת החמאס, את ההתנחלויות ואת נפתלי בנט (עם ביבי אין לי כל בעייה, כי הוא יסכים לכל מה שישאיר אותו בשלטון), ולהחזיר את יובל שטייניץ לשלום עכשיו“…

גם לי אין כל בעייה עם זה, וכמו שאמרתי לעיל – בנסיבות האלה של אז הייתי חותם בשתי ידיים על פתרון שתי המדינות, בכפוף – איך לא – לסידורי ביטחון לישראל, לגישה חופשית לישראלים אל המקומות הקדושים לנו, ובמתן אפשרות לישראלים החפצים בכך לחיות בנחלת אבותינו.

למעשה, אפילו כיום יש לי פתרון למצב הבלתיהפיך אליו תקענו את עצמנו: היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?

במרכז הפתרון שלי עומד משאלעם אשר במסגרתו יחליט הציבור על אחד מכל הפתרונות האפשריים לפתרון הסכסוך הישראליפלשתינאי (כולל את הנצחת המצב הקיים), הממשלה תפעל להגשמתו, ופעולתה תאושר, או לא תאושר, במשאלעם נוסף.

הבעייתיות שבהצעתי זו היא שהיא תלוייה בהסכמתם של כל אלה שנהנים פוליטית מהמצב הקיים (הליכוד ונתניהו), ואין להם שום סיבה להסכים למשאלעם אשר עשוי לגזול מהם את ההנאה הזאת.

ובחזרה לחשבוןהנפש: קשה לדבר על חשבון הנפש מול הקיבעון עליו דיברתי בפרק הקודם, וקשה לדבר על חשבון הנפש של מי שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מנוגדים לחשבון הנפש.

אין לי כל בעיה עם אלה אשר יגידו כי גם אם ניתן היה לחזור במכונת הזמן אל היום השביעי היינו בוחרים שוב באותה הדרך, למרות שכיום אנחנו כבר יודעים את המחיר, בדם ובדמים, ואין לי כל בעייה גם עם הגזענים, אשר מוכנים להקריב את היהודי האחרון בעולם, ואת גרגר החול האחרון של ארץ הקודש – ובלבד שאשתם היולדת לא תשכב באותו החזר עם יולדת ערביה.

לכל אלה אין שום טרגדיה: הם יודעים מה הם רוצים, הם יודעים במה הדבר כרוך, והם מוכנים גם לשלם את המחיר.

הבעייה היא עם אלה אשר לא מוכנים לעשות את חשבון הנפש, אבל לא מוכנים להודות בכך שהם לא מוכנים לעשות את חשבון הנפש: הם מעדיפים לרמות את עצמם, במקום לבדוק את עצמם, וזאת היא הטרגדיה של הימין הפוליטי כולו – החל מנתניהו והליכוד, וכלה בכל מי שנמצאים מימינם.

מדוע אני מדבר רק על הטרגדיה וחשבוןהנפש של הימין, ולא על אלה של השמאל?

תודה ששאלתם, אפילו שלא שאלתם, כי זו שאלה מצויינת.

לשמאל הפוליטי שלנו יש משנה סדורה, אני מניח, באשר להסדר המדיני בינינו לבין הפלשתינאים: פתרון שתי המדינות – מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל.

אמרתי שאני מניחשיש להם משנה סדורה, כי בינתיים אני לא רואה אותה, ואם – נניח – הם עולים לשלטון היום, אין לי שום מושג אם הם מסוגלים להתחיל במימוש הפתרון הזה כבר ב-Day One, או שרק אז הם יתחילו בהכנת שיעורי הבית הכרוכים בדבר, יקימו ועדות רגערגע, ועדות ליישום המלצותיהם של אותן ועדות הרגערגע, וכן הלאה, כל השרים שרים להעביר את הזמן – לא נראה לי שרק לימין יש מונופול על גרירותהרגליים.

ואם השמאל יעלה לשלטון וגם הוא יגרור רגליים, אשתלח גם אשתלח בו – וגם כן ללא רחמים.

אבל בינתיים השמאל אינו בשלטון, וממילא אין על מה להשתלח בו.

יחד עם זאת, כאשר מגיע לשמאל לחטוף את שלו – אני מכה בו גם כיום. ראו, למשל, את המאמר לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת דיניין, בו אני מראה “איך שגלגל מסתובב לו”, אבל, כמו שאני תמיד אומר, בעניין היחס לבג”ץ, לבית המשפט העליון בכלל, ולמערכת המשפט כולה – בעניין הזה אין כל הבדל בין הימין לשמאל: כולם מייללים או רוקדים על הגגות – לא לפי תרבות השפיטה, אלא לפי ההתאמה שבין הפסיקה לבין הציפיות הפוליטיות שלהם.

לא בבית ספרי.

_____________________

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

###

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

______________________

ברגע האחרון

במקום שבתי בארצות ארהב הברית של אמריקה ראיתי את מה שכל העולם ראה בטלוויזיה: את הלווייתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, אשר נהרגה במסגרת עבודתה העיתונאית בעת חילופי אש בין כוחותינו לבין הפלשתינאים בג’נין.

ראיתי את הפיאסקו הזה לקראת סיום כתיבתו של המאמר הזה, אבל אם הייתי אומר שזה היה פיאסקו, היו עונים לי שאני סמולני“, ומתבלים בכל הקלישאות החבוטות עד לעייפה.

אלא מאי? שפר חלקי, ובינתיים יצאה על התנהלות המשטרה באירוע הזה ביקורת קטלנית עוד יותר, מתוך המשטרה עצמה, ועל כך אמרינן צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

ולא רק מתוך המשטרה: ראו, למשל, מה אומר מייקל אורן, שגרירנו לשעבר בארצות הברית (וגם חכ לשעבר): “סיפור ההלוויה הוא מאה אחוז הפסד של מדינת ישראל“.

https://www.youtube.com/watch?v=8qXOMcUgPJg

איך זה מתקשר למאמר הנוכחי? שורושורו:

אם הבנתי נכונה ממה שפורסם, המלווים את הארון רצו לשאתו על כתפיים, והמשטרה רצתה שיישאוהו ברכב. למה? ככה!

האם המשטרה לא מסוגלת לפקח על לוויות של מאות, או אפילו אלפים?

בהלוויית הרב חיים קנייבסקי השתתפו מאות אלפים (350,000 להערכת המשטרה, 750,000 להערכתה של עיריית בני ברק), וההערכות לגבי מספר המשתתפים בהלוויתו של הרב עובדיה יוסף נעו בין 273,000 ל-850,000.

איך התפתחה הלווייה לכדי ביזיון לאומי?

השנאה שמדינת ישראל טיפחת כלפי הערבים, הגיעה לקצות אלותיהם של השוטרים:

https://twitter.com/i/status/1525114366403743744

ואלה הם בני משפחתםשל ה שוטריםהקלגסים שפרצו בדהרות סוסים והיכו בהמוניהם את היהודים במהלך פינוי עמונה א’ (ראו במיוחד מנקודות זמן 0:25; 3:45):

https://youtu.be/nMtltu16pGk

ואתם עוד שואלים מה הקשר?

הקשר הוא שכאשר התחלנו במפעל ההתנחלויות, לא חשבנו על מצבי לאלבלועולאלהקיא כאלה, וכאשר השחתנו את עצמנו לדעת, זה התחיל עם התעללות בערבים והגיע להתעללות ביהודים – בעיקר באגף הימני של המפה הפוליטית.

וגם זה חלק מהטרגדיה של הימין, אשר לה הוקדש המאמר הזה.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר