תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”

 

לא מעט ממוקירי זכרי מזמינים אותי – ואפילו לוחצים עלי – להביע עמדות פוליטיות, ואני נמנע מכך באופן רצוף ועקרוני. שומר על עמימות פוליטית. כעת, כשאני עומד לתקוף תיזה משפטית על כך שהיא מוטה-פוליטית, איש לא יוכל להשיב לי שגם התיזה המשפטית הנגדית שלי היא מוטה-פוליטית, משום שגם אחרי שתגמרו לקרוא אותה, לא תדעו מהן נטיותי הפוליטיות – בין אם תסכימו עם התיזה שלי, בין אם לאו.

 

מבוא

 

בפאתיו האחרונים של ירח מארס השתא נכחתי בערב עיון בנושא פצלו”מו של צה”ל (פצל”מ – פעולה צבאית לא-מלחמתית), וזאת בעקבות השימוש שנעשה בצה”ל לפינוי מתיישבי גוש קטיף. האירוע נערך ואורח ע”י מסדר ז’בוטינסקי, גוף אשר, יש להניח, יש לו גוון פוליטי כלשהו. אני בדרך כלל חש שלא בנוח באירועים כאלה, אפילו שאני נוכח בהם רק כפובליציסט נייטראלי, ואת הסיבה לנוכחותי בו אפשר למצוא באחד משירי תנועות הנוער:

 

אנחנו באנו הנה לעצרת,

השד יודע בשביל מה.

כי לא הייתה לנו ברירה אחרת,

כי כבר קיבלנו הזמנה.

 

וכשאני מוזמן ע”י ידידי אביתר בן-צדף, אין לי שום ברירה אחרת.

 

אז באתי, והדבר הראשון שראיתי, בצד שמאל (!) ליד העוגיות, היה קופסת קרטון עם פתק: תרומה להשתתפות בהוצאות הערב תתקבל ברצון.

 

האם המכונה הזאת נותנת עודף, שאלתי את כל מי שהיה מוכן לשמוע, וזאת לא הייתה השאלה היחידה עליה לא קיבלתי תשובה, עד קצה הערב, ועד בכלל, כולל בהרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי, בנושא “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה“, עליה אני מגיב כאן.

 

במאמרי זה אנסה לחדד את השאלות, ולתת להן תשובה משפטית חפה מכל פוליטיקה.

 

אתחיל במשל

 

במהלך המשא ומתן לשלום עם סוריה ולבנון הוסכם על הסדרים כדלקמן:

 

• רון ארד, נעדרי סולטן-יעקב, אודי גולדווסר ואלדד רגב יוחזרו חיים (היותם בין החיים הוכחה עוד לפני השלמת ההסכם);

   

• ישראל תפנה את רמת הגולן עד לגבולות ה-6 ביוני, בהדרגה, תוך 10 שנים;

   

• תושבי הרמה אשר יחפצו בכך יישארו בבתיהם ובמשקיהם תחת הריבונות הסורית; אלה שלא יחפצו בכך יפוצו בידי נדיבה, ותינתן להם השהות הדרושה להקמת ישובים/בתים/משקים לפני הפינוי (דהיינו קודם יקבלו את הכסף, את האדמה החלופית ואת הזמן הדרוש לשיקומם, ורק עם סיום השיקום הם ימסרו את המפתחות);

   

• האופציה הנ”ל לא תחול על שלושה בתים השוכנים על הגבול, אשר יופקעו לפי החוק הסורי המקביל לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) שלנו, ובעליהם ייאלצו להתפנות מיידית, ולהסתפק בפיצוי כספי;

   

• שטחי הרמה שיועברו לסוריה, וכן רצועת 40 הק”מ לאורך הגבול ישראל-לבנון, יפורזו, ולא יוחזקו בהם כוחות חמושים, למעט שוטרים אשר יצויידו בנשק קל (אקדחים להגנה עצמית);

   

• כל פעולת איבה תדוכא ביד רמה ע”י השלטון אשר בתחומות היא מתבצעת או מתארגנת;

   

• החיזבאללה יוכרז כארגון בלתי חוקי, ויפורק מנשקו;

   

• ראשי החיזבאללה וחבריו יוכלו להתאגד למטרות פולחן דתי בלבד, וגם זאת רק מעבר לרצועת 40 הק”מ הנ”ל;

   

• ארה”ב והאו”ם יעניקו לכל אחת משלוש המדינות מענק של 3 מילארד דולר לשנה. המענק ייועד לרווחתם של תושבי המדינות, וימומש בפיקוח האו”ם.;

   

• חידוש פעולות האיבה, או הפרה של המוסכם בכל הנוגע לפירוז השטחים, יפסיק לאלתר את המשך פינויה של הרמה, ואת המענק למדינה האחראית להפרה;

   

• קרן המטבע העולמית תערוב לביצועו של ההסכם.

   

להשלמת התמונה יוער כי ממשלת ישראל קיבלה, לפני החתימה על ההסכם, חוות-דעת מקצועית מעו”ד אביעד ויסולי, מומחה בעל שם עולמי לערבויות בין-לאומיות, אשר אישר כי הערבויות שהוצעו הן מוצקות באופן מוחלט.

 

עו”ד ויסולי ציין, למען הסר ספק, כי חוות-הדעת שלו היא מקצועית-נטו, ואין בה משום הזדהות עם הצד הפוליטי שלו. לחבריו במטה חיפה הוא הסביר כי עדיף הסכם מדיני גרוע עם ערבויות טובות מאשר הסכם מדיני גרוע עם ערבויות גרועות, או ללא ערבויות כלל.

 

עם תחילת ביצועו של ההסכם הודיע צה”ל למשפחות הגרות בשלושת הבתים הנ”ל כי עליהן לפנותם. משפחה אחת ניהלה מו”מ עם המדינה, ובסוף הגיעה להסכם איתה, והתפנתה מרצון; משפחה שנייה התפנתה “תחת מחאה”, קרי: בהבעת-התנגדות מילולית בלבד, ואילו המשפחה השלישית גילתה התנגדות, אבל פסיבית בלבד, ופונתה על ידי חיילי צה”ל בכוח פיזי מתון, בלי אלימות.

 

מספר חיילי צה”ל סירבו להשתתף בפעולת הפינוי.

 

לאחר תום הפעולה נשמעו בציבור קריאות להעמדתם לדין של חיילי צה”ל, על ביצועה של “פקודה בלתי חוקית בעליל”, מצד הימין הפוליטי, ועל סירוב לבצע פקודה חוקית – מצד השמאל, כמובן.

 

הפרקליטות הצבאית לא ממש ששה לשמש כלי-משחק במאבק-הכוחות הפוליטי, ואחרי גרירת-רגליים ממושכת החליטה להעמיד לדין גם את אלה וגם את אלה, וש”בית הדין יחליט” אם הפקודה לפנות מתיישבים מבתיהם אכן הייתה בלתי-חוקית “בעליל”.

 

משהוגשו כתבי-האישום החלו פעולות הסחבת של ההגנה בשתי קבוצות הנאשמים, כאשר כל אחת מהן קיוותה שה”אמרנו לכם” יעמוד לצידה: אלה – שהסכם-השלום ייכשל, ואלה – שיצליח, כמובן.

 

גם בית הדין עצמו לא מיהר, אולי מאותם הטעמים, למרות שמבחינה משפטית חוקיותה של הפקודה נבחנת באספקלריה של הזמן בו היא אמורה הייתה להתבצע (זה מה שקורין במקומותינו עקרון “הסימולטאניות של יסודות העבירה”).

 

אחרי חמש שנים, כאשר הציבור החל ללחוץ, וגם בכנסת הוגשו מספר שאילתות בעניין הסחבת, הבינו כל המקורבים כי רגע-האמת המשפטי הגיע, ואין מנוס מלסיים את הליכי-המשפט, לכאן או לכאן.

 

מבחינת המצב בשטח ההסכם התבצע לתפארה: מחצית שטחה של הרמה הועבר לסוריה, רוב המתיישבים נשארו בבתיהם ועל אדמתם, ולאיש מהם לא היו טענות, המשטרה הסורית מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, אנשי הטרור אשר ניסו להרים ראש נתקלו ביד קשה מצד השלטונות הסוריים והלבנוניים, והועמדו לדין. חלקם נידונו למוות והוצאו להורג, וחלקם נידונו לתקופות מאסר ממושכות. חסן נסראללה מונה כשגריר לבנון בירושלים, וחאלד משעל כשגריר סוריה בירושלים. גם ישראל מינתה שגרירים בשתי המדינות האלה, והמזרח התיכון החדש עבר את המחצית הקשה של דרכו.

 

עד כאן המשל, ועוד נחזור אליו.

 

מי מוסמך להגיע להסכם?

 

למרות ה”עמימות” הפוליטית שלי, אני רוצה לגעת קלות בשאלה הפוליטית, בתקווה שלא יהיו חילוקי-דיעות ביני לבין עו”ד אביעד ויסולי האמיתי, לא זה מהמשל.

 

לו היו מציעים לנו את הסכם השלום הנ”ל תמורת גרגיר-חול אחד משטחה של רמת הגולן, אני מניח שכל העם בציון – כולל ויסולי עצמו – היה אץ-רץ לקבלו, “לפני שהערבים יתחרטו”. מאידך, לו היו מציעים לנו נסיגה מלאה ומוחלטת מרמת הגולן תמורת הצהרה-בעלמא לשקול “ברוח אוהדת” הסדרים מדיניים אלה או אחרים – איש לא היה מוכן לקבל את ההצעה – כולל זהבה גלאון.

 

וכיוון שהפוליטיקה, כידוע, היא “אומנות האפשרי”, אין מנוס מהמסקנה שכל הסדר מדיני בין אוייבים חייב להיות אי-שם באמצע.

 

איכן באמצע? זאת יכולה לקבוע רק הממשלה. היא היודעת מה יכול הצד השני לתת, ועד כמה אפשר “למתוח את החבל” בלי שזה ייקרע.

 

הרעיון להביא כל הסדר לאישור במשאל-עם הוא רעיון-עיוועים, וכאן אני מוכרח לעמוד על תופעה שכל איש-מכירות מתחיל נתקל בה: אתה מבקש למכור לאדם חפץ פלוני תמורת לירה, והוא, אחרי מו”מ מתיש, מוריד אותך לחצי לירה. או-קיי, אתה אומר לו, עכשיו שלוף ת’פנקס-צ’קים, ואז הוא אומר לך רגע-רגע, אני לא מוסמך להחליט על דעת עצמי, ואני זקוק לאישור מהאישה/השותף/מועצת המנהלים.

 

כעת האישה/השותף/מועצת המנהלים כבר יודעים, מעצם נכונותך להמתין למוצא-פיהם, שאתה תהיה מוכן להתקפלות נוספת, והם שולחים את האיש שלהם להמשך המיקוח אתך, כאשר נקודת הסיום הקודמת (חצי הלירה) היא כעת נקודת-ההתחלה למו”מ החדש.

 

והוא הדין גם במשאל-עם. תארו לעצמכם שלכל אזרח במדינה ישנו תנאי אולטימטיבי קטן אשר הצד-שכנגד היה יכול לחיות איתו, לו היה הדבר מועלה על שולחן המו”מ, אבל כיוון שבמשאל-עם יש רק “בעד” או “נגד”, והמצביע אינו נדרש להצג את תנאיו-הוא להסכם, אין כל אפשרות להשתמש במשאל-העם כ-“extension” של המו”מ המדיני.

 

גם הרעיון להביא את ההסכם לאישור פרלמנטרי הוא בעייתי לא-פחות: תארו לעצמכם שאחרי מו”מ קשה ומתיש, אשר בסופו ההסדר הנ”ל, בשאר אל-אסאד אומר לנו רגע-רגע, סוריה היא מדינה דמוקרטית, ואני לא מוסמך לסגור הסכמים כאלה בלי אישורו של הפרלמנט…

 

כיוון שאנחנו לא ממש טפשים, אנחנו נוודא מראש, עם פתיחת המו”מ, שהיושבים מולנו מוסמכים – או מקוונים עם המוסמכים – לסגור סופית כל הסכם אשר יושג על שולחן המו”מ, וכמובן שגם את בשאר לא עשו באצבע, גם הוא שמע משהו על התרגיל הזה, וגם הוא יקפיד על כך שלא ייצא פראייר.

 

כמובן שאם האישור הפרלמנטרי מובטח מראש, אין זה אלא עניין טקסי שאפשר לחיות איתו, אבל הדורשים את אישור ההסדר, בין במשאל-עם ובין ע”י הכנסת, אינם חרדים למשטר הדמוקרטי שלנו, וכל מענייניהם אינם אלא בתקווה לטירפודו של ההסדר המדיני.

 

נכון שממשלה נבחרת חוקית יכולה להגיע להסכמים מדיניים גרועים, אפילו כאלה שיהיו בכייה-לדורות, אבל זהו המחיר של הדמוקרטיה הייצוגית, ועם שבוחר לעצמו ממשלה אשר תוליכו אלי-אבדון, מרוויח את זה ביושר.

 

האם הפקודה חוקית, או בלתי-חוקית?

 

א.     מטרות “פוליטיות” מול מטרות “מדיניות”

 

אומר ויסולי, בהרצאתו:

 

ה”הכשר”, שנתן בג”ץ לשימוש בצה”ל בגירוש מגוש קטיף – בהסתמך על התיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהתיר להשתמש בצה”ל “לשם השגת יעדיה הביטחוניים-לאומיים” של מדינת ישראל, נעשה בניגוד גמור לכוונת המחוקק בתיקון הזה. המחוקק התכוון לאפשר פעילות וולונטרית של צה”ל בתחומי הבריאות, החינוך וקליטת עלייה ותו לאו, ולא שימוש בחיילים למטרות פוליטיות כפי שנעשה בגירוש.

 

שימו לב איך הכותב מערבב מין בשאינו מינו: להשתמש בחיילים ל”פעילות וולונטרית של צה”ל בתחומי הבריאות, החינוך וקליטת עלייה ותו לאו” – זה כשר, גם לטעמו, אבל “שימוש בחיילים למטרות פוליטיות כפי שנעשה בגירוש” – זה כבר לא.

 

השאלה הראשונה הנשאלת כאן היא מה דינה של “פעילות וולונטרית של צה”ל בתחומי הבריאות, החינוך וקליטת עלייה“, שהן “שימוש בחיילים למטרות פוליטיות”, כגון הקמת בית חולים באשדוד, על חשבון תקציב הביטחון, בתקווה לקדם את מועמדותו של מתמודד פלוני לכהונת ראש העיר.

 

השאלה הבאה היא מה זה “(שימוש בחיילים) למטרות פוליטיות”, והשאלה הנגזרת ממנה היא מדוע הכותב מדבר על “מטרות פוליטיות” ולא על “מטרות מדיניות”.

 

התשובה לשאלה הנגזרת היא שהביטוי “מטרות פוליטיות” נשמע כמו “משהו גס”, בעוד ש”מטרות מדיניות” נשמע כמשהו כשר ואף חיובי, ואם נוסיף עוד צעד תת-הכרתי, נגיע אל הפער הרחב עוד יותר, שבין “שיקולים פוליטיים” לבין “שיקולים מדיניים” או “שיקולי מדיניות”.

 

ב.      שיקולים כשרים מול שיקולים זרים

 

האבחנה שעושה ויסולי בין “פעילות וולונטרית של צה”ל בתחומי הבריאות, החינוך וקליטת עלייה ותו לאו” לבין “שימוש בחיילים למטרות פוליטיות” אינה ממין העניין, עם או בלי התוספת “כפי שנעשה בגירוש” – תוספת שבאה להגניב לתת-התודעה של הקורא כאילו הדבר מובן-מאליו, כאשר, למעשה, היא מצריכה דיון משפטי נפרד. למעשה יש כאן הגנבה-על-הגנבה, כאשר ההגנבה הראשונה היא המרת הביטוי “מטרות מדיניות” בביטוי “מטרות פוליטיות”, והשנייה היא, כאמור, הקישור התת-תודעתי בין המטרות (אשר כשרותן מצריכה דיון נפרד) לבין פעולת הגירוש (אשר גם לגבי הגדרתה תיתכן מחלוקת משפטית, אבל פובליציסטית היא אכן גירוש-פרופר).

 

האבחנה האמורה, כפי שציינתי, אינה ממין העניין, כי הכותב מנסה להותיר בנו את הרושם שכל “פעילות וולונטרית של צה”ל בתחומי הבריאות, החינוך וקליטת עלייה ותו לאו” היא כשרה וכל “שימוש בחיילים למטרות פוליטיות” אינו כשר, אבל האבחנה הזאת מטשטשת שתי אבחנות שונות, נפרדות זו מזו.

 

האבחנה האחת היא בין אקטים שלטוניים חוקיים לבין כאלה שאינם חוקיים;

 

האבחנה השנייה היא בין אקטים שלטוניים חוקיים המונעים ע”י שיקולים כשרים לבין אקטים כאלה שהם חוקיים, אבל מונעים ע”י שיקולים זרים או פסולים מכל בחינה אחרת. כך, למשל, כאשר משרד החינוך רצה לפטר את הד”ר ישראל (“שייב”) אלדד (האבא של), ותירץ את הפיטורין ב”שיקולי בטחון”, בא הבג”ץ ואמר למשרד החינוך אתם לא ממונים על בטחון המדינה, וכיוון שהפעלתם שיקולים זרים, עליכם לבטל את הפיטורין.

 

ג.       הכותרת המטעה של ההרצאה

 

ההרצאה בה עסקינן ניתנה, כאמור, בערב-עיון על פצלו”מו של צה”ל, וכותרת ההרצאה עצמה מרמזת על הדיון בעצם חוקיות הפצל”מ.

 

ויסולי עצמו אינו חולק על כך שמותר למדינה להשתמש בצה”ל “לשם השגת יעדיה הביטחוניים-לאומיים” של מדינת ישראל, אבל, לטעמו, הדבר מתייחס ל”פעילות וולונטרית של צה”ל בתחומי הבריאות, החינוך וקליטת עלייה ותו לאו”, ומוציא מכל אלה את ה”שימוש בחיילים למטרות פוליטיות כפי שנעשה בגירוש”.

 

האם הפעולות הכשרות, לטעמו, הן “פצל”ם כשר”, או שאינן פצל”ם כלל ועיקר?

 

כדי לחדד את השאלה שאלתי את המרצה האם חילוץ מטיילים במדבר יהודה הוא פעולה צבאית “מלחמתית”, או פצל”ם. התשובה שנתן: כן, זו פעולה מלחמתית, כי היא באה להציל נפשות בישראל, או משהו דומה. לצערי זה לא משכנע, כי זה הפצל”ם-דה-לה-פצל”ם, אבל ויסולי הבין, מן הסתם, שהגדרתן של פעולות כאלה כפצל”ם בלתי חוקיות לא תתקבל ע”י איש, ולכן הוא עשה מהן פעולות “מלחמתיות”.

 

אפשר להוסיף לאלה גם העסקת מורות-חיילות באולפנים לעולים חדשים, גידול של 12 טון של גזר וצנון בהיאחזויות הנח”ל, וכו’ – כולן כשרות, למרות היותן לא-מלחמתיות.

 

אמור מעתה: איך שלא נסובב את הדברים על כרחנו נגיע למסקנה כי יש פצל”ם חוקי ויש פצל”ם בלתי חוקי, וממילא האבחנה הסופית אינה בין פצל”ם לפצל”ם, אלא בין החוקי לבלתי-חוקי.

 

העובדה שהכותב המלומד נזקק לפיגום הרעוע הזה כדי להגיע אל המטרה אליה הוא חתר מלמדת באיזה מצב קשה נמצאת התיזה שלו, כי כדי להבחין בין החוקי לחוקי יש לנו כלים עוד מלפני שטבעו את המונח פצל”ם.

 

ד.      פצל”ם ופעולה משטרתית

 

אחד הקלפים ה”חזקים” של המתנגדים לגירוש מגוש קטיף, כולל ויסולי עצמו, הוא שהפעולה הזאת אינה בגדר “ייעוד צה”ל”.

 

נניח שכך הוא, ושהממשלה הייתה משתמשת במשטרה הכחולה למטרה הזאת (ע”ע עמונה) – האם הייתם שותקים?

 

ואם היו שולחים את משמר הגבול לפעולה הזאת, מה הייתם אומרים? הייתם אומרים שמשמר הגבול זה פיקציה שנועדה לרמות את כל העולם, לא את היהודים.

 

אז תירגעו, בבקשה, ותוציאו גם את המרכיב הלא-רלוואנטי הזה מגדר המחלוקת.

 

ה.     “עובדת הרקע” לגירוש: ההחלטה המדינית לפנות שטחי-ארץ

 

נהיה ישרים עם עצמנו: טענת אי-חוקיות הגירוש של אנשים מבתיהם לא הייתה נולדת אלמלא ההחלטה המדינית לפנות שטחי-ארץ. בוודאי שהיא לא הייתה זוכה לערב-עיון מיוחד במסדר ז’בוטינסקי, אבל, ככל הנראה, אם היו מייחדים את הדיון לצד המדיני של ההחלטה, היה קשה יותר לשכנע את העולם שההחלטה המדינית היא “בלתי חוקית בעליל”.

 

ההחלטה לצאת מחבל עזה נבעה משיקולים מדיניים, אשר, לכל הדיעות, הינם בסמכות הממשלה.

 

אילו היה מישהו טוען – ומוכיח – כי אריאל שרון החליט על ההתנתקות מחבל עזה, בניגוד לדעתו-הוא, רק כדי להיחלץ מההליכים הפליליים שריחפו מעל ראשו, אפשר היה לעשות מזה צימעס, גם בבית המשפט, אבל, ככל הידוע לי, איש לא ניסה לעשות זאת, וספק אם הבג”ץ – בוודאי בהרכבו הנוכחי – היה מקבל טענה כזאת.

 

זה לא אומר שהטענה הזאת היא חסרת-שחר, אבל לא כל מה שתופס בפובליציסטיקה, או בתעמולת-בחירות, עדיין ייתקל בקשיים על המגרש המשפטי, שם קיימת “חזקת הרגולריות” של מעשי השלטון, והמבקש להפריכה – עליו נטל ההוכחה.

 

על כן, כיוון שהסדרים טריטוריאליים היו מאז-ומעולם חלק מסחר-הסוסים הלגיטימי בין המדינות, קשה היום לקבל את הטענה שויתור על שטחים במסגרת הסדרים (או חד-צדדית בציפיה להסדרים) הוא בלתי חוקי – גם אם הוא מטופש ומטומטם, והרה-אסון, כי בית המשפט אינו שם את שיקול-דעתו שלו במקום שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת. אפשר, אמנם לנסות ולטעון כי הסדרים טריטוריאליים אלה או אחרים הם “בלתי סבירים באופן קיצוני” (ולכן יוצרים עילת-התערבות משפטית), אבל מה שנחשב ככזה בפובליציסטיקה, עדיין רחוק מלהיחשב ככזה גם על המגרש המשפטי.

 

צריך להביא בחשבון שלא כל מה שנראה כמטופש ומטומטם בהכרח ייראה ככזה בראייה שלאחר-מעשה. ייתכן שהוא ייכשל – כמו שנכשלה ההתנתקות החד-צדדית – וייתכן שהוא יצליח – כמו שהצליחו הסכמי-השלום עם מצריים ועם ירדן, וכן גם הסכם-השלום הדמיוני נשוא המשל בו פתחנו – אבל אם נצפה מבית המשפט להתערב במעשי הממשלה ולכוונם לטעמנו הפוליטי, נעניק לו סמכות שהמחוקק לא נתן לו, לעשות דברים שהציבור לא בחר בו לעשותם: לתשומת ליבם של הטוענים כנגד האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק.

 

ו.         על פינוי אנשים מבתיהם

 

אחרי שנפלו כל הפיגומים אשר ניסו לתמוך בטענת אי-החוקיות של הגירוש מגוש קטיף, נשארנו עם  הטענה היחידה שלמענה הוקמה כל הקונסטרוקציה המורכבת הזאת: גירוש אנשים מבתיהם הוא בלתי-חוקי בפני עצמו.

 

גירוש (או פינוי, לפי טעמו של כל אחד ואחד) של אנשים מבתיהם אינו המצאה מקורית של אריאל שרון. במדינת ישראל גורשו רבים מבתיהם, ומי שמחפש את ה”איזון” ואת הפוליטיקלי-קורקט ימצא כי גורשו יהודים וגורשו גם ערבים.

 

גורשו יהודים מכפר שלם כדי לעשות מהשטח הזה נכס נדל”ני;

 

גורשו ערבים משכונת המוגרבים כדי ליצור רחבת-תפילה לרבבות יהודים;

 

גורשו אנשים מבתיהם לצורך פינוי-בינוי;

 

תושבי הכפרים איקרית ו-בירעם גורשו מבתיהם, ולמרות צווי בג”ץ מראשית שנות החמישים הם לא רק שלא הוחזרו לבתיהם, אלא שהכפרים נהרסו, כדי להפוך את הגירוש לבלתי-הפיך (מזכיר משהו?)

 

גורשו, וגורשו, וגורשו, ואיש ממחנה הזועקים-חמס היום לא קפץ על רגליו האחוריות.

 

אני מניח שאם היו מפנים דיר חזירים מקיבוץ של השומר הצעיר כדי להקים על אדמתו אנדרטת זיכרון לשואה ולגבורה, איש לא היה מזדעזע, ומורת-ההלכה בילי מוסקונה-לרמן הייתה אומרת שזו רק “בעייה פרטית” של ציבור מצומצם…

 

ומה היינו אומרים אם היו מפנים אנשים מבתיהם כדי להקים מחלף במקום צומת שגבה מחיר-דמים כבד, כאשר הטענה המרכזית היא כי קדושת-החיים גוברת על קדושת-הרכוש?

 

ומה הייתה העילה (המוצהרת, לפחות) להתנתקות החד-צדדית מגוש קטיף, אם לא הצורך לחסוך בקורבנות-אדם?

 

אכן, מהבחינה הזאת ההתנתקות נחלה כישלון חרוץ, אבל שום משפטן בר-דעת לא יקבע אם פעולה שלטונית מסויימת הייתה חוקית (או בלתי חוקית) לפי התוצאה-שבדיעבד. אני מניח שגם ויסולי עצמו לא היה מוכן להכריז, בעת הגירוש, כי אם הוא יביא שלום בין ישראל לחמאס, הוא יהיה חוקי – גם בדיעבד. אין חיה כזאת, ואף אחד מהמתווכחים – משפטן או לא-משפטן – לא יהיה מוכן להמר על התוצאות ולתלות בהן את נכונות התיזה שלו.

 

גם אני לא, מיינד יו.

 

אמור מעתה: פינוי או גירוש של אנשים מבתיהם יכול להיות חוקי, ויכול להיות בלתי-חוקי, אבל התשובה, בכל מקרה ומקרה, אינה על המגרש הפוליטי, אלא על המגרש המשפטי, ואם אלת-הצדק “מציצה” מתחת רטיות-עיניה אל המגרש הפוליטי – יש להחליף את אלת-הצדק, ולא את העיקרון המשפטי.

 

ואני אומר זאת בעיקר לכל המתבכיינים על כך שיש לנו בג”ץ “סמולני”, כי אינך יכול לרטון על “פוליטיזציה של השפיטה” כאשר זו אינה לטעמך הפוליטי, ולשבח אותה כ”משפט צדק” כאשר היא לטעמך הפוליטי. אין דבר כזה.

 

ז.       סיכום

 

פינוי-סילוק-גירוש של אנשים מבתיהם ומאדמתם לשם מטרה מדינית לגיטימית, ומשיקולים ענייניים, אינו בלתי-חוקי, כל עוד אין הוא חורג מחוקי המדינה ומהמותר על פי “פיסקת ההגבלה” אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

כיוון שעו”ד ויסולי ניסה לתפוס את המרובה, דהיינו לראות את כל הפעולה כבלתי-חוקית (על ה”בעליל” אדבר בהמשך), הוא לא נכנס לדקויות של פיסקת ההגבלה, ולכן גם אני לא אעש זאת.

 

אין באמור לעיל משום קביעת עמדה פוליטית באשר להצדקה של האקט הזה, ובוודאי שאני מצטער על כך שאף אחד מהתוקפים אותו לא ניסה לתקוף משפטית את טוהר כוונותיו של אריאל שרון.

 

מתי הפקודה הבלתי-חוקית היא גם בלתי-חוקית “בעליל”?

 

כיוון שהגעתי למסקנה שהפקודות אשר ניתנו לחיילי צה”ל אינן בלתי-חוקיות, פטור אני מלהיכנס לשאלה אם הן בלתי-חוקיות “בעליל”, אבל, למקרה שטעיתי, אתייחס גם לנקודה הזאת.

 

חובת הציות לפקודה הצבאית נועדה למנוע ויכוח בין החייל למפקדו, ולשחרר את החייל מאחריות לביצועה של פקודה, גם אם היא בלתי-חוקית. הדבר הזה נחוץ הן כדי שלא לפגוע בפעולה צבאית, במהלכה, והן כדי שלא להפוך את הצבא למועדון-ויכוחים וולונטארי.

 

יכול להיות שאם אני הייתי כותב את החש”ץ, הייתי משנה, במידה מסויימת – לא רבה – את ההוראות בעניין זה, אבל בינתיים נדחתה הצעתי לשכתב את החש”ץ, ולכן זה מה שיש.

 

האם פקודה של מפקד לנהגו לנסוע במהירות 81 קמ”ש במקום 80, כמותר, היא בלתי חוקית “בעליל”? לא נראה לי, וגם לא נראה לי ששיעור החריגה הוא הפרמטר היחיד הקובע.

 

כך, למשל, פקודה לנסוע במהירות 200 קמ”ש לצרכים מבצעיים אינה בלתי-חוקית “בעליל”, ואילו פקודה לנסוע ב-150 “בלבד”, לצורך ה”ריגושים” של המפקד תהיה, ככל הנראה, בלתי חוקית – גם “בעליל”.

 

כדי שהפקודה תהיה בלתי-חוקית “בעליל” צריך להיות בה משהו “אוניברסאלי”, אשר אינו תלוי בהשקפתו הפוליטית של החייל הנדרש לבצעה (או של השופט אשר יצטרך לדון בה לאחר-מעשה). משהו שכל אדם סביר, אדם “מן היישוב”, צריך לומר לעצמו עד כאן.

 

עצם העובדה שיכולות להיות בקרב אנשים סבירים דיעות שונות על הפקודה, כבר שולל את היותה בלתי-חוקית “בעליל”, וממילא היא חייבת-ציות.

 

חובת הזהירות של המשפטן

 

כאשר הפובליציסט “קובע” שפקודה מסויימת היא “בלתי חוקית בעליל”, הוא לא מסתכן בשום דבר, וגם לא מסכן איש.

 

המשפטן, לעומת זאת, מסתכן בשליחתם לכלא של חפים-מאשמה, ובשחרורם לחופשי של פושעים אמיתיים.

 

טלו את המשל בו פתחנו, אשר בסופו הועמדו חיילים לדין – חלקם על ביצועה של הפקודה, וחלקם על הסירוב לבצע את אותה הפקודה ממש. תארו לעצמכם ששני התיקים נדונים במאוחד, בפני אותו ההרכב של בית הדין הצבאי.

 

ברור שטעותו של בית הדין תביא לכך שהזכאים יורשעו, והאשמים יזוכו, וזה יהיה בלתי-נסבל. ברור גם שהשופטים יהיו צריכים להיות חפים אבסולוטית מכל נטייה פוליטית.

 

ומה זה אומר, לענייננו?

 

זה אומר שמי שבא לתת הרצאה משפטית באירוע פוליטי צריך להיזהר מאוד בתיזה שלו, ולא למכור לנו כמובנת-מאליה חבילת מסקנות הנתונה במחלוקת.

 

__________________

 

הבג”ץ דורך לאנשי הימין על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים

 

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל

 

על הרעיון ה”גאוני בפשטותו” של אביעד ויסולי לפדיון שבויים