תחת הכותרת על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר הסברתי מדוע יש הרואים בי שמאלני, ויש הרואים בי ימני, ומהי עמדתי בנושא, אבל זה כנראה לא עזר, כי כמה שאני מפנה לאותו המאמר, עדיין אנשים תקועים בעמדותיהם.

מדוע כל כך חשוב לאחרים לתייג אותי כ“שמאלני” או “ימני“?

משום שיותר קל להשתמש במנטרה “שמאלני” (או “ימני“, לפי העניין) ולגלגל אלי–מרום עיניים מדושנות–עונג, במקום להתווכח לגופו של עניין (ממש כמו “הקרן“, “יפי נפש” וכו’, לגבי שכמותן אמרתי: אמרת “הקרן” אמרת הכל, למרות שלא אמרת ולא כלום!).

לקראת ההמלצות שאני מתכוון לפרסם לקראת בבחירות הקרובות לכנסת (מועד ב’, 2019), אני מוצא לנכון להוסיף כמה הבהרות.

ראשית – גם הימין וגם השמאל הם לגיטימיים, והפיכת השמאל ל“משהו גס” (כולל עיוות המילה ל“סמול“, “000מול” וכו’) היא חלק ממדורת השנאה, אותם מלבים בנימין נתניהו ואוהדיו, שהמטקבקים בישראל היום אכן מהווים מדגם מייצג שלהם.

שנית – אי אפשר לדון בנושא הזה בלי לעמוד על כך שישנן הגדרות שונות להבדל בין הימין לשמאל, ושיכול להיות מצב בו אדם יחשב כ“ימני” בתחום אחד (נניח בתחום הביטחון ויחסי–החוץ), ו“שמאלי” בתחום אחר (נניח בתחום הסוציאלי).

במקום הזה אתן את כל ההבהרות האפשריות, כדי למנוע רינונים, וכל החפץ יפרשן כהבנתו.

על ההיבט המדיני

נתחיל מההיבט המדיני, שהוא, כך נראה, המפריד העיקרי בין הימין לשמאל בישראל, ובמרכזו – איך לא – שאלת ההסדר בינינו לבין מה שוועדת אדמונד לוי קראה “העם הפלשתינאי” (ואל תתנפלו עלי באמירה ש“אין עם פלשתינאי“, כי אני משתמש במונח הזה רק כ“רפרנס“, ואת הוויכוח לגופו אני משאירא לאחרים).

שתי אפשרויות–הקצה בהסדר בינינו לבינם הן: א. השלכת כל היהודים לים; ב. השלכת כל הערבים למדבר, אבל כיוון שאלה אינן ריאליות לפי שום תרחיש, אני פטור מלהתייחס אליהן.

האפשרויות הפחות–או–יותר ריאליות הן אלה:

א. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויות–אזרח מלאות ושוות לכל תושביה;

ב. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויות–אזרח מוגבלות, או ללא זכויות–אזרח לתושביה הלא–יהודים;

ג. שתי מדינות לשני העמים, בין הים לבין הירדן;

ד. הנצחת המצב הקיים.

לפני שאומר באיזו אפשרות אני תומך, אומר מילה לטובתם ולזכותם של הקנאים האמיתיים לארץ ישראל השלמה: לשיטתם, אדמת ארץ ישראל כולה – עד לגרגר–החול האחרון – היא “פיקדון” שניתן לנו ע“י בורא–העולם, ואין לנו כל זכות לוותר אפילו על גרגר–חול אחד – אפילו במחיר של אלפי שנים של הקזת דם יהודי. אני מכבד את היושר האינטלקטואלי שלהם, הם חיים באמונתם הדתית, והם מוכנים להקריב על מזבחה חיי–יהודים ללא הגבלה, כולל את חייהם שלהם.

אני מכבד את יושרם האינטלקטואלי, למרות שהיהדות, להבנתי, מקדשת חיי אדם לא פחות מאשר גרגרי–חול, אבל פחות אני מכבד את אלה המסתתרים מאחורי נימוקי הביטחון, כאשר הם לא מוכנים להשיב על שאלות כגון אם היו מציעים לנו שלום–אמת עם כל הביטחונות, להנחת–דעתכם המלאה, תמורת גרגר–חול אחד מאדמת הארץ – האם תומכים בדבר?

הם לא יענו, כי השאלה הבאה תהייה אותו הדבר, אבל תמורת שני גרגרי–חול, ואחר כך 4, 8, וכן הלאה – עד למצב בו מדינת ישראל תוותר על כל הארץ (אולי מינוס גרגר–חול אחד, ואולי גם זה לא).

הם לא יענו, כי כי השאלה ה“זוחלת” הזאת תביא אותם בהכרח להסכמה על מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל – ולכך הם לא מוכנים להגיע.

הם לא יענו, ובמקום לענות הם יגידו אין שום ביטחון שיכול להניח את דעתנו.

כמובן שזו תשובה מתחמקת, משום שהיא מחליפה את השאלה שהם נשאלו בשאלה שנוח להם לענות עליה.

אם היה להם יושר אינטלקטואלי, הם היו עונים אנחנו מוכנים לכך–וכך, ועכשיו תציעו ביטחונות – או שנקבל, או שלא.

אבל אין להם יושר אינטלקטואלי כמו לאלה שמקדשים את גרגר החול השולי של ארץ אבותינו, ולו גם במחיר אלפי שנים של דם יהודי שפוך, שאני, כאמור, מכבד את עמדתם, ושאיתם לעולם לא אתווכח.

וכעת, אם תשאלו אותי את אותה השאלה, אענה לכם בגלוי: אם היו מציעים לנו שלום–אמת עם כל הביטחונות, להנחת–דעתנו המלאה, תמורת גרגר–חול אחד מאדמת הארץ – הייתי תומך בהצעה ללא היסוס, אבל, מאידך, אם היו מציעים לנו את אותו הדבר תמורת ויתור על כל אדמת הארץ (עם או בלי גרגר–חול לפליטה) – הייתי דוחה אותה ללא כל שמץ היסוס.

ועכשיו – כמה מפתיע! – תשאלו אותי שמחה, בין שני הקצוות שתיארת – איכן היא “נקודת האיזון” שלך?

על כך אענה בהמשך.

כעת, כאמור, יש לנו לבחירה אחת מארבע אפשרויות (א. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויות–אזרח מלאות לכל תושביה; ב. ארץ ישראל השלמה, מהים ועד הירדן, עם זכויות–אזרח מוגבלות, או ללא זכויות–אזרח לתושביה הלא–יהודים; ג. שתי מדינות לשני העמים, בין הים לבין הירדן; ד. הנצחת המצב הקיים), והשאלה היא במה לבחור.

בעניין הזה כבר הבעתי את דעתי המפורשת: יש לקיים משאל עם על הסדר מדיני בין מדינת ישראל לבין העם הפלשתינאי. המשאל הזה לא יקבע את ההסדר הסופי, כי הדבר בלתי אפשרי ללא מו“ם עם הפלשתינאים, אלא רק יקבע את המסגרת הכללית, ע“י הסמכתה של הממשלה לפעול על פי החלופה שתיבחר במשאל–העם.

מבחינה טכנית, המשאל יציג את כל החלופות האפשריות, כולל השארת המצב הקיים על כנו, ואם רוצים – אפילו את האפשרויות הלא–ריאליות, עליהן הצבעתי לעיל, ואם אף אחת מהאפשרויות לא תזכה לרוב, יתקיים סיבוב נוסף לבחירה בין שתי האפשרויות שתזכינה במספר הקולות הרב ביותר.

על פי תוצאות המשאל, הממשלה תנהל את כל המגעים הדרושים, ומשתגיע להסכם, ההסכם יובא לאישור על פי חוק יסוד: משאל–עם (אישור הכנסת ברוב 80 ח“כים, או ברוב 61 ח“כים + משאל–עם נוסף).

המשאל יתקיים בנפרד מהבחירות הכלליות, בין באותו המועד, בין במועד אחר.

וכעת לשאלה שהבטחתי לענות עליה “בהמשך“: בין שני הקצוות שתיארתי – בין ויתור על גרגר–חול אחד לבין ויתור על כל הארץ – איכן היא “נקודת האיזון” שלי?

על השאלה הזאת אני לא יכול לענות מהסיבה הפשוטה – אין לי הכלים שיש בידי הממשלה, ואני גם לא יודע עד כמה אפשר למתוח את החבל בלי שייקרע. נניח שאגיד שאני מוכן לוותר על 7.342% משטחי יש“ע, והפלשתינים ידרשו 7.343% – מה אז? נתחיל הכל מחדש?! ומה נעשה אם הם יסכימו להסתפק ב-7.342%, אבל לא תהייה הסכמה על אילו שטחים, או על פרטים אחרים … האם גם אז נצטרך להתחיל הכל מחדש?!

והתשובה שלי לשאלה: אני בעד משאל–עם שיסמיך את הממשלה לפעול לפי הבנתה ויכולתה – במסגרת שתיקבע ע“י הציבור, במשאל–העם הזה. כאשר יוחלט על משאל–העם, ועל האפשרויות שתוצגנה במסגרתו – אביע את דעתי, ואם הממשלה תגיע להסכם שיועמד לאישור העם/הכנסת – אביע את דעתי גם על כך.

וזה הדבר היחיד שמעניין אותי בתחום הזה, בזמן הזה: הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק להתחכם ולהתחמק: רוצים להמשיך במצב הקיים? רוצים לספח את כל השטחים, עם או בלי זכויות–אזרח ללא–יהודים? זו זכותכם, ואם כך תחליטו – אני את שלי עשיתי, ואת הוויכוח הזה אשאיר לאלה הרואים עצמם כ“מחנה השלום“.

ואומר שוב, למי שזה לא ברור לו: אני לא “פעיל שלום“, אני לא חלק מאלה הקוראים לעצמם “מחנה השלום” (עם או בלי מרכאות). אני רק רוצה שהמדינה שלי תקבע עמדה משלה, ולאורה תלך, ואם הממשלה/הכנסת/המדינה תאמר שהיא רוצה להמשיך במצב הקיים – אני לא אביע דיעה, ואשאיר את הדיון לאלה שנושא השלום הוא בלב האג’נדה שלהם.

לי עצמי יש אג’נדה ברורה משלי, והיא אחרת: מאבק על תרבות השפיטה והשלטון במדינת ישראל.

אם מדינת ישראל הייתה אומרת בגלוי התייאשנו מהחתירה לשלום, אין פרטנר לשלום, הערבים לא רוצים שלום אלא להשמיד את מדינת ישראל מבחינת תרבות השלטון, כשיטתי, זה לגיטימי (בין אם אני אוהב זאת, בין אם לאו).

אבל אם המדינה מנסה להעמיד פנים של שוחרת–שלום כפייתית וחסרת–תקנה, ולהציג את הערבים כסרבני–שלום להכעיס – זה לא תרבות השלטון, זו אחיזה עיניים ואוזניים, מסע של יחצנות שאין לי כל עניין בו. ראו:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

ובדבר אחד אני בטוח: ישנם כבר סימנים רבים לכך שגם ממשלת שמאל – אם תקום – תמשיך בגרירת–הרגליים הזאת, ותתחמק מקביעת עמדה, ואז אני אתקוף גם את ממשלת השמאל – בדיוק בנקודה הזאת.

על ההיבט הביטחוני

אני לא מומחה בענייני צבא ובטחון, ואני גם לא מתיימר להיות כזה. אני רק מתכופף ומלקט את כל הנקרה בדרכי.

מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה, בשלוש חזיתות, לפחות: החמאס ברצועת עזה, הרש“פ בגדה המערבית, החיזבאללה בצפון ובכל מקום שהוא.

אני לא פציפיסט, ואני מכיר בכך שמדינת ישראל זכאית להגן על עצמה, אבל השאלה היא איך לממש את הזכות הזאת.

ניקח את רצועת עזה כדוגמה: בעניין הזה אין למעשה כל מחלוקת בין המתמודדים העיקריים בבחירות הקרובות לכנסת (מועד ב’, 2019).

כך ראש הממשלה המכהן, ביבי נתניהו, על המצב בדרום (ההדגשות שלי):

“אני שומע דיבורים על כך שאני נמנע לצאת למערכה רחבה בגלל הבחירות. זה לא נכון. מי שמכיר אותי יודע שהשיקולים שלי עניינים ושאני פועל בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הביטחון בתקיפות ובשיקול דעת. אם הדבר ידרש, נצא למערכה. עם בחירות או בלי. נעשה את מה שדרוש למען מדינת ישראל, ואויבנו ירגישו היטב את נחת זרוענו“.

וכך יו“ר מפלגת כחול–לבן, בנימין גנץ, גם הוא על המצב בדרום (גם כאן ההדגשות שלי):

יו“ר כחול לבן, בני גנץ, סייר היום (שלישי) בעוטף עזה יחד עם חבריו לרשימה ואיים כי יפעל כראש ממשלה “לכתוש באש את כל המרחב“ ולהיכנס קרקעית לרצועה אם יהיה סבב לחימה נוסף. מדובר בקו קיצוני יותר מזה שהוביל גנץ בבחירות הקודמות. גורמים בכחול לבן אישרו היום שבמפלגה הוחלט להקצין את המסרים הביטחוניים כדי לקרוץ למצביעי ימין ולנסות להגדיל את גוש המרכז–שמאל.

“אנחנו לא מתכוונים שההרתעה תמשיך להיות שחוקה, אנחנו לא מתכוונים שהמודל הזה של עוד סבב ועוד סבב ועוד עפיפון ועוד טיל ועוד עניין, יימשך“, אמר גנץ, “בפעם הבאה שיקרה כאן משהו אנחנו נוודא שהסבב יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו“.

מילת–המפתח היא “כניסה קרקעית“, שגנץ משתמש בה וביבי לא, אבל אין – ומעולם לא הייתה – מחלוקת על כך שבמבצעים כאלה אי אפשר להשיג את המטרה בלי כניסה קרקעית, וכאן נכנס לתמונה גורם נוסף, שחוזר על עצמו שוב ושוב, ורק הילד הקטן – אנוכי – חוזר שוב ושוב על הפזמון, ואין השומע: מבצעים כאלה לעולם נגמרים כאשר הקהילה הבין לאומית והאם העברייה הקולקטיבית אומרות: עד כאן!

הקהילה הבין לאומית אומרת כך כאשר מספר ההרוגים בצד הערבי מגיע ל-1,000 או 2,000 הרוגים;

האם העברייה הקולקטיבית היא פחות סובלנית, והיא מתערבת כאשר מספר ההרוגים אצלנו מגיע ל-70 או 100 – אולי 150.

אכן, במישור הבין לאומי נמצא לנו כיום דונאלד טראמפ, אשר יטיל וטו על כל החלטה של מועצת הביטחון להפסקת אש, אבל לאם העברייה הקולקטיבית יש אינטרסים משלה, והיא לא מחכה למועצת הביטחון, ולא מתפלשת בעפר רגליו של דונאלד טראמפ.

מה צריך לעשות בנושא? האם הפתרון הוא צבאי או מדיני?

אם הצורך מתעורר בדחיפות, אי אפשר להתחיל לחפש פתרונות מדיניים – ויש להכות באוייב כמו שצריך וכמו שאנחנו יודעים ויכולים – אבל בלי אשליות שאפשר לפתור את הבעיות בזבנג–וגמרנו, כי, כאמור, לקהילה הבין לאומית ולאם העברייה הקולקטיבית יש say משלהן.

והמסקנה: יש לחפש פתרון מדיני.

לא, זה לא יהיה קל, משום שהשנאה ההדדית (“אד‘בח אל–יהוד” מחד, ו“מוות לערבים” מאידך) הינה עמוקה עד כדי כך שכל הקורא להסדר בצד העזתי דמו בראשו, וכל הקורא להסדר בצד הישראלי מסתכן בתווית “שמאלני/סמולני” וכו’ דמו בראשו.

ובמישור הפוליטי הפנים–ישראלי זה בוודאי לא “סחורה” – עובדה שלא בנימין נתניהו ולא בנימין גנץ מדברים במערכת הבחירות על הסדר מדיני, אלא רק על “כניסה קרקעית“, “הסבב האחרון” וכו’.

אז אני בעד כל ניסיון אפשרי להסדר מדיני.

כן, כן, זה לא יהיה קל. זה יהיה הרבה יותר קשה במיוחד מול עזה, שם שולט החמאס, בן–טיפוחן של ממשלות הליכוד, מאשר מול הרש“פ בגדה המערבית/יו“ש, תקראו לזה איך שתרצו, ואני לא צריך לפרט, כי הדברים ידועים.

לא, אני מכיר את הפזמון “אין עם מי לדבר“, ו“הערבים רוצים רק להשמיד את מדינת ישראל, ולזרוק את כל היהודים לים“, והשאלה היא אם צריך או לא צריך לחפש נתיבות להסדר שינמיך את להבות השנאה, ויחסוך דם יהודי הנשפך עדיין, 75 שנים אחרי השואה.

אם, לדעת הימין, צריך – האם מדינת ישראל, אשר למעלה מ-40 שנה נשלטת ע“י הימין הפוליטי עושה זאת?

אם היא עושה זאת – מדוע אנחנו לא רואים, לא את העשייה ולא את התוצאות?

ואם היא לא עושה זאת – מדוע היא לא עושה זאת?

ואם, לדעת הימין, לא צריך – אזי בכך אני חולק על הימין, ואתם רשאים לראות בי שמאלני, סמולני, 0000מולני – כל מה שתרצו.

ולפני שאתם משליכים את האחריות לפתחם של הערבים – קראו את זה:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

ממש מההתחלה, עם דגש מיוחד על ה“קונסטנט“ שבמשוואה.

זאת התשובה, בנושא הזה, לשאלה אם אני שמאל או ימין: אני בעד חתירה לשלום, גם היא נראית קשה כקריעת ים סוף, ואני בעד יושר אינטלקטואלי של הנהגת המדינה, שתהייה מסוגלת לבוא אל העם ולומר דברים כגון אנחנו עשינו את כל האפשר, לצערנו לא הצלחנו, נוכחנו שהערבים לא רוצים שלום, ואין מה לדבר.

אבל, כמו שכבר ציינתי לעיל, אם המדינה מנסה להעמיד פנים של שוחרת–שלום כפייתית וחסרת–תקנה, ולהציג את הערבים כסרבני–שלום להכעיס – זה מסע של יחצנות שאין לי כל עניין בו.

על ההיבט הכלכלי

בתחום הכלכלי, ההבדל הבסיסי בין הימין הקלאסי לבין השמאל הקלאסי הוא כהבדל שבין הקפיטליזם לסוציאליזם. הנושא הזה מעולם לא הטריד אותי במיוחד, הם משום שעיקר מעייני הוא בזכויות האזרח ותקינות השלטון, הן משום שהכלכלה אינה בתחום התמחותי, ואולי גם משום שכמעט אין בעולם קפיטליזם מוחלט, או סוציאליזם מוחלט. קפיטליזם שאומר שכל אדם דואג לעצמו, ואם העניים ייזרקו לרחוב – שייזרקו, או סוציאליזם כזה שאומר שכל בני האדם נולדו שווים, שהעשיר והעני זקוקים לאותה קורת גג, ולאותה כמות אוכל, ולכן יש לחלק את כל המשאבים באופן שוויוני: נותן כפי יכולתו, מקבל לפי צרכיו.

אין דבר כזה (אולי היה בקובה של פידל קסטרו).

בפועל ברוב המדינות קיים תמהיל כלשהו בין הקפיטליזם לבין הסוציאליזם, וקטונתי מלהביע עמדה באשר לאין–סוף הגוונים האפשריים. אציין כי גם מדינת ישראל אינה לגמרי אנטי–סוציאלית: אמנם ישנן כל מיני הטבות לעשירים, אבל יש גם חוק חינוך חובה חינם (לא לגמרי …), יש ביטוח לאומי, יש מס הכנסה מדורג, וכו’, ולמעשה בכל שנות המדינה הכלכלה התנהלה בתחום האפור שבין הקפיטליזם המוחלט לבין הסוציאליזם המוחלט, עם תנודות לכאן או לכאן.

אז לא לי המלאכה לבוא ולומר תנו לי קצת יותר סוציאליזם/קצת יותר קפיטליזם.

יחד עם זאת, בבחינת פטור בלא–כלום אי–אפשר, אביע כאן דיעה זהירה, ואתבסס על הקורה בארה“ב בתחום הזה, בו המפלגה הרפובליקנית מייצגת, פחות או יותר, את הקפיטליזם, ואילו המפלגה הדמוקרטית מייצגת, פחות או יותר, את הסוציאליזם.

הקפיטליזם האמריקאי אומר שאם ניתן הטבות–מס לעשירים, הם ייצרו יותר מקומות עבודה, וזה יהיה טוב גם לפרולטריון.

אלא מאי? הנתונים הרב–שנתיים בארה“ב שאחרי מלחמת העולם השנייה (לא כולל את הארי טרומן, שקיבל את הכלכלה באמצע המלחמה, ואת דונאלד טראמפ שעדיין לא אמר את המילה האחרונה) מראים שלא כך הוא: בתקופות כהונותיהם של הנשיאים הרפובליקנים יש לנו עלייה שנתית ממוצעת של האבטלה בשיעור 0.386%, לעומת ירידה שנתית ממוצעת של 0.436% באבטלה אצל הנשיאים הדמוקרטים.

הוסף לכך, למשל, את מחירי השירות הרפואי בארה“ב, ובמיוחד את מחירי התרופות, וקיבלת תמונה די ברורה על הקפיטליזם החזירי האמריקאי.

ולסיכום עמדתי לעניין הנושא הכלכלי: אני נוטה שמאלה מהמרכז, לכיוון הסוציאליזם, אבל בשום אופן לא מתקרב לכיוון הקומוניזם.

מכל מקום הטענה לפיה סוציאליזם=קומוניזם=דיקטטורה אינה מקובלת עלי, ועליה הבעתי את דעתי בנפרד.

זכויות האזרח לכל

במדינת ישראל כל מי שמדבר על זכויות האזרח, מיד מודבקת לו תווית של “שמאלן“, וה“מהדרין” יוסיפון גם “סמולן“, ושאר עיוותים המאפיינים את מי שאין לו מה להגיד, ושפתיו זבות את ריר השנאה.

מדוע השמאל מזוהה עם זכויות האזרח?

לא משום שהשמאל דואג יותר מהימין לזכויות הנאשם בביהמ“ש לתעבורה, או לזכויותיו של האזרח הקטן העותר לבג“ץ כנגד עוולות השלטון – בכל אלה לא השמאל ולא הימין דואגים לזכויות האזרח.

מתי השמאל דואג לזכויות האזרח יותר מהימין? כאשר מדובר בזכויות האזרח של הערבים, אשר במדינת ישראל עדיין אינן ברורות–מאליהן.

ומתי הימין דואג לזכויות האזרח יותר מהשמאל? כאשר מדובר בזכויות האזרח של המתנחלים, אשר, לטעמו, מקופחים בבג”ץ (טענה שאינה משוללת יסוד).

אלא מאי? כאשר יהודים דואגים לזכויות האזרח של יהודים, הרי זו “טמפרטורת החדר“, ואילו כאשר יהודים דואגים לזכויות האזרח של ערבים, הם מיד חוטפים כינויי–גנאי.

אז אני לא ימין ולא שמאל, וכמו שאתם רואים באתר הזה, אני בעד זכויות האזרח לכל: ליהודים ולערבים, לנאשמים בבתיהמ“ש לתעבורה, לעותרים לבג“ץ, ולכל מי שנדפק על ידי רשויות המדינה, ושאר הרשויות.

לכן אני מציע את עצמי כשר המשפטים וזכויות האזרח של מדינת ישראל, ולהבדיל מאיילת הכושלת, אני אהיה שר המשפטים של כווווולם.

וזה אומר שאם אני והשמאל דואגים האזרח – זה לא משום ששמחה ניר זה שמאל, אלא משום שהשמאל הוא שמחה ניר, במידה מסויימת, חלקית למדי, מועטת מדי.

סיכום, ותרגיל אינטלקטואלי

זו תשובתי לכל אלא שלא מכירים אותי, ורואים בי “סמולני“.

אני מקווה שיפסיקו לפקפק בכנותי, כאשר אני מגדיר את עצמי כ“בלתי מזוהה פוליטית“, משום שבמדינת ישראל המזוהות הפוליטית נקבעת לפי הימין–שמאל, והן הימין והן השמאל אינם “כוס התה” שלי.

האם תמיכתי הנוטה במעט שמאלה בנושא הכלכלי הופכת אותי ל“מזוהה” עם השמאל?

כדי לענות על השאלה הזאת, בואו נעשה תרגיל אינטלקטואלי:

נניח שכל ערביי ישראל וה“שטחים” עוברים מרצונם למקומות אחרים, וכבר אין את מי לשנוא וממי לפחד;

נניח שבנימין נתניהו – מרצונו או שלא מרצונו – יורד מהמפה הפוליטית, וכבר אין מי שיטיף לשנאה ולפחד.

מה יקרה אז? המוני הפרולטריון שהיום תומכים בביבי ובקפיטליזם שלו יברחו מהקפיטליזם וינהרו באוטובוסים, שיירות–שיירות, אל חיקו החמים של השמאל המגונה, עוכר–ישראל – ומעמד הפועלים יקום לתחייה.

והם ימצאו אותי שם.

הם ימצאו אותי שם כי אני גדלתי במשפחה קשת–יום.

הם ימצאו אותי שם כי אני חייתי כל ימי מיגיעתי האישית, וגם את לימודי באוניברסיטה מימנתי מעמלי האישי.

והם ימצאו אותי שם, כי הם יבינו שהקפיטליזם לא דואג להם, אלא לעשירים.

היום הם לא מסוגלים להבין זאת, כי השנאה מעוורת את עיניהם, מחר, כשלא יהיה את מי לשנוא, זה יהיה משהו אחר לגמרי.

ונקודה אחרונה, על פי אותו התרגיל האינטלקטואלי: כאשר הארץ “נקייה” מערבים, וה“שטחים” פנויים להתיישבות יהודית בכל רחבי הארץ השלמה, הבג“ץ כבר לא יצטרך להיות “אוהב ערבים” וכו’, ואז כל הזועקים ה“סמולנות” של בית המשפט יבינו את מה שאני אומר כל הזמן לחברי – מימין ומשמאל – הרוקדים על הגגות כשבית המשפט פוסק לטעמם הפוליטי, ומייללים כאשר הוא לא מספק להם את הסחורה הפוליטית לה הם מצפים: הבעייה אינה בנטייה הפוליטית של השופטים, אלא בתרבות השפיטה הקלוקלת שלהם.