דרכי המימון המפוקפקות “שלום עכשיו” רק השבוע זכו סוף–סוף לחשיפה בערוץ-2, אך הסיפור איננו חדש. העיתונאי דוד בדין חוקר את מקורות המימון של השמאל הישראלי כבר שנים לא מעטות. בשנת 2001 הוא הציג בכנסת מסמכים המוכיחים שפעילותו של יוסי ביילין ממומנת על ידי האיחוד האירופאי. התוצאות היו שתיים: א) עשרות חברי כנסת חתמו על מכתב בקשה לאיחוד האירופי להפסיק מימון פעילות פוליטית בישראל; ב) ארגוני שמאל רבים פנו לאיחוד האירופי וביקשו מימון.

בשנת 2004 בדין חשף פרטים על המימון של “שלום עכשיו“, שמאחוריה חבויה למעשה עמותה בשם “שעל מפעלי חינוך“. כסף רב נתרם לעמותה על ידי גורמים זרים, תוך התעלמות מריבונות ישראל על ענייניה, לפעמים אף בניגוד לחוק במדינות של התורמים. התחקירים של בדין פורסמו ב“מקור ראשון” ואף הועלו לאתר האינטרנט של העיתון, עד שמישהו שם בחכמתו כי רבה, החליט למחוק מהאתר את כל החומר הישן, כך שאת התחקירים של בדין צריך לחפש באתרים שהעתיקו אותם.

כך פורסם על ידו בשנת 2004:

“ארגון ´שלום עכשיו´ מוכר בציבור כגוף שנאבק בעקשנות בכל גילוי של הפרת חוק, החל ממאחזים שטרם אושרו על ידי ממשלת ישראל ביש”ע. אך שיטת המימון של ´שלום עכשיו´ חורגת מכל הליך חוקי. ´שלום עכשיו´ היא תנועה פוליטית מובהקת, שמארגנת הפגנות, עצרות ופעילות לובינג כבר במשך 25 שנה, עם מטרה פוליטית ומדינית מוצהרת. ברם, התנועה מקבלת הקצבות מאת ´ארגון אמריקנים למען שלום עכשיו´, שרשום כארגון צדקה בארה”ב. על פי החוק האמריקני, ארגון שרשום כארגון צדקה שנותן קבלות פטורות ממס הכנסה אמריקני יכול להעביר כסף אך ורך למטרות חינוך, בריאות ורווחה. על פי החוק האמריקני למס הכנסה, כל העברה למטרה פוליטית או ללובי פוליטי נחשבת כעבירה על החוק. על פי הדיווחים של´ אמריקנים למען שלום עכשיו´, הם מעבירים את הכספים שלהם למפעל החינוכי של ´שלום עכשיו´.

כאשר שאלתי את אנשי ´שלום עכשיו´ בירושלים ובת”א לאן הולכים כספי התרומות שמועברים להם מ´אמריקנים למען שלום עכשיו´, התשובה הייתה: להפגנות, למשמרות מחאה, לפרסומים בעיתונים וללובי בכנסת. גם כן מפעל חינוכי. על פי הדיווחים של ´אמריקנים למען שלום עכשיו´ למס הכנסה בארה”ב (ע”פ פקודת מס ההכנסה האמריקנית, כל הוצאה של ארגון ללא מטרות רווח חייבת להיות מדווחת), הסכומים שהם תרמו למפעל החינוכי של ´שלום עכשיו´ בחמש השנים האחרונות הם:
2001: 452,833 $
2000: 763,750 $
1999: 1,041,374 $
1998: 695,500 $
1997: 876,838 $.
אך לפי מזכר פנימי שהגיע לידי, תנועת ´שלום עכשיו´ בירושלים מדווחת שהתקבלו 2.2 מיליון דולר בשנת 2000 מאת ´אמריקנים למען שלום עכשיו´.
מי שרוצה להעיר לפקיד מס הכנסה בארה”ב על המאחז הבלתי חוקי של ´שלום עכשיו´ מוזמן לשלוח מכתב רשום ל:

COMMISSIONER MARK EVERSON
Internal Revenue Service
1111 Constitution Ave. NW
WASHINGTON, DC, 20224

מי שרוצה לדאוג לכך שפנייה זו תיענה בהקדם, יכול לשלוח העתק של הפנייה לכל פוליטיקאי אמריקני מלבד הנשיא לשעבר קלינטון, שנבחר כיו”ר כבוד של ´אמריקאים למען שלום עכשיו´ באוקטובר 1998, בזמן הסכמי וואי.”

סוף ציטוט.

מאמר נוסף בנושא הזה, מאת יהונתן ונדר ודוד בדין נא לקרוא כאן: “סוכני ממשלות זרות” (פורסם במרץ 2006).

פרט מעניין נוסף נתגלה לאחרונה: בעצם אין דבר כזה, תנועת “שלום עכשיו“. למרות כל פרסומיה, בג“ציה, הפגנותיה והשפעותיה על סדר היום הישראלי, אין ישות משפטית כזאת. אתר אינטרנט, שכולל בקשה לתרומות, עתירות, עצרות, שלטים, פעילות לוביסטית, יו“רים, מנכ“לים – כל זה ישנו, אבל גוף משפטי – אין. “שלום עכשיו” זה רק לוגו. אם מישהו רוצה לתבוע אותה, הוא יגלה שאין את מי לתבוע.

מאידך, תנועת הרפאים הזאת מוציאה פרסומים, ביניהם היה אחד שממנו חש נפגע פעיל הימין אריה קינג. הוא הגיש תביעה, “שלום עכשיו” כלל לא הגיבה. אריה קינג זכה במעמד צד אחד והלך להגיש פסק דין לביצוע. אז הסתבר, שתנועת “שלום עכשיו” יכולה לפגוע באנשים בפרסומיה, אך איננו נושאת באחריות משפטית על מעשיה. המאמר המקורי בנושא: “’שלום עכשיו‘ היא רק פיקציה?“

מעלליה של “שלום עכשיו” מזכירים את “עמותות אהוד ברק“: לוגו פוליטי בחזית הבניין, שבתוכו נמצאת עמותה. היא מקבלת כסף כביכול לצרכים חינוכיים, אך מהר מאד הכסף עובר למימון צרכים פוליטיים. דוד בדין הגיש תלונה למשרד רשם העמותות כבר לפני שלוש שנים לפחות, אבל החקירה נתקעה באופן תמוהה, עד שלא מזמן התחלף רשם העמותות. כעת עובדי המשרד היו חופשיים להמשיך את החקירה וכך זה הגיע לשלב, שגם ערוץ-2 פרסם את הדברים.

היו“ר הנוכחי של התנועה יריב אופנהיימר הגיב להאשמות: “לא חשוב מאין מגיע הכסף, חשוב מה נעשה בו“, כלומר לדעתו של יו“ר התנועה המתיימרת להיות בעלת הנוסחה האולטימטיבית להביא שלום לישראל, המטרה מקדשת את האמצעים, גם לא חוקיים. אם כך, מן הראוי לבחון האם פעילות התנועה אכן כה ברוכה, שכדאי לנו לסתום את האף ולתת להם להשיג את המימון בכל דרך שתימצא להם.

שורה של מסמכים מאת “שלום עכשיו” דורשת פינוי התנחלויות ותביעה להסדר עם הפלשתינים, על בסיס הטענה, שמאז שאש“ף קיבל החלטת 242 של האו“ם – יש פרטנר לשלום. כך למשל, במאמר המופיע באתר התנועה, מאת שאול אריאלי, שהיה ראש מנהלת מו“מ עם הפלשתינים במשרד ראש הממשלה אהוד ברק, נטען: “בעקבות קבלתה של החלטת האו“ם 242, צורף אש“ף למעגל המדינות הערביות המבקשות הסכם עם ישראל על פי הנוסחה ‘שטחים תמורת שלום‘”.

קביעת כעובדה, שאש“ף קיבל את 242, מופיעה במסמכים נוספים, כמו המסמך באנגלית המיועד לאיסוף כספים בחו“ל, שהעתק ממנו קיבלתי מידי דוד בדין. הכסף נועד למאבק נגד המתנחלים, על בסיס אותה הטענה, שאש“ף בעד ההחלטה 242 ולכן “בכל הסדר עתידי“, ההתנחלויות מיועדות להחרבה.

ברם, מתגלה בבדיקה פשוטה: “קבלת ההחלטה 242 על ידי אש“ף” – זאת אחת ההונאות החמורות והחצופות ביותר שביצע השמאל. הטענה שקרית לחלוטין, אש“ף מעולם לא קיבל את ההחלטה 242. מה שקרה הוא, שבשנת 1988 בוצעו מספר פעולות כדי ליצור מסך עשן על הכוונות המוצהרות של אש“ף כדי להכניסו תחת כנפי “משפחת העמים“, מה שכמה אמריקאים וישראלים מאד רצו לעשות.

באותה שנה אש“ף קיים ועידה באלג‘יר [“קישור למאמר“] שבה הוכרזה “מגילת העצמאות הפלשתינית“. מדינת ישראל לא הוזכרה אלא כאויב וההחלטה היחידה של האו“ם שהוזכרה הייתה החלטה 194 בעניין הפליטים. למרות זאת, סוכנות הידיעות AP הפיצה בעולם ידיעה כוזבת, שאש“ף קיבל את 242 והעיתונים הדפיסו את השקר. יאסר ערפאת טס לאו“ם ואמר “המועצה הלאומית הפלשתינית קבילה את ההחלטה 242” – אבל מל“פ מעולם לא קיבלה אותה, הוא פשוט שיקר מבמת עצרת האו“ם.

האמריקאים עיינו בניירות ולא היו מרוצים, לכן בא לעולם “מסמך שטוקהולם” שהוגש למזכיר המדינה שולץ. האמריקאים פתחו בדו–שיח עם אש“ף, עד אשר שבת קייצית אחת בשנת 1989, נחתה בחוף ניצנים סירה עמוסה במחבלים, שנשלחו על ידי ערפאת. המחבלים יורטו, ארה“ב הפסיקה את השיחות, עד שישראל החלה לשוחח עם אש“ף.

היו עוד מספר הצגות מהסוג הזה, כמו “מסמך ההבנות” באוסלו, שמעולם לא אושרר או כמו “ביטול האמנה” ב-1998, שביל קלינטון שיחק בה את תפקיד האורח הראשי. האמת היא, שעד היום אין כל החלטה חוקית של מל“פ המבטלת או סותרת את “תוכנית השלבים“, שהסעיף הראשון שלה דוחה מכל וכל את ההחלטה 242.

יתרה מכך, כל מי שמכיר ולו מעט את האידאולוגיה של “המהפכה הפלשתינית” יודע, שההתנגדות להחלטה 242, שלילת קיום ישראל והתביעה להחזיר את המצב לזה שהיה לפני הצהרת בלפור, אלו קודש הקודשים ויסוד היסודות. זהו נושא אפוקליפטי, אם אש“ף היה באמת מתחייב לביצוע 242, היה ניתן להשוות את הדבר לאירוע דמיוני, שמיליוני הנוצרים ברחבי העולם היו אומרים “סליחה, טעינו, ישו מנצרת אינו באמת המושיע.”

אם אש“ף היה עושה דבר כזה, הוא היה נאלץ ליצור שיח ציבורי חדש לחלוטין בחברה הערבית. לא זו בלבד, שזה לא קרה, אלא מנהיג אש“ף ודובריו הרשמיים התחייבו פעם אחר פעם בפני אוהדיהם ונתיניהם להמשיך במאבק מזוין עד הניצחון הסופי, שהוא “שחרור המולדת הפלשתינית מהאויב הציוני“.

לכן, המימון הנכלולי של “שקרים עכשיו” אינו נועד לשום מטרה נעלה, מדובר בנוכלות כספית התומכת בנוכלות פוליטית. השמאל סימן את ההתנחלויות כמטרה ואת הסיבות לכך – המציא יש מאין. לא רק התנועה עצמה היא פיקציה, אלא כך גם מסריה, שבהם היא מזינה את החברה הישראלית, אנשי אקדמיה, קציני צה“ל, עיתונאים, מורים ושאר האזרחים. שטיפת המוח הייתה כה ממושכת, שגם האנשים השוללים את העמדות השמאליות של “שלום עכשיו“, הושפעו מהתעמולה ומאמינים שהמרת שטחים בשלום היא אופציה קיימת. זאת התנועה, שממייסדיה, חניכיה וידידיה יצאו חברי כנסת, פרקליט המדינה, שרת החינוך ויועצים מדיניים לראשי ממשלה.

הדוקטרינה השטחים–תמורתית יצרה בציבור בלבול מושגים ותקוות שווא, הרגילה אותו במידע לא נכון, פגעה בכושר השיפוט שלו והכניסה את החשיבה המדינית בישראל לסד הדיכוטומיה “או שטחים – או שלום“, רוב הציבור אינו מתאר לעצמו חשיבה מדינית כלשהי מחוץ לגבולות האלה.

היום “שלום עכשיו” ניצבת מול המנהיגים הפלשתיניים המסרבים להניח את הנשק כל עוד מדינה יהודית כלשהי קיימת במזרח התיכון, בניגוד גמור להחלטה 242, שאותה הם כביכול קיבלו לפני 19 שנה. לאחרונה, הארגונים הפלשתיניים סרבו לדבר במדריד עם “שלום עכשיו“, בטענה שזאת תנועה ציונית ו“זרוע הכיבוש“. בצדק, כי הרי חבריה אינם מסכימים לפינוי בית–אלפא וכפר שמריהו ועדיין שוללים את “זכות השיבה” ומחיקה מוחלטת של המדינה הציונית.

המציאות הזאת סותרת את כל מה שהשמאל הישראלי אי–פעם טען בעניין “הפשרה הטריטוריאלית“. הם פיתחו בינם לבין עצמם רעיונות להשכנת השלום, היכן שהעובדות לא התאימו – המציאו אותן, כשלא היה להם פרטנר לפנטזיות – ציירו אותו עם אצבע באוויר. מעניין, כמה מבין אנשי השמאל היום מסוגלים לגילוי יושר אינטלקטואלי מספיק כדי להבין, שבמשך שלושים שנה אחרונות, תנועתם הזינה אותם ואת שאר הציבור בתיאוריה מדינית שקרית ומופרכת?

על האירוע במדריד כתב ב“מעריב” בן–דרור ימיני, ששם נתגלה הגבול “בין פשיסטים לבין השפויים“, כש“הקיצוניים” הישראלים והפלשתינים נמצאים בצד הפשיסטי ולעומתם “השפויים“, הם אלה שימיני אוהב אותם, כלומר “שלום עכשיו“. חבל, דווקא בבן–דרור ימיני הייתי מצפה שיידע לזהות את ההתנהגות הפשיסטית על פי קידוש אמצעים לא חוקיים למען מטרה שקרית. “שפוי” במקרה הזה, איננו בהכרח מי שימיני אוהב אותו אלא מי שמבסס תיאוריה מדינית על עובדות נכונות, וזה לא “שלום אך שווא“.