אי הגנה על תושבי הנגב המערבי:

מזה 7 שנים, רקטות קסאמים נופלות באזור זה ולמזלנו – עד כה מספר ההרוגים היה נמוך; אך אין בכך כדי למזער את תמונת המצב וזו חמורה: העיר שדרות התרוקנה ממחצית מתושביה והחיים בה דומים לעיירת ספר במערב הפרוע, ואילו בקיבוצי הסביבה חיים במתווה של מלחמה.

תשובת ממשלת אולמרט לעם הינה: איננו חייבים למגן את הישובים; אי אפשר למגן עצמנו לדעת; המדינה אינה חייבת הגנה טוטלית על אזרחיה. מאידך, אנו נפעל “בזמן הנכון” כנגד ארגוני הטירור וכו’.

קודם שנדון בתוצאות המדיניות של ממשלה זו, יש להבהיר כי: חובתו של שלטון דמוקרטי להבטיח הגנה מקסימלית לאזרחיו; זו הסיבה שבדמוקרטיה – נבחרת מפלגה א’ ולא ב’, דהיינו – המצביעים סברו כי זו תבטיח (יותר מהאחרות) את בטחונם האישי והלאומי.

לכן, אמירה של ראש ממשלה, כי ממשלתו אינה חייבת הגנה מירבית על הציבור, היא בגדר הפרה בוטה וגסה של כללי הדמוקרטיה והפגנת בוז כלפי הפרט (לאחר שהאחרון שם את “הפתקה” בקלפי). הודעה זו של ראש-הממשלה, לא נותרה בחלל האוויר, אלא היא מיושמת יום-יום בשטח; קרי – אין הגנה מינימלית על תושבי הנגב המערבי, מאידך – חלקם גר בדירות ללא ממ”דים, כך שאין להם היכן להסתתר בעת נחיתת הרקטות, אלא נתונים לחסדי שמיים.

בטחון אישי בחיי היום-יום:

חובתו של שלטון להבטיח גם בטחון אישי וגם לאומי; קרי – גם בגבול כנגד אוייב חיצוני וגם בתוך המדינה כנגד גניבות, אלימות ופשעים אחרים.

אין חולק כי משטרת ישראל חדלה לספק הגנה על התושבים ובודאי שלא בזמן אמת (קרי – בעת התרחשות אירוע); בגין גניבות רכב והתפרצויות לבתים, לא עושים דבר, גם לא הגעה לזירת האירוע! (המתלונן מתבקש לסור לתחנת משטרה, כדי להגיש תלונה/הודעה בדבר גניבה).

שוטרים אינם מפטרלים ברחוב, וכאשר מתרחש אירוע כגון: הצקה לנערות/נשים, או סתם אלימות, הנפגע/ת נתונים לחסדי העוברים ושבים (אם ישנם כאלו ואם יסכימו לסייע).

המשטרה טוענת כי אין לה תקציב כדי למלא משימות רגילות של שיטור וגם בטחון פנים (קרי – מחבלים, מחסומים וכד’); משמע – ביודעין הממשלה מפקירה את הפרט, ובמקום להורות למשטרה לעסוק רק בנושאי שיטור, היא מטילה עליה גם עיסוק בבטחון פנים (שהנו עניין לצבא ו/או גוף אחר מיוחד – שכעת אינו בנמצא).

התוצאה – אין אבטחה מירבית כנגד מחבלים ומפגעים (שכן למשטרה אין כלום ואמצעים לעניין זה) ומאידך – אין הגנה כנגד פושעים עבריינים ו”סתם” סוטים.

גביית כספים מהפרט שלא באמצעות בתי משפט (גבייה מינהלית):

כעקרון לא יתכן כי הפרט יחוייב לריב את ריבו באמצעות בתי-משפט, אך המדינה “רשאית” לדלג על אלו ולגבות כספים בכח הזרוע!

אם הנימוק לכך כי מערכת בתי-המשפט איטית וקורסת תחת העומס, אזי ברור כי “האשם” הנו השלטון, שלא מקצה כספים ליותר שופטים ויותר פרקליטים בשירות פרקליטות המדינה.

אך הממשלה מצאה לעצמה פתרון “דה-לוקס”, בתי-המשפט ימשיכו לקרוס, הפרט ימשיך להמתין שנים עד לקבלת פס”ד, אך השלטון יעקוף מסלול מכשולים זה, בכך שיאפשר למנהלי מוסדות ממשלתיים לגבות “חוב” באמצעות צווים מינהליים! (אם בכלל קיים חוב)!

ע”ס פרשנות לא נכונה ולא חוקית, שר האוצר הסמיך את ראשי הרשויות המקומיות לגבות כספים עבורן, באמצעות צווים מינהליים.

כך קרה כי מנהלי המוסד לביטוח לאומי, נציב מס-הכנסה וראשי רשויות, “האצילו” סמכות זו לפקידים זוטרים, ואלו החלו “לחגוג”.

לא שילמת דו”ח חנייה, גם אם חלפה תקופת התיישנות, אין בעייה – הפקיד מורה על עיקול בבנקים, וכל חשבונותיך מעוקלים.

והיותר-חמור, ראשי הרשויות המקומיות הסמיכו גורמים פרטיים, לגבות “חובות” לרשות, ואלו שכרו אנשי שרירים, המתייצבים בזוגות בבית תושב, ומסרבים לצאת מהבית עד שלא יקבלו את “דמי החוב” בצירוף 600-400 ש”ח דמי גבייה!!

לפנינו “קלאסיקה” של הרצחת וגם ירשת?!

הגנה על תושבי יו”ש

ידוע ומוצהר כי אהוד אולמרט ומרבית חברי הממשלה, רוצים בהחזרת רוב יו”ש, כדי להקים עוד מדינה ערבית בין הים-לירדן ולחלק את ירושלים לשתי ערים!

זכותם של שרים לחשוב כך, אך הם מנועים מלהוציא לפועל את רצונם, ללא קבלת הסכמה מפורשת של העם (האזרחים היהודים בלבד!!)

לא כאן המקום לפרט מדוע אף כנסת אינה רשאית לחוקק חוק פיצוי-פינוי, שכן פיזור מרצון של האסיפה המכוננת בשנת 1949 יצר ואקום משפטי, שלא נתמלא עד היום! (כך סבור גם השופט בדימוס מישאל חשין). דהיינו – החלטות מהותיות חייבות להתקבל ע”י העם!

ממשלת אולמרט אינה מתעתדת לבקש את הסכמת העם לפינוי כל יו”ש, אלא היא נוקטת בדרכים אסורות ומזוויעות, שנועדו לגרום לכך כי האזרחים היהודים ביו”ש, ינוסו מבתיהם לכיוון “הקו-הירוק”, שכן חייהם נתונים בסכנת מוות, יום-יומית.

ממשלת ישראל ביודעין וכוונה תחילה גורמת לכך, כי חיי האזרחים היהודים ביו”ש, יהיו הפקר ונתונים לתוצאות “הרולטה הרוסית” שבידי חוליות רצח ערביות ו/או אחרות.

ובמה הדברים אמורים?:

יהודים נדרשים למסור נשקם למשטרה עקב אירועים שטותיים, וכך נותרים חסרי הגנה אישית. דהיינו – הם נוסעים בלילות, בכבישים חשוכים ללא אמצעי הגנה, ואם מתבצע ירי לעברם, הסיכוי שיינצלו הנו זעום!!

נפסק זיהוי של כלי רכב השייכים לערביי מזרח ירושלים, וכך לא ניתן להזהר מפני רכבים אלו; מאידך בעליהם נוסעים ברחבי יו”ש, ובמקרה של ביצוע פיגוע ירי, הם נמלטים לתוך כפר ערבי סמוך ולא ניתן לאתרם.

חימוש מאסיבי של “כוחות הבטחון” של אבו-מאזן, בנשקים אישיים, ג’יפים מיוחדים, וגם בשיריוניות; וכולם יודעים כי ביום – כוחות אלו עוסקים בשיטור ובלילה בפיגועים ביהודיים.

שני החיילים שנעו ביום ו’ 28/12/07, בטיול לאורך נחל תלם ליד חברון, נרצחו בפיגוע מתוכנן ע”י חוליית רצח של “כוחות הבטחון” הפלשתיני, שנעה ברכב שטח (שנרכש ע”י ארה”ב או האיחוד האירופי), לאחר שקיבלה מידע מוקדם על המצאות “ישראלים” בשטח (מידע ממי? – זו שאלה למאמר נוסף)!!

איך יתכן כי מיהודים תושבי יו”ש, נלקחים כלי נשק ומאידך – לערבים באזור הוא מחולק בנדיבות וללא פיקוח אמיתי?; מדוע ממשלת אולמרט מתירה מצב כזה וגם מעודדת אותו?

מדוע האזרח היהודי תושב יו”ש, אמור לשמור אמונים למדינה, אשר ממשלתה מפקירה אותו למות?!

סיכום:

יש גבול לכל תעלול, ותעלולי ממשלה זו הרחיקו לכת, עד כדי סכנת מוות לאזרחים (וזו לא פראזה אלא אמת לאמיתה). לכן, אנו האזרחים(כמובן מי שמסכים לכך) לא נפנה לבתי המשפט כדי לדאוג לעורנו ( – שכן כאן אין סיכוי לישועה), לא נמתין עד ל”יום הבוחר” כדי שכלי התקשורת ישטפו את מוחנו בזבל מפלגתי ונבחר את אהוד ב’ במקום אהוד א’  (הכל בסיוע האזרחים הערבים אשר מסרבים להפרד מאיתנו, אך גם מסרבים להכיר בזכותנו לקיים מדינה יהודית), ולא נלך בגיא ההריגה, אלא נקח את גורלנו לידנו, שכן חפצי חיים אנו.

מדינת ישראל לא הוקמה כדי להיות מדינת כל אזרחיה ולא מדינה פאן-ערבית (“מזרח תיכון חדש”); העובדה שעל כסאות כח השלטון יושבים – מהרסנו, רק מחזקת את הצורך במרי אזרחי, כדי למנוע מרי צבאי; ואם זה לא יעזור, ברור כי אף מחסום לא יעצור בעד החרון.