לפיד ודנקנר פסולים לעדות

לפיד ודנקנר פסולים לעדות


נרי אבנרי 13.09.2007 04:10
עד כאן!!!

עד כאן!!!


זונה תגיד לכם: “הבעיה הייתה ה…תשלום הראשון”. אחרי שהתגברה על הבושה של התשלום הראשון, המחסום המוסרי נפרץ. לפיד ודנקנר אחרי התשלום הראשון. כשמדובר בראש הממשלה, הם ביטלו את הספק: מאה אחוז אולמרט נקי כפיים.




לא משנה על מה יכתבו. לצמד לפיד ודנקנר מקור השראה אחד: מצבו העגום בסקרים של  אהוד אולמרט. מאז שבר ראש הממשלה את כל שיאי השפל במדד הפופולאריות, מנסים טומי לפיד ואמנון דנקנר לשכנע אותנו שהכול במדינה טוב בזכות היושב בהגה, או לחילופין, רוחות רעות מנשבות מאיראן, ואין זה זמן נכון, להשיח את דעתו של הנהג.

 

על פי כללי האתיקה, עיתונאי – כמו שופט – מחויב לאמת. האמת היא השלד של המוסר, ומכילה בתוכה את האינטרס של כלל האזרחים. הקפדה ושמירה על האמת, היא תמצית השליחות העיתונאית. מרגע שויתר עליה, הוא כבר לא עיתונאי מכובד, אלא מה שאנחנו מכנים “עיתונאי חצר”.

 

כדי להרתיע עיתונאים מלהתעלם, ו/או להתכחש לאמת, נהוג לבוז לעיתונאי חצר. יש המכנים אותם בלעג “יחצנים”, אחרים יעדיפו את הכינוי “עט להשכיר”, והבוטים – לפיד ודנקנר יודעים להיות בוטים – לא יירתעו מהכינוי “זונה עיתונאית”. ולמרות שהביטוי נשמע חריף, יהיו שידגישו, שהביטוי דווקא מעליב את ה…זונות.

 

זונה תגיד לכם: “הבעיה הייתה ה…תשלום הראשון”. אחרי שהתגברה על הבושה של התשלום הראשון, המחסום המוסרי נפרץ. לפיד ודנקנר אחרי התשלום הראשון. כשמדובר בראש הממשלה, הם ביטלו את הספק: מאה אחוז אולמרט נקי כפיים. מאה אחוז זליכה, לינדנשטראוס, שנדר ואחרים נטפלים אליו. מי שרוצה הסבר לסיבת ההיטפלות, יבקש אותו אצל פסיכולוג או פסיכיאטר.

 

שישים שנה מאז קמה המדינה, וניתן לומר בנחרצות: ראש ממשלה כמו אהוד אולמרט – לא היה לנו. גולדה מאיר שלא הייתה חשודה בפלילים, התפטרה לאחר מלחמת יום הכיפורים, למרות שוועדת אגרנט לא התייחסה לדרג המדיני. מבחינתה, אחרי שהרמטכ”ל דוד אלעזר התפטר, ואחריו שר הביטחון משה דיין, ברור שהיא הבאה בתור.

 

אולמרט אחר. כמו לפיד ודנקנר – אין לו בושה! הוא הדף בחירוף נפש את המיליונים (סקרים) – ביניהם שרים, לוחמים ששבו משדה הקרב, והורים שכולים – שלחצו עליו להקים ועדת חקירה ממלכתית. הוא התעלם מאלה שטענו נגדו, שאין זה סביר שהנחקר ימנה את חוקריו, והתעקש על זכותו למנות וועדה בראשות השופט אליהו וינוגרד.

 

היה לו הסבר: “ועדת חקירה ממלכתית תוציא מסקנות באיחור, ולנו אין זמן”. אזרחי ועיתונאי ישראל שמעו ונאלצו לבסוף לבלוע את הצפרדע. חלקם – בעיקר אלה שאוכלים “כשר” – חשו גועל, והאתרוגיסטים זכרו שהצפרדע נחשבת בחוגים מסוימים למאכל גורמה. במיוחד צמד הנהנתנים לפיד ודנקנר.

 

המסר פשוט: בניגוד למה שאתם חושבים, ראש הממשלה לא חושש מוועדת חקירה ממלכתית, (שהרי ניצחנו!) – אבל הוא כן רוצה לראות בסיום מהיר של עבודת הוועדה שהקים. אין זמן! – חייבים להתכונן: התבוסה במלחמת לבנון השנייה צורבת בבשרם של אויבנו, והם נערכים במהירות לנקמה.

 

לפיד ודנקנר קצפו על אלה שהטילו ספק בכנותו של המסביר. במיוחד לפיד, שרבים עדיין זוכרים את הווריד שהתנפח בגרונו, שעה שירק אש לעברו של אריה דרעי, בגין מה שנראה בעיניו כתרגילים, שתכליתם עיכוב החקירות נגדו.

 

זה לקח חודשיים, עד שוועדת וינוגרד בדו”ח ביניים, קעקעה במצחו של אולמרט את המילה “כישלון”. מיד אחרי זה, התקשורת והפוליטיקה הישראלית חוו צונאמי. הספינה של קדימה טולטלה ככה, שבכיריה היו בטוחים ש”תטיס” אלת הים, דורשת מהם תמורת רגיעה, להשליך את רב החובל למים.

 

שרת החוץ ציפי לבני כינסה עיתונאים, ומול המצלמות הביעה דעתה, שאחרי מה שקבעה הוועדה, יטיב לעשות ראש הממשלה, אם ילך הביתה. יו”ר הסיעה (לשעבר), ח”כ אביגדור יצחקי יצא אף הוא לתקשורת עם אותה דרישה. בפרפראזה לסיסמא “גם יפה וגם אופה”, לחשו אנשי קדימה מאחורי גבו של אולמרט: “גם מושחת, וגם כישלון”.

 

ומה היה לראש הממשלה לומר למלעיזים? על החשדות נגדו: “השמיים מעליי בהירים”! ולגבי תוצאות המלחמה? “ניצחנו! אין ספק שניצחנו”!! הציבור שמע, וחשב שהמנהיג ירד מהפסים. מילא, תגובתו על החשדות הפליליים צפויה- שהרי כל עבריין מכחיש אוטומטית. אבל ניצחון??? אחת משתיים: או שמר אולמרט מנותק מהמציאות, או שהוא בטוח שמאזיניו מפגרים.

 

יש גם אפשרות שלישית: אלוהים ישעה לתפילתו של חביבו טומי לפיד, ויצטרף אליו ואל דנקנר, לפרויקט שיקום תדמיתו של אולמרט. כל שעליו לעשות זה: לשחרר עוד נס, ממאגר הניסים הבלתי נדלה שלו. ונס פירושו, הסכם שלום עם אבו-מאזן, בטרם וינוגרד (או מזוז), יוריד את הגיליוטינה. ואם צפרדע יכולה להיות גורמה, הסכם סרק יכול להיות תיבת אתרוגים מרופדת.

 

ומתי יגיע יום שיקום תדמיתם של כלבי החצר  לפיד ודנקנר? על היום הזה אומרים גדולי הדור אמנון אברמוביץ’, נחום ברנע ויואל מרכוס: כל כלב יבוא יומו…

 

(המאמר הבא: תגובה על מאמרו המדהים של אמנון דנקנר מערב החג “כשהגוף תוקף את עצמו”. מעריב, 12.9.07)

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר