שוב “תגי מחיר”?!
שוב “תגי מחיר”?!
מתי הם ילמדו, מתי הם ילמדו
המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, מציע לנקוט סאנקציות נגד עזה ובנותיה, בתגובה לירי הקסאמים הנמשך והולך. שיידעו החמאס ושות’ כי לכל פעולה נגדנו יש “תג מחיר“.
רמון אינו היחיד המדבר על “תגי המחיר”.
כעת אנחנו שומעים רמזים על כך שהממשלה מתחילה להכין את המבצע הבא, כאשר הפרמטר המבצעי הראשון שלו הוא השם: “תגי המחיר”.
כאשר אני שומע את הביטוי “תג מחיר” אני מתחלחל, כי זה בדיוק היתה קריאת-הקרב של אבירי השחץ והיוהרה, אהוד (“עד כאן!”) אולמרט, עמיר (“נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ!”) פרץ ודן (“מכה קלה באווירון”) חלוץ, עובר לפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה.
ואני תוהה ותוהה אם שלושה עשר וחצי חודשים הם תקופה ארוכה מדי, המשכיחה כל צער.
לריענון הזיכרון: כך זה החל
האמור כאן אינו הרצאה בהיסטוריה צבאית, כי זה לא הספסיאליטה שלי, אלא באנשים אשר השתן עלה להם לראש. בזה, תודה לאל, יש לי מושג-מה.
ה”טריגר” למלחמת לבנון השנייה היה, כזכור, חטיפתם/לכידתם/שבייתם של שני חיילי צה”ל בידי החיזבאללה: אלדד רגב ואודי גולדווסר. הדמגוגים שלנו הדגישו חזור-והדגש כי החיילים נחטפו מתוך “שטחה הריבוני של מדינת ישראל”, אבל התוספת הזאת הייתה מיותרת, כי – לעניין הקאזוס–בלי – אין נפקא מינה בין חטיפתם וכו’ של חיילינו בתחום שטחה הריבוני של ישראל לבין חטיפתם וכו’ בעת פעולה בתחום שטחה הריבוני של מדינה אחרת, בדיוק כשם שאין נפקא מינה בין שבייתם וכו’ של אנשי חיזבאללה וכו’ מצד זה או אחר של קו הגבול. במלחמה, או בפעילויות מעין-מלחמתיות הגבולות הריבוניים – אשר כל חתול-רחוב מדלג עליהם בקלילות רבה – לא תמיד ממלאים את התפקיד שיועד להם בספרים.
ערב המלחמה, ואולי גם אחרי פריצתה, כל הקשקשנים-במיל והאלופים-בגרוש דיברו על “תגי המחיר”, והם התכוונו, כמובן, למחיר שישלמו החיזבאללה ומנהיגיו – חסן נסראללה בראשם – על החטיפה ועל כל הדברים האחרים שהם עשו/עושים/יעשו/לא יעשו, אבל בגלל הגיל אני לא זוכר אם זה היה אחרי החטיפה ולפני המלחמה, או אחרי תחילתה של המלחמה, אבל זה פחות חשוב. העיקר הוא שהם – חסן ושות’ – צריכים לדעת שלכל דבר יש “תג מחיר”, ובתי החרושת לתגים עבדו אצלנו במלוא תפוקתם.
המלחמה התחילה – ואנחנו חגגנו. חגגנו כמו כל עם אשר מתלכד לבשר אחד בכל מלחמה. שוכחים את היריבויות הפנימיות, ואפילו מוכנים להצטרף לממשלה בלי לדרוש תיקים וג’ובים. חגגנו כל אימת שנתבשרנו כי חיל האוויר הפציץ 100 יעדי חיזבאללה, חגגנו על כל בניין שהקרסנו תחתיו במיתחם החיזבאללה בבירות, וחגגנו, וחגגנו, וחגגנו.
אבל אין ארוחות חינם, וגם אנחנו – כמו החיזבאללה – שילמנו יותר ממה שהיינו מוכנים לשלם. שני הצדדים לא צפו כמה הם יצטרכו לשלוף כאשר יגיעו אל הקופה.
זה לא עבר בשתיקה, אבל השחצנים בשלהם
את אזהרת תגי-המחיר הראשונה הביע נועם שליט, אביו של החייל החטוף/לכוד/שבוי גלעד שליט, אשר נתפס בפעולה צבאית מזהירה של החמאס, כשבועיים קודם לכן. כאשר ניתן היה עדיין להחזיר את גלעד הבייתה במחיר סביר, אבל אולמרט ושות’ אמרו כי אנחנו לא ננהל מו“מ עם טרוריסטים, אמר להם נועם: אל תשקמו את כושר ההרתעה של צה“ל על גבו של גלעד.
אבל האגו של אהוד אולמרט ושל עמיר פרץ היה חשוב להם יותר מאשר החזרתו של גלעד הבייתה. הם רצו להראות לכל העולם שהדיבורים שלהם על “תגי המחיר” הם שטרות בעלי כיסוי.
אז אולמרט את פרץ עשו שרירים, וגם חסן נסראללה עשה שרירים, ובסוף הוא עשה בדיוק את מה שהוא אמר שהוא יעשה, ואנחנו צחקנו עליו. גם אנואר א–סאדאת, באמצעות חסנין הייכל, עורך אל–אהראם, אמר מה שהוא יעשה, ואנחנו צחקנו עליו כל אימת שה-31 לדצמבר חלף-עבר לו. נרדמנו בשמירה – והשאר היסטוריה.
יש לנו, איפוא, “ותק מוכח” של נרדמים-בשמירה, ונסראללה ניצל את זה בעיתוי המדוייק ביותר האפשרי: כאשר מדינת ישראל והחמאס, אקדחים דרוכים בידיהם, מפנים גב זה אל זה ואף אחד מהם לא מוכן למצמץ ראשון.
מתמהמהים בדרך אל הקופה
כאשר אנשי החיזבאללה חדרו לשטח ישראל, גרמו לנו אבידות וגם חטפו שני חיילים, נסראללה ניכס לעצמו, בנוסף לאג’נדה המקורית של ארגונו, גם את הנושא הפלשתיני, שהרי היה ברור לו שאם הוא יצליח להביא את ישראל למצמץ, דהיינו לגרור אותה למו”מ, הוא יוכל לכרוך את שחרור גלעד שליט בשחרורם של שני החטופים שבידיו, כאשר תג-המחיר שלו היה שחרורם של אלפי אסירים אשר בידי ישראל – מחיר אשר, ככל הנראה, איסמעיל האנייה לא היה מעלה על דעתו לדרוש – אפילו בחלומותיו הורודים ביותר.
ואם אולמרט ושות’ לא היו מוכנים לנהל מו”מ על גלעד תמורת כמה עשרות אנשי חמאס, היציאה למלחמת לבנון השנייה הייתה רק שאלה של זמן, והתוצאה הייתה שגם ישראל וגם החיזבאללה נגררו למלחמה אשר לא חפצו בה – מלחמה אשר גם לה יש תגי-מחיר – לא רק בדם ובדמים, אלא גם בחשיפתם-במערומיהם של הצדדים. חיבוט-עריות, אם תרצו.
אולמרט ושות’ לא רצו – ואולי גם לא השכילו – להבין כי גם לסחורה בחנות שמעבר לרחוב יש תגי-מחיר. הם עדיין לא מבינים שגם לגלעד, אודי ואלדד יש תגי מחיר, אבל כאלה המוחלפים כל הזמן. הם לא מסוגלים להבין כי אם הם מתמהמהים יתר על המידה, עד שהם מגיעים אל הקופה אומרים להם כי “זה היה”.
הפאראדוקס שבמפגש ישראל-חיזבאללה אינו רק ששניהם עמדו זה-מול-זה עם אקדחים שלופים וללא כושר הרתעה, אלא בכך שהעדר ההרתעה של שני הצדדים רבץ לפתחו של אחד מהם – אנחנו. ישראל.
זה שאנחנו אשמים בכך שאיבדנו את כושר ההרתעה – על כך אין מחלוקת. המחלוקת היא רק על הסיבות לכך, אבל העדר כושר ההרתעה של החיזבאללה לא נבע ממה שהוא החזיק צמוד לחזה, אלא מכך שאנחנו לא קראנו את המפה, ולא הורתענו. העדפנו לקרוא את שפת-הגוף של חסן נסראללה, במקום לשמוע ולהפנים את מה שהוא אומר. הגדרנו אותו כ”שחצן” ו”יהיר”, ושכחנו את “נשבור להם את העצמות” של רמטכ”לנו הצנוע, דוד אלעזר, אשר גם הוא, ככל העם בציון, התייחס אל אנואר א-סאדאת כ”שחצן” ו”יהיר”.
לא השכלנו לקרוא את תגי-המחיר של סאדאת ושילמנו את המחיר במלחמת יום כיפור הראשונה, והמשכנו לשלם את המחיר גם במלחמת יום כיפור השנייה, אשר, בעיוורוננו אנו מתעקשים לקרוא לה “מלחמת לבנון השנייה”, למרות שההקלקה על ה-properties מחזירה אותנו דווקא אל שנת 1973, ולא אל 1982.
אכן, החיזבאללה הגיע לקופה עם תג-המחיר, ושילם גם את המע”מ – הבאשת ריחו גם בעיני העולם הערבי – אבל בהמשך, ועם הסכם הפסקת-האש, הוא קיבל זיכוי על המע”מ הזה, ואנחנו שילמנו אותו עבור נסראללה.
שילמנו את מחיר היוהרה, וכאמור – לא בפעם הראשונה
כמו בימים ההם, כך גם בזמן הזה, היינו בטוחים שאחרי הזבנג-וגמרנו שננחית עליו, ואחרי שנשבור לו את העצמות, נסראללה יתחנן בפנינו שנפסיק את האש, תמורת השבויים שלנו, אשר בידו – אבל לא. הוא הציע לנו מו”מ על השבויים בתחילת המלחמה, ואנחנו צחקנו עליו. לא מנהלים מו”מ עם טרוריסטים.
לא ניהלנו מו”מ, והשאר היסטוריה.
שילמנו את המע”מ במקום נסראללה: שילמנו בכך שסיימנו את המלחמה מוכים וחבולים – ובלי הבנים, אשר למענם יצאנו למלחמה.
נסראללה יצא מהמלחמה מוכה-אבל-גיבור, ואנחנו … אנחנו יצאנו ממנה הישר אל הויכוח על איזה פורום יחקור את הביזיונות, ועל השאלה אם צריך “לערוף ראשים”, או שהראשים הם אשר יתקנו בעצמם את אשר קילקלו …
שילמנו, שילמנו …
כבר בשבוע הראשון למלחמה הזאת שילמנו – בנוסף לשני החיילים החטופים/שבויים – גם בקרוב ל-30 הרוגים, חיילים ואזרחים, ופצועים רבים, ונזקי-רכוש אשר מי ישורם.
בהמשך שילמנו בחשיפת מערומי המודיעין שלנו, אשר לא ידע אילו אמצעי-לחימה יש לחיזבאללה.
ושילמנו באבידות “מאש כוחותינו”, וממוקשים שאנחנו עצמנו הנחנו.
שילמנו בכך שהראינו כי הארגון הפרטיזאני הזה, דווקא הוא-הוא העונה על ההגדרה “צבא קטן וחכם”, יכול לפגוע קשות בכל כלי-המלחמה החדישים ביותר שלנו, ולהגיע, אולי, לכל נקודה במדינת ישראל. תארו לעצמכם שהאצ”ל היה מצליח להנחית פצצות V-2 בלב-ליבה של לונדון, ותארו לעצמכם שהאינטליג’נס של הוד מלכותו לא היה יודע על כך – אלא עם פינוי ההריסות ואיסוף הגופות. איזו בושה!
ושילמנו גם בכך שהגענו לשלב “הכניסה הקרקעית” רק אחרי שנוכחנו לראות כי מלחמת זבנג-וגמרנו לא תהיה כאן.
ועדיין לא הפנמנו את העובדה שגם בחנות המתחרה, מעבר לרחוב, שמעו משהו על תגי-מחיר.
איך לצאת מהבורסה הזאת
כל מי שנכנס אי-פעם להשקעה בבורסה יודע כי צריך לדעת מתי לצאת מזה.
הבעייה היא שכל עוד אתה נמצא “בעלייה”, אתה מתבשם מההצלחה ומתפתה להמשיך בזה. “עוד קצת” – ולצאת … אבל העוד-קצת הזה הופך לעוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת …
ואנחנו תימרנו את עצמנו למצב בו אנחנו לא יכולים להישאר – בגלל תגי-המחיר, ולא יכולים לצאת – בגלל הבושה וההשפלה.
ועכשיו, אחרי שיצאנו, אנחנו שוב מדברים על תגי מחיר.
האם הסכם הפסקת-האש היה טוב לישראל?
מבחינה משפטית-מקצועית נטו, ומתוך הנחה שאין בהסכם דברים שלא פורסמו, זהו הסכם שלא נערך כראוי. אין בו סאנקציות למקרה שהשבויים לא יוחזרו, או כנגד הפרות אחרות של ההסכם, ואין בו כל התייחסות לאפשרות שהאו”ם לא יצליח לגייס 15,000 חיילים ליוניפי“ל הזה.
אבל מבחינת התועלת לישראל זה היה הדבר הכי נכון האפשרי: להוריד אותנו מהעץ, בלי זנב מקופל בין הרגליים.
יכולנו להגיד רגע-רגע, ולהתווכח על כל פסיק, גם עם ידידתנו הגדולה, ולהמשיך לסבול אבידות. זה מה שהיה נחוץ לנו?!
בשלושת-ארבעת הימים שחלפו מהיום בו פרסמתי את המאמר כמה דם צריך עוד להישפך ועד להפסקת-האש אכן היו לנו כמה עשרות הרוגים נוספים בקרבות אשר נועדו ל”שיפור הפוזיציות” במו”מ להפסקת-האש. גורמים בצה”ל הקשו לשם מה אנחנו צריכים להסתכן בקרבנות נוספים, כאשר הפסקת-האש בשער, אבל איש לא שעה להם.
לא אתפלא אם יום אחד יתברר כי הלחצים של קונדוליסה עלינו היו לחצים מוזמנים מצידנו, עם קריצה. כך הייתי עושה לו היה הדבר בידי.
כי בלי העזרה של קונדוליסה לא היינו מבינים כי גם להמשך ההתבוססות בבוץ יש תג-מחיר.
הקיצו, נרדמים!
ואם כבר הזכרנו את ה”דמים” – למעלה ממיליארד דולר בשבוע הראשון – אי אפשר בלי להזכיר את השופט אלפרד ויתקון – עם אמירתו הבלתי-נשכחת “פסטיבלים עולים כסף”.
היום גם ויתקון, מן סתם, היה מדבר על “תגי המחיר”.
דבר אחר היה ברור, ונשאר ברור: לא אהוד אולמרט ולא עמיר פרץ – ואפילו לא אברהם הירשזון, ולא מחליפיהם אהוד ברק ורוני בר-און – אף אחד מהם לא “יביא מהבית” את הכסף הזה, והוא גם לא ייגרע מתקציב הביטחון של השנים הבאות – אלא להיפך: אנחנו נידרש “לחדש את המלאים” של צה”ל, ואף להוסיף עליהם כדי לשמור על “כושר ההרתעה” שלנו, ו/או לשקמו.
וגם לאלה יש תגי-מחיר.
מי שישלם, בסופו-של-דבר את המחיר הזה יהיו כל אלה אשר “חיזקו את ידיו” של צה”ל: אלה אשר נזקקים למערכת החינוך, לסל-התרופות, לשירותי הרווחה, ומה לא. אלה אשר אין להם גייסות פוליטיים, וגם המעט שיש להם מתפזר בין המפלגות פחות או יותר לפי “שיעורם היחסי באוכלוסייה”. אלה יקיצו בבוקר-המחרת עם ההנג-אובר, וגם יידרשו לשלם את מחיר המשקה.
וכאז גם היום, מנהיגיהם ימשיכו לדבר על תגי-המחיר, וזה בדיוק מה שמפחיד אותי, כי בסרט הזה, בקונצרט הזה, כבר היינו לפני פחות משנה וחודשיים.
הערת סיום, הערת אזהרה
המשותף להצעת תגי-המחיר של חיים רמון ולגדר-המחלוקת הידועה בשם “גדר ההפרדה”, או סתם “הגדר”, הוא ההתנגדות המשותפת לימין ולשמאל, אותה “ברית מוזרה” הצצה מפעם-לפעם ועושה את חיינו מעניינים יותר.
על הבעייתיות של הגדר כבר עמדתי במאמר עשרת המיליארדים שהשקעתם בגדר ההפרדה חסרו לכם עכשיו: אידיוטים, נמאסתם!!!, ובמאמר על פסק-דינו של ביה”ד הבינלאומי בהאג בעניין גדר המחלוקת: לא שמחה לאיד, אבל – מגיע לנו!!!.
על הבעייתיות בהצעת תגי-המחיר של רמון (לסגור לפלשתינים את ברזי החשמל והמים על כל ירי לעברנו) כבר עמדו רבים וטובים ממני, וקטונתי מלהוסיף נימוקים משלי. לכן רק אחזור על נימוק אחד, המדבר אלי במיוחד: עם התינוק הפלשתיני הראשון שימות בגלל הורדת השאלטר על ידינו, ואנחנו מגורשים אחר-כבוד ממשפחת העמים בני-התרבות. אנחנו נוכל לקשקש עד מחרתיים על כך ש”לא מבינים את צרכי הבטחון של ישראל”, אבל את משפחת-העמים הזאת לא נוכל להחליף במשפחת-עמים נוחה לנו יותר.
וגם זה תג-מחיר, כבוד המשנה לראש הממשלה.