חלום ה-actio popularis שלי – הדמוקרטיה האמיתית

חלום ה-actio popularis שלי – הדמוקרטיה האמיתית

קימקא שמחה ניר, עו”ד 04.09.2007 16:14
חלום ה-actio popularis שלי – הדמוקרטיה האמיתית

 

כנגד הצעותיו של שר המשפטים להחזיר על כנה את הדרישה ל”זכות עמידה” של העותרים לבג”ץ בא המימסד המשפטי, ומתבכיין על ה”פגיעה בדמוקרטיה”. אנטומיה של חוצפה.

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45486

החלום …

 

את המונח actio popularis – היום אנחנו קוראים לזה “תביעה ציבורית” או “עתירה ציבורית” – שמעתי לראשונה בשיעורי המשפט הרומי בשנה הראשונה ללימודי המשפטים – ונדלקתי עליו כבר אז. בדמיוני ראיתי אנשים אשר ידם משגת לוחמים את מלחמתם של אלה אשר אין ידם משגת. החזקים למען החלשים.

 

אתן דוגמה ממקצועי הקודם: הוראת הנהיגה.

 

בשנת תש”ל-1970 נקבע לראשונה כי תמרור “עצור” המוצב בצד שמאל של הדרך מחייב רק את הפונים שמאלה, אבל היו בוחני-נהיגה שלא ידעו את זה (לדעתי אפילו 15 או 20 שנה אחרי התיקון משנת תש”ל, אבל לא אתפלא אם גם היום ישנם בוחנים אשר אינם יודעים זאת).

 

מה קורה אם הנבחן נוסע ישר, או פונה ימינה, בלי לעצור במקום בו תמרור ה”עצור” מוצב בצד שמאל, והבוחן “נותן לו ברקס”, וקובע שהוא נכשל ב”טסט”?

 

הכלל לפיו בית המשפט לא מתערב בשיקול-הדעת של הרשות המוסמכת אינו חל כאן, כי טעותו של הבוחן הייתה “טעות בדין”, ולא טעות שבשיקול-דעת מקצועי, ולכן קמת לנפסל עילה לעתור לבג”ץ.

 

אבל לפני העותר לבג”ץ עומדים כמה קשיים:

 

  • הוא חייב לשלם למדינה אגרה בסך 1500 ש”ח (לשם השוואה: עלותו של מבחן נוסף, כולל שיעורי ריענון והוצאות נלוות, היא רק כמה מאות ש”ח);

     

  • אם הוא רוצה סיכוי גבוה להצליח, כדאי לו לקחת עורך-דין, וזה כבר כמה ת’לפים;

     

  • הליכי הבג”ץ עשויים להימשך מספר חודשים (לשם השוואה: ההמתנה למבחן הנוסף – מספר שבועות בלבד, ולפעמים אף פחות מכך);

     

  • השופטים בבג”ץ ינסו לכופף לו את הידיים (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?”): אם הוא יתרצה, הוא ייצא בפחי-נפש, ואם הוא לא יתרצה, הוא ייצא לא רק בפחי-נפש, אלא גם בחסרון-כיס של 10, 20 או 30 אלף ש”ח, הקרויים “הוצאות”, אבל למעשה הם קנס למי שלא “קונה” את הרמזים של השופטים, וזה בנוסף להנמקת “נחה דעתנו”, הידועה לשמצה.

     

  • מעבר לכך קיים גם החשש שאחרי הכשלון בבג”ץ – הכמעט-צפוי-מראש – הבוחנים במשרד הרישוי “יזכרו לו את זה”, ויתנקמו בו גם במבחנים הבאים.

     

ברור, איפוא, שחיפוש הצדק בבג”ץ אינו מעשי, וכפי שנכתב פעם במאמר ידוע, הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק אינו צדק כלל-ועיקר. את המאמר הזה, אגב, כתב יצחק זמיר הצעיר, זה אשר כיום, כעליון-בדימוס, משתתף כל שני וחמישי במופעי-התבכיינות על אבדן אמון הציבור בבתי המשפט.

 

ההשלכות

 

כאשר זהו מחירו של ה”צדק”, וכאשר אלה הם סיכוייו, יודעים כל העושים במלאכה – החל ממנהל אגף הרישוי וכלה באחרון הבוחנים – כי למעשה אין עליהם כל פיקוח שיפוטי, והם יכולים להתעמר באזרח ככל העולה על רוחם, וכך הוא גם בשאר הגופים השלטוניים, אשר “אימת” הבג”ץ – “מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון” – רק מצחיקה אותם.

 

והתוצאה היא שהשלטונות – מקיר אל קיר – אינם כפופים לחוק ולעקרונות המינהל התקין, ומכאן מתחילה השחיתות השלטונית.

 

המתעבר על ריב לא-לו

 

לפי מודל העתירה ה”ציבורית”, כפי שנראה לי בעת לימודי המשפטים, יכול היה כל אדם אשר אמצעיו הכספיים מאפשרים לו זאת, והוא חרד לתקינות השלטון, לעתור לבג”ץ כנגד העוול אשר נגרם לאותו הנבחן-בנהיגה, כאשר העוול ה”פרסונאלי” משמש “קולב” לתלות בו את האינטרס הציבורי הרחב יותר.

 

כמובן שהעתירה תעמוד בעינה גם אם הנפגע, בינתיים, יעבור את המבחן, ויקבל את רשיון הנהיגה, כי מטרתה של העתירה אינה לדאוג לנפגע המסויים, אלא לאינטרס הציבורי הכללי, ואם הבג”ץ ישתכנע שפעולת הרשות הייתה שלא כדין, הוא יצהיר על כך, ואולי אף יקבע שהנפגע האמיתי – זה שלא עתר – זכאי לרשיון הנהיגה “רטרואקטיבית” למועד המבחן בו נכשל שלא כדין.

 

לכן יקראון לכך “עתירה ציבורית”.

 

… ושברו

 

אבל החלום שלי לא קרם גידים ועור עם הרחבתה של “זכות העמידה”, קרי: פתיחתם לרווחה של שערי הבג”ץ לעתירות הציבוריות, ואולי אף ההיפך הוא הנכון: הוא העביר את מרכז הכובד של הדיונים בבג”ץ אל הרחק מעבר לעניינו של האזרח הקטן, בריבו עם השלטון.

 

קחו, למשל, עתירה לבג”ץ למנוע את קידומו לתפקיד סגן-הרמטכ”ל של אלוף בצה”ל – מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ – אשר גילה, לטענת העותרים, רמה מוסרית ירודה, ועוד כמה ליקויי-מאורות אשר עשאוהו – כך העותרים – בלתי ראוי לתפקיד.

 

לא רק שאני רחוק מלזלזל בעתירה הזאת, אלא שאני אף מסכים אתה, ולו רק בגלל האמירה המטומטמת שלו (“אם את בכל זאת מאוד רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה, אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש”), אבל השאלה היא על חשבון מה התקיים הדיון הזה בבג”ץ.

 

פסק הדין בעתירה הזאת משתרע על כ-20 עמודים, והוא בן 5768 מלים.

 

כמה צדק נעשה בתיק הזה עם “האזרח הקטן בריבו עם השלטון”? אפס. לאזרח הקטן, הנאנק מול בעלי-השררה, אין אינטרס ממשי למנוע את קידומו של אלוף בצה”ל לתפקיד סגן הרמטכ”ל, וגם אם הוא בעל תודעה אזרחית מפותחת, הוא יעדיף להשאיר את הדיון הזה בידי הפוליטיקאים, כדי שבבואו בשערי הבג”ץ לא יגידו לו לך הבייתה, אנחנו מתעסקים בעניינים אשר ברומו-של-עולם. 40,000 רגל ויותר.

 

תארו לעצמכם כמה עתירות על כשלונות לא-מוצדקים אפשר לשמוע בזמן השיפוטי שהוקדש לעתירה הזאת. לפחות מאה.

 

אבל מתן סעד משפטי מהיר ויעיל למי שנכשל שלא-כדין במבחן הנהיגה, למשל, יזמין מאות ואלפים עותרים דומים, אשר יציפו את הבג”ץ, ויהפכו אותו ל”בית משפט מנהלי לתביעות קטנות”: הרבה עבודה אפורה, מעט מאוד “הילה”.

 

ואילו בעתירות ה”ציבוריות” הבג”ץ יוצר לעצמו תדמית מזוייפת של “מגן הדמוקרטיה”, גם כאשר הוא זורק את העותרים מכל המדרגות. כך, למשל, בבג”ץ בעניין דן חלוץ, אחרי כל ה”מים” (הנמקת ישרא-בלוף), לא נשארה אלא האמירה הפשטנית, הסתומה והלא-מנומקת, עילה חזרו, איש בלשונו, כל שלושת השופטים: “עם כל זאת, לא מצאתי כי ההחלטה שלא להשעות את חלוץ מתפקידו כל עוד לא הוכרעה הבקשה להעמידו לחקירה פלילית, היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות”.

 

נו, ובשביל זה אנחנו צריכים את העתירות ה”ציבוריות”?!

 

הפרדוקס

 

בעוד הבג”ץ מרחיב את זכות-העמידה בעתירות ציבוריות “כלליות”, הוא לא הרחיב – ואולי אף צמצם – את הפתח להתערבות בעניינים “פרטיים” אשר יש להם חשיבות ציבורית-כללית, וקבע כי אם ישנו נפגע-אישית אשר לא עתר לבג”ץ, הוא לא ידון בעתירה.

 

קחו, למשל, את העתירה שהוגשה בימים האלה ע”י השר וחה”כ לשעבר, אברהם פורז, נגד ועדת וינוגרד. פורז מבקש לכפות על הוועדה להוציא מכתבי-אזהרה לנפגעים הפוטנציאליים מדוח הוועדה, למען יוכלו להתייצב לפניה, להעיד, לחקור עדים, ולעשות את כל הדרוש להגנת עניינם מפני פגיעה בהם בדוח הוועדה.

 

אין ספק שהעתירה הזאת היא עתירה ראוייה, מבחינה ציבורית (וקרוב לוודאי גם מבחינה משפטית), אבל לא יפתיע אותי אם הבג”ץ ידחה את העתירה משום שאף אחד מהנפגעים הפוטנציאליים לא עתר, ומה לו לפורז להתעבר על ריב לא-לא, כאשר לבעלי-הריב אין עניין לריב.

 

בעת כתיבתם של הדברים האלה הנחתי כי ייתכן, אמנם, שהעתירה תתקבל, משום שהיא “תפסה טרמפ” על עתירתה של הסניגוריה הציבורית (שהיא בהחלט בעל-דין נכון), וייתכן שהיא תידחה משום שהיא “מוקדמת” (כפי שטוענת פרקליטות המדינה בתשובתה לעתירה של הסניגוריה הציבורית), אבל זה לא היה אומר שהתיזה אינה נכונה, אלא שאין לנו כאן מקרה “נקי” המתאים לתיזה.

 

בינתיים הושגה בבג”ץ פשרה, ואנחנו נצטרך להמשיך ולהמתין למקרה המתאים.

 

מכל אלה אנחנו מבינים שעתירה ציבורית “ערטילאית”, בעניין בו אין נפגע-אישית, עדיפה על עתירה ציבורית בה יש נפגעים-אישית, אך אלה חוששים לעתור, או שאינם יכולים לשאת בעלויות, או שנמנעים מלעתור מכל סיבה אחרת.

 

ובמלים אחרות: ככל שעתירה נוגעת לפחות אנשים, כך עולים סיכוייה להיות נידונה בבג”ץ.

 

משה נגבי שופך את החלכאים והנדכאים יחד עם מי האמבטיה

 

שר המשפטים, דניאל פרידמן, מציע להחזיר את מגבלת “זכות העמידה”, שהייתה שנים רבות תנאי לזכותו של עותר לקבל סעד מבג”ץ, וגם מציע לקבוע סאנקציות כספיות כנגד עותרים אשר עתירתם תידחה.

 

ידידי, הפרשן המשפטי משה נגבי, במאמרו כניסה חופשית בשערי הצדק (הארץ, 29.8.2007), מתריע כי “החזרת עיקרון ‘זכות העמידה’ בבג”ץ היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית”, ואף נתלה באילנות גבוהים:

 

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, שחיזק את ידי שמגר בפתיחת שערי בג”ץ לרווחה, נימק זאת באמרתו הקולעת “באין דיין אין דין”; הוא הסביר שכאשר אין נגישות לבג”ץ, שהוא הגורם היחיד שבכוחו לאכוף את החוק על השלטון, החוק המגביל את סמכויות הממשלה נהפך בעצם לאות מתה, ושריה ופקידיה יכולים לחמוס את הציבור ללא חשש.

 

וגם מוסיף, בתגובה לרעיון הקנסות על עתירות שנדחו:

 

הסכנה גוברת אם מטילים קנסות על עותרים שעתירתם נדחתה. הקנסות מפחיתים את הסיכוי שמישהו יסתכן בעתירה לבג”ץ, וממילא מעצימים את תחושת אנשי השררה כי מבחינתם “לית דין ולית דיין”, וכי הם מעל לחוק. הקנסות אף יגרמו לכך שפגיעות שלטוניות בזכויות החלכאים והנדכאים שבתוכנו יהיו חסינות תמיד מהתערבות בית המשפט, משום שהמסכנים האלה בוודאי לא ייטלו עליהם את הסיכון הכספי הכרוך בעתירה. אך הרי מבחנה של דמוקרטיה הוא דווקא בהגנת זכויותיהם של אותם חלכאים ונדכאים.

 

נגבי צודק לחלוטין, אבל הפתרון שהוא מציע – למעשה: השארתו על כנו של המצב הקיים – אינו מיטיב לא על החלכאים, ולא עם הנדכאים. הרחבתה של זכות העמידה אינה מיטיבה עם הנדכאים, ואף גוזלת מהם את כבשת-הרש, ואילו הסאנקציות המוצעות על עתירות שנדחו רק מחזקת את המצב הקיים, דבר שנגבי, ככל הידוע לי, מעולם לא התריע כנגדו (תקן אותי, משה, אם אני טועה).

 

למי יש עניין בעתירות הציבוריות, ולמי אין עניין בהן?

 

כאשר עמותת נקיון כפיים ובור-לבב (ע”ר) פונה אל שר הבטחון בדרישה לבטל את הפטור מחובת-גיוס שהעניק לילדיו ואחייניו (כדוגמה שהביא נגבי במאמרו), יודע שר הבטחון כי בקצה-הדרך אורבת לו עתירה לבג”ץ, ושם יקשה עליו להגן על הפטור הזה.

 

טול מהעמותה את “שוט” הבג”ץ, והצגת אותה ככלי ריק. ככלב-שמירה שרק נובח, אבל לא נושח. כדוברמן ללא שיניים.

 

לבוזגלו החלך והנדכא אשר נכשל במבחן הנהיגה בגלל בורותו של הבוחן, יש עניין ברשיון הנהיגה שלו, יותר מאשר במכתבי-האזהרה שוועדת וינוגרד תשלח – או לא תשלח – לנפגעים הפוטנציאליים, או בשירותם הצבאי של ילדיו ואחייניו של שר הבטחון. לא שהעניינים האלה פחות בחשיבותם, אלא שמבחינתו של בוזגלו גם הכנסת, על ועדותיה, יכולה לטפל בהם לא רע, ואילו ברשיון-הנהיגה שלו היא לא תטפל, אולי משום שזה “קטן עליה”, והנפגעים רבים המה עד מאוד.

 

כפי שראינו נושא רשיון הנהיגה של בוזגלו קטן גם על שופטי הבג”ץ, וכל הרחבה של “שערי הצדק” לעתירות הציבוריות באה על חשבון בוזגלו, עם העניין ה”קטן” שלו.

 

אברהם פורז אינו מגלה עניין באיכותם של מבחני הנהיגה, ואם תשלול ממנו את הזכות להגיש עתירות ציבוריות, הוא יישאר בחיים, ויחפש לו “ענפי ספורט” אחרים.

 

העמותות הציבוריות, לעומת זאת, אין להן “ספורט חלופי” לשוט העתירה הציבורית, אותו הן מחזיקות מאחורי הגב כאשר הן יוצאות למאבק על נושא כלשהו, ובלי הכלי הזה הן לא תישארנה בחיים אפילו יום אחד. לכן הן חומדות את כבשת-בוזגלו, ומגינות בגופן על מוסד העתירה הציבורית.

 

ושלא תבינו אותי לא נכון: אין לי שום דבר נגד העתירות הציבוריות, אבל הן צריכות לבוא בנוסף לעתירות הרגילות, לא במקומן.

 

על האיום בקנסות לעותר שעתירתו תידחה

 

ברעיון הזה אין כל חדש זולת שהוא מעצים את התופעה המעצבה הקיימת גם היום, וגם נותן לה לגיטימציה חוקית ומוסרית גם-יחד.

 

היום כאשר העותר הקטן צריך לשלם אגרה של 1500 ש”ח, וכל הסיכויים שהוא יצטרך לשלם לאוצר המדינה סכום נוסף, בן חמש ספרות, אם הוא לא “יקנה” את הרמזים של השופטים (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?”), ממילא ההרתעה כבר קיימת והכניסה בשערי הצדק כבר מזמן אינה חופשית, ידידי משה נגבי, ועל כך לא די בהתנגדות להצעה של שר המשפטים. על מה שכן צריך לעשות אצביע בהמשך.

 

אציין רק זאת שהעמותות הלוחמות נגד מחסום זכות-העמידה, רובן מתוקצבות, בין ממסי חבריהן, בין ממקורות חיצוניים, ולא סאנקציות כספיות – חמורות ככל שתהיינה – תרתענה אותן מלהמשיך ולהגיש עתירות ציבוריות, שהרי אלה הן, כאמור, סם-החיים הזורם בעורקיהן.

 

התוצאה תהיה שככל שנחמיר עם הסאנקציות האלה, כך נהפוך את הבג”ץ למעין “הייד פארק” בו מדברים על הדברים הכי חשובים בעולם, אבל לא נותנים מענה למצוקותיו של היחיד.

 

אנה יפנה האזרח בריבו עם השלטונות?

 

כאשר האזרח נפגע על ידי רשויות השלטון, הוא יכול לפנות לשתי כתובות: האחת – הבג”ץ (עם “סניף” הקרוי “בג”ץ קטן” – קללה אשר אינה כתובה בתורה, והיא מצריכה דיון נפרד), והשנייה – ה”אומבודסמן”, הוא מבקר המדינה, בתפקידו כ”נציב תלונות הציבור” (עם “סניפים” בדמות נציב קבילות החיילים, נציב קבילות שוטרים וסוהרים ואולי עוד כמה נציבים כאלה, חוץ מנציב התלונות על שופטים, מוסד אשר גם הוא מצריך דיון נפרד).

 

החסרון של הברירה הראשונה – הבג”ץ – הוא בכך שצריך לשלם אגרה גבוהה, ולהסתכן ב”הצאות” אם לא נכנעים לכיפופי-הידיים של השופטים, ובכל מקרה הסיכויים לקבל את הסעד שואפים לאפס.

 

הייתרון של הבג”ץ הוא בעיקר פסיכולוגי. מי שעדיין לא בא בשערי הבג”ץ נדמה לו שקולו יישמע שם על ידי מלאכי השרת, אבל אחרי שהוא “יחטוף”, הסבירות שהוא יחזור לשם בעתירה נוספת, שואפת לאפס, ובפעם הבאה הוא, ככל הנראה, לא יפנה אלא הבג”ץ, אלא אל נציב התלונות – אשר אמנם עושה את מלאכתו בחדרי-חדרים, אבל הסיכויים לקבל ממנו סעד הם גבוהים בהרבה. לעמותות המנהלות מאבקים ציבוריים אין כל טעם לפנות אל נציב התלונות, כי בירור התלונות בחדרי-חדרים אינו מתיישב עם ה”רייטינג” שוא חלק חיוני בכל מאבק ציבורי. כמו, למשל, חברי-הכנסת.

 

היתורונות של נציב התלונות – מעבר לסיכויי ההצלחה הגבוהים יותר – הם בכך שהפנייה אליו אינה כרוכה בתשלום אגרה, והוא גם אינו יכול לאיים על המתלונן ב”הוצאות” אם הוא לא “ימשוך את עתירתו”.

 

יתרון נוסף של נציב התלונות הוא בכך שהנציב מוסמך לטפל גם בתלונות על “נוקשות יתירה”, דבר אשר הבג”ץ לעולם לא ייגע בו.

 

החסרון הגדול של בירור התלונות באמצעות הנציב הוא בכך שהנציב והנילונים “מסתודדים” ביניהם מאחורי גבו של המתלונן, ומשנדחית תלונתו אין הוא יכול לדעת באילו שקרים הלעיטו המתלוננים את הנציב. מבחינה זו המצב בבג”ץ הוא פחות גרוע. אמנם גם שם המשיבים חופשיים לרמות את בית המשפט, אולם הם חייבים לעשות זאת מהמקפצה, ופרקליט אשר מרמה את בית המשפט מסתכן בכך שיזכירו לו את זה גם אחרי שנים רבות, כאשר הוא יבקש להתיישב על כסא בבית המשפט העליון.

 

מה בעצם נחוץ? שילוב של כל היתרונות

 

נקודת המוצא של נגבי – כשל רבים אחרים, כולל אותי – היא שהביקורת השיפוטית על רשויות השלטון היא חיונית לדמוקרטיה, וממילא ככל שהביקורת הזאת רחבה יותר, עמוקה יותר, יש לנו יותר דמוקרטיה.

 

בבסיס ההצעה שלי עומד בית משפט מחוזי לעניינים מינהליים.

 

ודוק: אני לא מתכוון למה שקרוי היום “בית משפט לעניינים מינהליים”, אשר אינו אלא “מחלקה” בבית המשפט המחוזי ה”רגיל”. השופטים היושבים ב”מחלקה” הזאת מנהלים גם משפטים אחרים, הם אינם מתמקצעים במשפט המינהלי, ואינם רואים בתחום הזה משום שליחות ציבורית, או מפעל-חיים, אלא רק תוספת מעמד, כוח ושררה.

 

בית המשפט המחוזי לעניינים מינהליים, לפי המודל שלי, יהיה בית משפט מחוזי נפרד, אשר ה”מחוז” שלו לא יהיה מחוז “גיאוגרפי”, אלא מחוז “ייעודי” (בדומה למחוזות השיפוט בצבא, שחלקם גיאוגרפיים: פיקוד הצפון, פיקוד המרכז, פיקוד הדרום וחלקם ייעודיים: מחוז שיפוט מטכ”ל, מ”ש גייסות השריון, מ”ש מפח”ש, חיל האוויר, חיל הים ומה לא).

 

תחום שיפוטו ה”גיאוגרפי” של ביהמ”ש המחוזי לעניינים מינהליים יהיה שטח המדינה כולה, אם כי אפשר יהיה לחלקו לכמה “מקומות מושב”, כדי להקל את הנגישות אליו.

 

הערעור על בית המשפט הזה יהיה ערעור-בזכות לבית המשפט העליון.

 

שופטי בית המשפט הזה יעברו התמחות יסודית במשפט המינהלי, והם יתייחסו לכהונתם זו כאל מפעל-חיים עם שליחות ייחודית.

 

אופק-הקידום של השופטים האלה לא יהיה אל “פירוקים וכינוסי-נכסים”, ולא אל תיקי רצח, אלא אל בית המשפט העליון, כמומחים במשפט המינהלי.

 

החידושים הנוספים שבית המשפט יביא בכנפיו הם, בין השאר, אלה:

 

  • עתירה לבית המשפט תהיה פטורה מכל אגרה, העותרים לא יוחייבו בהוצאות, גם אם עתירתם תידחה, והוא הדין גם באשר לערעורים לבית המשפט העליון;

     

  • העדים מטעם רשויות השלטון ייחקרו על ידי העותרים, בין אם עדותם הראשית תהיה בעל-פה, בבית המשפט, בין אם היא תהיה בתצהיר-בכתב;

     

  • סדרי הדין יהיו כסדרי הדין בכל משפט אזרחי;

     

  • כל התירוצים הקיימים בבג”ץ של היום לדחייתן של עתירות (שיהוי, קיומו של סעד חלופי, וכו’) יעברו מן העולם;

     

  • מספר השופטים יהיה כזה שהעותרים יוכלו לקבל את סעדם במהירות האפקטיבית. כך, למשל, מי שנכשל במבחן הנהיגה יוכל להזמין “טסט” חדש, לפיה תור הרגיל. אם עתירתו תידחה, הוא לא “יפסיד את התור”, ואם היא תתקבל, הוא כבר לא יזקק לתור הזה.

     

דמוקרטיה וזכות עמידה

 

הטענה המימסדית כנגד החזרת הדרישה ל”זכות עמידה” היא כי יש בכך משום “פגיעה בדמוקרטיה”. והשאלה היא הכצעקתה?

 

בסיס הדמוקרטיה הוא בחובתו של השלטון לראות עצמו כמשרת הציבור, ולא כאדוניו, וכאשר אני מדבר על “הציבור” אני מתכוון לכל אחד מיחידיו הציבור.

 

כך, למשל, כאשר ילדיו ואחייניו של שר הבטחון משרתים בצבא ככל אחד אחר, וגם נדפקים ככל אחד אחר, זה פחות דמוקרטיה מאשר צבא בו אף אחד לא נדפק, וכמה מקורבים-לשר משוחררים מהשירות מטעמים מושחתים. שתי האפשרויות הן רעות חולות, אבל כיבוד זכויותיו של הפרט חשוב לדמוקרטיה יותר מאשר הדברתה של שחיתות שלטונית פה-ושם.

 

לפיכך, סדר-הקדימות במה שקרוי “זכות העמידה” יהיה כזה:

 

ראשית – כל מי שנפגע אישית;

 

שנית – המתעבר על ריב לא-לו כאשר הריב הוא ריבו של הפרט, כי חשוב שיידע כל פקיד עברי שגם אם הוא יכול להלך אימים על האזרח הפונה אליו, ו/או לנצל את חולשותיו – תמיד עשוי להגיח מעבר לפינה אדם אחר, בעל תודעה אזרחית-ציבורית אשר הפרוטה מצוייה בכיסו, והוא אינו מוכן לעבור בשתיקה על עוולותיה של הרשות – ולעשות זאת לשם שמיים. זהו ה-actio popularis, חלום-חיי, בו פתחתי;

 

ושלישית – אם ה”ציבור” (קרי: העם בציון, באמצעות הכנסת, הקובעת הן את “מסגרת התקציב” הכללית, ואת את חלוקתו ה”פנימית”) ירצה להוסיף עוד דימוקרטיה, הוא יקבל גם את העתירות הציבוריות כפי שהתפתחו עד כה: לא עוד כיתה א’, המוזנחת, ואחריה כיתה ג’ המפונקת, אלא כיתה א’, אחריה כיתה ב’, ובסוף כיתה ג’ – הכל לפי כמות המשאבים שהציבור יהיה מוכן להשקיע ב”מגן הדמוקרטיה” הזה.

 

“זה לא פראקטי, מר ניר”

 

אוח, כמה פעמים שאני שמעתי את הפזמון הזה!

 

למשטרת ישראל היה נוהג: מי שנתפס נוהג ללא הרשיונות בכליו, היה מקבל הזמנה למשפט, עם אפשרות ל”הצגת מסמכים” במשטרה, תוך חמישה ימים, אם היה מציג את המסמכים, היו ממירים לו את הדוח לדוח של ברירת-משפט על “אי נשיאה” של המסמכים בזמן הנסיעה, ואם הוא היה מתייצב למשפט ומציג את המסמכים, היו ממיריו לו על המקום את האישום המקורי לאישום הקל יותר.

 

אבל הפרוצדורה הזאת לא הייתה חוקית, כי משמעותה היא “כתב-אישום על-תנאי”: כיוון שאנחנו חושדים בך בנהיגה ללא רשיונות תקפים, אנחנו מוסרים לך כתב-אישום, אבל אם תתייצב להמשך החקירה אנחנו נשקול את המרתו בכתב-אישום קל יותר…

 

ומה אמרו לי שופטים על הטענה הזאת? את אחת התשובות הכי מטומטמות ששמעתי אי-פעם: המשטרה “הולכת לקראתו של הנאשם” בכך שהיא מאפשרת לו …”.

 

אתה הבנת את זה, ברוך?

 

חוקית או לא חוקית, הפרוצדורה הזאת יצרה תקלות רבות. השוטר שמסר לנהג דוח כזה לא הסביר לו שהוא צפוי לשלילת-רשיון של שנה ומעלה, והוא, הנהג, סבר לפי תומו שמדובר בקנס בלבד, ולכן “לא כדאי” ללכת לבית המשפט, אלא להישפט בהעדר, ולחכות להודעה על גזר הדין.

 

בסופו של דבר הנהג היה מקבל לביתו הודעה על גזר-דין אשר כולל גם פסילה, דבר אשר גרר בקשה לביטול פסק-הדין, על כל סיבוכיה. לפעמים הנהג גם לא היה שם לב כי מדובר גם בפסילה, היה ממשיך לנהוג, ואז הסיבוך היה רב עוד יותר.

 

כדי למנוע את התקלות האלה הצעתי לא פעם שהדוטר לא ייתן לנהג דוח, אלא רק הזמנה להצגת מסמכים יחד עם הודעה האומרת כי תוקף רשיונותיו ייבדק גם מול משרד הרישוי, ולפי תוצאת הבדיקה יוחלט מה לעשות איתו, ובמה להאשימו.

 

ומה אמרו לי שופטים ותובעים? מר ניר, זה לא פראקטי …

 

אבל, לימים, כאשר ועדה בראשות שופט הציעה בדיוק-בדיוק את אותו הדבר … או-הו זה כבר היה פראקטי!!!

 

כעת אני שוב רואה אתכם קופצים על רגליכם האחוריות, למשמע הצעתי בעניין בית המשפט המחוזי למינהל: מר ניר, זה לא פראקטי …

 

אז חכו שוועדה בראשות שופט תציע את זה, ותזכרו מה אמרתם לי.

 

אני רואה אתכם מוסיפים כי זה יעלה הרבה כסף. נכון, אבל דמוקרטיה עולה הרבה כסף.

 

אתם יכולים לומר גם שלמדינה ישנן מטלות אחרות, אולי חשובות יותר: בטחון, חינוך, בריאות, תשתיות וכו’, ופחות דמוקרטיה. גם זה נכון, הכל נכון, אבל השאלה כמה להשקיע בכבישים וכמה בדמוקרטיה היא שאלה ערכית-פוליטית, וכל המתבכיינים על הפגיעה של הפוליטיקאים בעצמאותו של בית המשפט אינם מבינים כי פוליטיקה אינה משהו גס, והיא – רק היא! – תקבע כמה משאבים תשקיע המדינה בדמוקרטיה, מול המשאבים שיושקעו בצרכים חיוניים אחרים.

 

בהעדר משאבים זמינים לדמוקרטיה בלתי-מוגבלת לא יהיה, מן הסתם, מנוס מ”קיצוץ רוחבי” גם בתחום הזה, אבל דבר אחד יש לשמור מכל משמר: שסוגיית זכות-העמידה לא תקפוץ היישר מכיתה א’ לכיתה ג’, כי בכיתה ב’, כפי שהראיתי לעיל, נמצא החלק החשוב ביותר של הדמוקרטיה: האלטרואיזם של הפרט.

 

אנטומיה של חוצפה

 

הפגיעה הקשה ביותר בדמוקרטיה מקורה בקפיצת-היד – המוצהרת – של הבג”ץ במתן סעד לעותרים נגד רשויות השלטון.העובדה שהבג”ץ מוציא צווים מוחלטים רק ב-2 – 3 אחוזים מהעתירות ידועה לרשויות האלה, והן מנצלות אותה לרעה, כך שבפועל הבג”ץ הוא מכשיר אנטי-דמוקרטי תומך-שררה, ולא “מגינו של האזרח” מפני השררה.

 

השופטים – אלה אשר מפמפמים לנו השכם-והערב שהם-הם “מגיני הדמוקרטיה” – גם מפמפמים לנו נון-סטופ כי החופש לומר דברים “מקוממים ומרגיזים” הוא מ”יסודות הדמוקרטיה”, אבל לך תאמר דברים “מקוממים ומרגיזים” על השופטים עצמם, ותראה את פרצופם האמיתי של “מגיני הדמוקרטיה”.

 

ואני שואל איפה הבושה, ואיכן הוא גבול החוצפה.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר