השאלה היא- איזו פקודה ניתנה ולא מי נתנה

השאלה היא- איזו פקודה ניתנה ולא מי נתנה


דב אבן אור, עו”ד 11.08.2007 09:00
השאלה היא- איזו פקודה ניתנה ולא מי נתנה


החלטת שר הבטחון, להורות לרמטכ”ל להפעיל חיילים לצורך הוצאת אזרחים יהודים מחברון, הייתה לא חוקית בעליל, שכן הממשלה לא הצביעה בעניין זה; לכן, אין חובה לקיימה, ואסור להעמיד לדין אף חייל שסירב לה



על רקע סירוב חיילים בגדוד דוכיפת, וכנראה גם ביחידות אחרות, לפעול לגירוש יהודים מחברון, עלתה לאוויר מקהלת הזמר של קהילת כלי התקשורת ההמונית האלקטרונית, ומקהלת העיתונאים מטעם, וזימרו יחדיו את אותו שיר וכל הזמן, שהינו: אין לסרב פקודה, ואת הסרבנים יש להוקיע, לכלוא ואח”כ לסלק מכוחות לוחמים.

אין צורך לחזור ולפרט, כי כאשר על סדר היום הציבורי נושאים כגון: יחסי דת ומדינה, ערביי ישראל, כינון מדינת פלשתין וכד’, אזי בבת אחת כל ציפורי הזמר פורצות באותו שיר, ואינן חדלות עד אשר אוזני המאזינים נסתמות, והם למדו לדקלם את מילות השיר!

מאתמול וללא הפסקה, כל מהדורת חדשות בקול ישראל ובערוצי הטלוויזיה, נפתחות בהודעת שר הבטחון (א. ברק), כי אין להסכים לסרבנות כלשהי, ומי שנותן פקודה לחיילים, הינו המפקד ולא רבנים או גורם אחר!

אח”כ מראיינים את כל מי שאומר “אמן” אחרי שר הבטחון, והלה חוזר על מילות השיר (לפעמים עם ניואנסים משלו, אך המסר הינו אותו מסר).

מתי מנהלים ועורכים בכלי התקשורת ההמונית, עורכי עיתונים ועיתונאים בכירים, יפנימו כי עם ישראל חדל להיות איכר טיפש וצייתן, וכי את “הלוקשים” שמכרו לו במשך 50 שנה, הוא הפסיק לאכול; וודאי אותו חלק בעם (שהולך וגדל), שחדל להאמין לפוליטיקאים (גם אם הינם מהמחנה שלו); חדל להאמין “בחדשות”, גם אם נאמרות מפי קריינים עם קול סמכותי ברשת ב’.

במילים אחרות, רוב העם (ויש להבדיל בין עם ובין המון), מבין כי האמת רחוקה ממה שנאמר לו ע”י “נבחריו” (יותר נכון פרנסי הציבור ולא מנהיגיו)!

לכן, הנסיון הנוכחי להטיל בוץ ורפש על חיילים אמיצים, שהעזו לסרב לפקודה לא חוקית, (דבר שהיה צריך לעשותו גם בעת הגירוש מרצועת עזה וצפון השומרון), הינו מעשה נואל מצד פוליטיקאים נרפים, שכן אין לפנינו סירוב פקודה, אלא פקודה בלתי חוקית- בעליל, שמותר לסרב לה, ואסור באיסור חמור להטיל עונש כלשהו על המסרב!

ובמה הדברים אמורים?:

החוק היחיד המתייחס לתפקיד של צה”ל, הינו חוק יסוד: הצבא, ובסע’ 5 שבו נקבע כך: “הסמכות להוציא הוראות ופקודות המחייבות בצבא, תיקבע בחוק או מכוחו”.

לא צויין אם הכוונה לחוק זה, או לחוק אחר; הדעת נותנת כי צריך היה להכתב בחוק זה, שכן עסקינן בחוק יסוד, ולכן רק זה אמור לכלול עניין הסמכות להוציא פקודות והוראות.

לא יתכן ליתן פרשנות אחרת, שכן אז כל חוק אחר עלול לעמוד בסתירה לחוק יסוד: צבא (וכבר נקבע בפסיקה, כי חוקי יסוד גוברים על חוק רגיל, למרות שדבר כזה צריך להקבע בחקיקה!).

אם הפרשנות שלי אינה נכונה, אזי סע’ 5 לחוק הצבא לא היה אמור להיות; קרי – די היה בסע’ 2 (א) לחוק זה, שבו נקבע כי: “הצבא נתון למרות הממשלה”, ואז כל הוראה שניתנת ע”י הממשלה, מחייבת את הצבא.

אך הראייה, שחוקק סע’ 5, וזה נועד לקבוע מפורשות- מי נותן הוראה מחייבת.

כמובן שיצוצו חכמי משפט, ויטענו כי סיפא סע’ 5 מאפשר מתן כל הוראה ו/או פקודה, שכן בסוף סע’ 5 זה כתוב “..או מכוחו”!; ואז אשאל: ומי יקבע אם הוראה מסויימת שניתנה היא אכן מכח חוק זה, או מכח חוק אחר?!; האם שופטי בג”צ הם שיכריעו אם פקודה מסויימת היא חוקית או לא?

ברור לכל כי התשובה תהא שלילית; לא יתכן כי שופט יפסוק בשאלה צבאית, מדינית וכד’!

ושוב יצוץ פרשן משפטי מטעם, ויטען כי הסמכות ליתן הוראה כלשהי מצוייה בחוק שיפוט צבאי!

במבוא לחוק זה נקבע כך: “פקודות הצבא”- הוראות הפיקוד העליון, פקודות המטה הכללי ופקודות אחרות שמשמעותן בסע’ 2 (ג) לחוק זה.

אולם, לא ניתן לדלג לסע’ (ג), קודם שבוחנים את סע’ 2 (א) לחוק, הקובע כך: “הוראות הפיקוד העליון, הן הוראות כלליות שיוציא הרמטכ”ל, באישור שר הבטחון והן יקבעו עקרונות הנוגעים לארגון הצבא, למינהל, למשטר ומשמעת בו ולהבטחת פעולתו התקינה”.

דהיינו, ע”פ חש”צ, הוראות הפיקוד העליון נוגעות אך ורק לניהול שוטף של הצבא, ולא לעניין דברים אחרים.

אכן הגיוני הדבר, כי החלטה בדבר לחימה או מבצע צבאי, אינן בסמכות הרמטכ”ל, אלא של הממשלה!

כאן, נשאלת השאלה: האם לממשלה הזכות להורות לרמטכ”ל כי יורה לחיילים (בסדיר ו/או בקבע), לפעול למטרה לא צבאית לחלוטין?; התשובה הינה – לא רבתי!, שכן ע”פ חש”צ ברור שלא, ואילו ע”פ חוק יסוד: הצבא (סע’ 5), יש לקבוע בחוק (לדעתי בחוק זה בלבד), אילו הוראות הממשלה רשאית ליתן לצבא, ומי בצבא מוסמך לפרשן (אם יהא צורך בכך).

נכון לעכשיו, אין בחוק היסוד: צבא, חקיקה לעניין סע’ 5, ומאידך לא נתקבלה החלטה במליאת הממשלה, כי הצבא רשאי לפעול להוצאת יהודים מאזור מסויים בישראל או ביו”ש!

כמובן שגם אם הייתה מתקבלת החלטה שכזו, במליאת הממשלה, כלל לא מובן שזו החלטה חוקית!

דהיינו, האם ע”פ סע’ 2 לחוק היסוד: צבא, הממשלה זכאית ליתן כל הוראה שתחפוץ?, והרי כבר נאמר כי זה מנוע מכח סע’ 5 לחוק זה, ואין ספק כי הדבר מנוע גם מכח הכללים הבסיסיים של משטר דמוקרטי.

לפיכך, אין ספק כי החלטת שר הבטחון, להורות לרמטכ”ל להפעיל חיילים לצורך הוצאת אזרחים יהודים מחברון, הייתה לא חוקית בעליל, שכן הממשלה לא הצביעה בעניין זה; לכן, אין חובה לקיימה, ואסור להעמיד לדין אף חייל שסירב לה!

הממשלה אינה זכאית לקבל החלטה בדבר הפעלת הצבא לעניין הנ”ל, שתהא רטרואקטיבית, לכן לא ניתן לאשרר ההחלטה של שר הבטחון. אם וכאשר הממשלה תחליט בעתיד להפעיל חיילי צה”ל לצורך סילוק אזרחים יהודים מאזור כלשהו בישראל או ביו”ש, נתייחס לכך! (כמובן שגם אז הדבר מנוע).

אין חולק כי גירוש יהודים מחברון, הינו החלטה פוליטית, ואינה קשורה כלל לשאלת לחימה והגנה על מדינת ישראל; לכן, כל טיעון כי הסילוק הנ”ל נועד להבטיח שמירה על אינטרסים בטחוניים וכו’, הינו טיעון נבוב ודמגוגי.

ברור כשמש, כי החולקים על דעתי, יטענו כי בעת הגירוש מרצועת עזה וצפון השומרון, אסור היה להתנגד (הן לחיילים והן לאזרחים), שכן הסילוק נעשה באמצעות חוק; אולם, חוק זה נחקק בניגוד לכללי שלטון דמוקרטי!; שכן, מצע מפלגה הינו הסכם בין בוחריה ובין נבחריה, וכאשר האחרונים מבקשים לבצע מהלך פוליטי הסותר את המצע שעליו נבחרו, הם מנועים מכך, וחובתם לפזר את המוסד המחוקק, לערוך בחירות חדשות על בסיס המצע החדש.

זה לא נעשה דאז, ולכן חוק הפינוי שנחקק היה בלתי חוקי בעליל.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר