היה פעם אדם

היה פעם אדם

דני רשף
דני רשף – חוסן 07.08.2007 14:33
היה פעם אדם


במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, גדשו ברגע נתון 8 אוגדות את צירי לבנון במלחמתם בשלושת אלפים פלשתינים ואוגדה סורית מיושנת. לא נראה ש-8 האוגדות, יותר מכל סדר הכוחות של צה”ל במלחמת יום הכיפורים, אכן סייעו להכרעה המהירה, ההיפך הוא הנכון. במלחמת לבנון השנייה, לא חסר היה דבר בציוד ובסדר הכוחות והתוצאה היתה אחרת לגמרי. למרות האימון הירוד והציוד הפחות חדיש, חסר מה שאי אפשר לעולם לקנות בכסף – פיקוד, אחריות ויצירתיות.



 היה פעם רמטכ”ל לצה”ל שדיבר על “צבא זריז קטן וחכם” כזה שכוחו בא מניידותו, יצירתיותו וכושר הפיקוד של מפקדיו. הוא לא חשב שכמות הטנקים שהיו לצה”ל במלחמת יום הכיפורים, 1700 במספר, הם מדד כל שהוא למלחמות ואיומי העתיד. היום אותו אדם, הפוליטקאי אהוד ברק, מנמק את הפיכת ישראל לצבא שיש לו מדינה משלו, בנימוק התמוה שבמלחמת יום הכיפורים הוא נשבע, אשרי המאמין, שצה”ל שוב לא יעמוד מול אויב ולו 1700 טנקים בלבד.  

היה פעם פוליטקאי חדש שבנה את המרוץ לצמרת אל “הזקנה במסדרון” בית החולים בנהריה. הוא נשבע שבימיו העתידיים כראש ממשלה הזקנה המטפורית תחזור לשכב בחדר החולים. היום, הביטחוניסט אהוד ברק, עושה הכול לא רק שהזקנה תחזור למסדרון אלא שהיא תעשה זאת בליווי זקנים נוספים. שפיתוח התשתיות ייעצר ויחד איתם הנגב והגליל בלי תחבורה יעילה ומהירה תמיד יישארו פריפריה. צה”ל, על פי ברק, לא צריך סתם “לנצח”, אלא לנצח כל החזיתות, נגד כל האיומים, במלחמות העתיד, במלחמת העבר המשוריינות והכל בו זמנית. 

צה”ל מעולם לא שאף לנצח בכל החזיתות בו זמנית אלא להעביר את המלחמה לשטח האויב. במלחמת ששת הימים, הוא בלם בחזית הסורית והירדנית עד שהכריע את החזית המצרית ואז בדירוג עבר מחזית לחזית ומהכרעה להכרעה תוך ניוד הכוחות מגיזרה לגיזרה.  במלחמת יום הכיפורים עסק צה”ל בבלימה ואז עבר להכרעה בדירוג, קודם בחזית הסורית ואחר כך במצרית, כשהוא מעביר כוחות מהגולן לסיני. הסתבר שביצירתיות וניידות נכונה הספיקו 1700 טנקים לחולל את המפנה הנדרש על אף השאננות והזחיחות שכל הכסף שבעולם לא יכול היה לשנותה אלא רק להגבירה.

במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, גדשו ברגע נתון 8 אוגדות את צירי לבנון במלחמתם בשלושת אלפים פלשתינים ואוגדה סורית מיושנת. לא נראה ש-8 האוגדות, יותר מכל סדר הכוחות של צה”ל במלחמת יום הכיפורים, אכן סייעו להכרעה המהירה, ההיפך הוא הנכון. במלחמת לבנון השנייה, לא חסר היה דבר בציוד ובסדר הכוחות והתוצאה היתה אחרת לגמרי. למרות האימון הירוד והציוד הפחות חדיש, חסר מה שאי אפשר לעולם לקנות בכסף – פיקוד, אחריות ויצירתיות. 

פיזור אוכלוסיית ישראל לנגב ולגליל, פיזור שאינו יכול להתבצע ללא תשתית תחבורתית מהירה, הוא כבר לא רק חזון ציוני ואידיאולוגי, בעידן הנשק להשמדה המונית, הוא צורך ביטחוני עליון. חשיבות פיזור התשתית של מדינת ישראל היא גדולה, גם בערכים ביטחוניים בלבד, בהרבה מונים מעוד שתי אוגדות משוריינות.

ההיסטוריה הצבאית שלנו ושל כל העולם מעידה חד משמעית, שצבא מצויד בכל טוב אינו ערובה לשום דבר. בדרך כלל מוביל השפע החומרי והגודל הפיזי לשאננות ולזחיחות דעת והמצוקה מובילה ליצירתיות ודריכות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של צבאות קטנים וממזרים שהיכו, בלמו והתישו יריבים גדולים מהם בעשרות מונים והמצוידים בכל טוב. מלחמת לבנון השנייה היא כמעט דוגמא מושלמת לכך שעוצמה טכנולוגית וצבאית אינה יכולה לחפות על יצירתיות והכוח לא יכול להחליף את המוח. 

רק לחברה שיש בה ערבות חברתית מסוימת, תשתית חינוכית, טכנולוגית טובה ופריסה התיישבותית מתאימה, יש גם היכולת להתמודד עם מה שהעתיד טומן בחובו. לא צה”ל עמד בהתמודדות מול החיזבאללה, אלא החברה הישראלית בפריפריה. צה”ל היה זה שביזבז את המשאבים של מדינת ישראל ללא הכרה וכמעט ללא תמורה.

אהוד ברק, כשר הביטחון, עוד לא הוכיח שיש לו איזה שהוא מענה למצוקת שדרות העכשווית ושיש משהו שהוא עושה יותר טוב מעמיר פרץ, חוץ מלקבור את עתידה החברתי והכלכלי של ישראל. במקום שיהיה לנו צבא זריז חכם וקטן יהיה לנו צבא ענק ומסורבל ומניסיון העבר, בהכרח גם טיפש. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר