היו זמנים

לא מכבר עיינתי בעבודת מ.א של סטודנט באוניברסיטת תל-אביב שבין השאר מצטטת מנאומיהם בעבר של מנהיגי מפלגות שונות. יש שם מכמנים מעניינים ביותר. מרבית האזרחים כלל לא מודעים מה אמרו מנהיגינו לפני שישים או חמישים שנים, הדברים ממש מפתיעים.

מאחר ומדובר באתר שמאלי, מצאתי עניין בדברים של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, והתמונה שמתגלה היא לעתים יותר ממדהימה. מתברר שמי שלימים הפכו לשם נרדף לאויבי המדינה, היו דווקא פטריוטים ישראלים ויהודים.

הבה נלך למקורות:

בישיבת מועצת העם ב-14 במאי 1948, אמר מאיר וילנר, חבר המפלגה הקומוניסטית ומי שחתום על מגילת העצמאות כי יש להתגייס “בלב ובנפש לשם הדיפת ההתקפה המאורגנת על ידי השלטונות הבריטים  באמצעות הארצות השכנות והוועד הערבי העליון”.

מתברר כי חברי המפלגה הקומוניסטית היו מהתומכים הנלהבים של העלייה היהודית.

 בישיבת מועצת המדינה הזמנית ב- 3 ביוני 1948 התרעם וילנר על כך “שהליגה הערבית הציעה הצעה פרובוקטיבית של הפסקת העלייה” וקרא “לגייס את מלוא הכוחות שלנו בארץ, לגייס את עזרת העם היהודי בנפש וברכוש”.

באותה ישיבה התבטא וילנר על הרוזן ברנדוט (שמונה על ידי מועצת הביטחון כמתווך בין מדינת ישראל וארצות ערב ונרצח בירושלים בספטמבר 1948 על ידי אנשי לח”י)  כך: “ברנדוט הכריע שהדרך לירושלים היא בלתי חוקית לפי הבנתו – או יותר נכון לפי ההוראות שקיבל מוושינגטון ומלונדון. ברנדוט איננו ניטרלי, הוא עושה הכל נגדנו על מנת להחליש את כוחנו הצבאי…”.

וילנר התנגד באותה ישיבה לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה מעבר לגבולות החלוקה (לפי החלטת האו”ם מה-29 בנובמבר 1947) באומרו “עלינו לרכז את מלוא הכוח המשותף והמלוכד של העם למען לא ליסוג אחור ממה שהשגנו ואחרי מה שהשגנו לאחר מלחמה קשה ועזרה כבירה מצד ידידינו באומות המאוחדות”.  

בישיבת מועצת המדינה הזמנית מיום 24 ביוני 1948 אמר וילנר באשר לירושלים (שכזכור החלטת החלוקה השאירה אותה מחוץ לישראל תחת נאמנות האו”ם) כי “עלינו  לראות את ירושלים  כחלק של מדינת ישראל דה פאקטו. בכל השאלות הצבאיות ובשאלות האחרות צריכה מדיניותנו כלפי ירושלים להיות כמו כלפי חלק של מדינת ישראל למעשה וכחלק הנמצא בתנאים הקשים ביותר”.

מנהיג המפלגה שמואל מיקוניס אמר בישיבת מועצת המדינה הזמנית מיום 29 ביולי כי בינאום ירושלים פירושה “הסגרת ירושלים לאנגליה ולאמריקה”, והוסיף כי “הדבר ברור ופשוט, והוא צריך להיאמר באוזני כל העולם ובאוזני העם היהודי: ירושלים לנו תהיה”.

אשר לגבולות החלוקה, אמר מיקוניס באותה ישיבה: “אנחנו היינו מוכנים להגשים החלטות אלה במלואן, בלי מלחמה ובלי שפיכות דמים, אך אחרי שכפו עלינו את המלחמה הזאת – אנו נדרוש את מחירה של המלחמה הזאת”.

בהתייחסו לתביעות להפסקת העלייה אמר מיקוניס: “התשובה צריכה להיות ברורה: הזרמת אלפים ורבבות של נוער יהודי לחופי הארץ”.

בישיבת מועצת המדינה הזמנית ב-27 בספטמבר 1948 אמר מיקוניס: “אם כבר יש לנו מדינה, אנו רוצים ליישב אותה ולחזקה, להעלות מאות אלפי יהודים ולהושיבם בנגב, ואז הוא יהיה שלנו”. בישיבת המועצה ב-14 באוקטובר 1948 הכריז מיקוניס: “נצרת כידוע נכנעה בלא כל התנגדות ותושבי קיבלו בשמחה את צבא ההגנה”.

בישיבת מועצת המדינה הזמנית מיום 25 בנובמבר 1948  אמר מיקוניס: “שמעתי בקורת רוח את דבריו של בן גוריון על ההתפשטות בנגב. זה חשוב מאד, חשוב להגיע עד עקבה”.

בישיבת הכנסת מיום 21 ביולי 1949 אמר ח”כ וילנר: “אני מוסמך להודיע בשם המפלגה הקומוניסטית הישראלית את ההודעה הבאה: אנו רואים בעלייה צורך חיוני למדינת ישראל…. המפלגה הקומוניסטית הישראלית רוצה בהזדמנות זו לציין שחבר הכנסת מיקוניס, היה זה שבזמנים החמורים ביותר של המלחמה השתתף בארגון עלייה לוחמת המונית, עשה רבות, עזר וסייע בהגשת עזרה ממשית ביותר לצבא ההגנה לישראל ובפתיחת אפשרויות להעברת ציוד חשוב ביותר למדינת ישראל”.

בישיבת הכנסת מיום 23 במרס 1949 אמר ח”כ וילנר: “אנו מסכימים לכך שתפקיד העזרה היסודית לפיתוח, לקליטת עלייה, היא תפקידו של העם היהודי על כל חלקיו, על כל זרמיו הפוליטיים, שכולם צריכים לשאת בעולו”.

בישיבת הכנסת מיום 15 ביוני 1949 אמר ח”כ וילנר: “אנחנו נגד מסירת כל שטח שהוא, הנמצא כיום בתחום שלטונה של מדינת ישראל לאיזו מדינה ערבית שהיא או לאיזה פיקוח, כביכול בינלאומי. אנו סבורים שעם ההתפתחות שהייתה בארץ, הגבולות שנחתמו ב-29 בנובמבר אינם קיימים עוד. הפתרון הסופי של בעיית הגבולות יבוא, כאשר יפעלו כוחות דמוקרטים עצמאים במדינת ישראל והפרטנר שלהם בחלק השני של ארץ ישראל תהיה מדינה ערבית דמוקרטית עצמאית”.

בישיבת הכנסת מיום 29 ביוני 1949 , בסיכום הויכוח על מדיניות החוץ, אמר ח”כ וילנר: “הכנסת תובעת את הכללת ירושלים במדינת ישראל. הכנסת מבטלת את הסכמת הממשלה לפיקוח על המקומות הקדושים בירושלים, (בראותה הסכמה זו) כפגיעה בריבונות ישראל…”.

 בישיבת הכנסת מיום 1 בספטמבר 1949, בדיון על חוק הביטחון הציע ח”כ מיקוניס לא רק לגייס גברים ערבים  לצה”ל אלא גם נשים ערביות, וכך אמר: “אני תקווה שגיוס נשים יהודיות וערביות לצבא ההגנה יהווה אחד הגורמים להצעדת האשה הערבייה לקראת שחרורה מכבלי עבדותה במשפחה ובעם, ולהעלות רמתה החברתית והתרבותית”.

בישיבת הכנסת מיום 16 בינואר 1950, בדיון על חוק שירות הביטחון (תיקון) אמר ח”כ וילנר: “אני רוצה לשאול את שר הביטחון, מה הסיבה לכך שעד עכשיו לא גויסו בהתאם לחוק הראשון של שירות הביטחון הגילים (כך במקור) המתאימים בקרב האוכלוסייה הערבית”.

מי שחושב שרק נציגי המפלגה היהודים דרשו גיוס אזרחים ערבים טועה. גם הנציג הערבי של המפלגה הקומוניסטית, ח”כ תופיק טובי היה שותף לתביעה, וכך אמר באותה ישיבה לעיל:  “מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של ההפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים”.

הנה עוד אנקדוטה מעניינת.

בישיבת הכנסת מיום 18 באוגוסט 1952, התבטא ראש הממשלה דוד בן גוריון בנושא הפיכת הקצינים במצרים ואמר: “אפשר לקבל את עדותו של מוחמד נאגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זאת, שהוא ורבים מחבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ…”.

תגובת ח”כ וילנר: “כך מדברים על דיקטטור פשיסטי? כך מדברים על רוצח פשיסטי?”.

בן גוריון ממשיך: “ובמידה ששליטי מצרים הנוכחיים מנסים לעקור השחיתות הפנימית ולהצעיד ארצם לקראת קידמה תרבותית וחברתית , אנו יכולים רק לברך אותם מקרב לב להצלחת מבצעם זה”.

ח”כ וילנר: “יחי הדיקטטור! יחי הדיקטטור האמריקני”.

ח”כ מיקוניס באותו דיון: “הפיכה באינטרס האימפריאליסטים האמריקנים. אותו דיקטטור צבאי נוקט עתה באמצעים חמורים נגד הקומוניסטים והציונים…”. “בשם פועלי ישראל וכל שוחרי השלום והעצמאות אנחנו מגנים נמרצות את הדיקטטורה הרצחנית במצרים המגואלת בדם פועלים … דיקטטורה אמריקנו מצרית …”.

בישיבת הכנסת מיום 28 במרס האשים השר זלמן ארן ממפא”י את המפלגה הקומוניסטית בהזדהות עם ההפיכה הצבאית  במצרים:

על כך הגיב ח”כ וילנר: “אלו דברי סילוף והסתה”. ובהמשך: “ממשלת עבד אל נאצר במצרים תולה פטריוטים וקומוניסטים מבני עמה. ממשלה זו מנהלת מדיניות של סיוע לאימפריאליזם על ידי פעולות איבה נגד ישראל…”.

ב-28 במרס 1970, בעצרת שהתקיימה בקולנוע אילת שביפו אמר ח”כ וילנר (עתה רק”ח, לאחר הפילוג במק”י בשנת 1965): “ביצועה המלא של החלטת מועצת הביטחון מה-22 בנובמבר 1967 ייצור מצב של שלום צודק  ויציב”. בהמשך אמר: “שלום יהיה מושתת על (א) נסיגה מכל השטחים שנכבשו ביוני 1970 ,  על (ב)  הכרה בזכות קיומן של כל המדינות באזורנו, לרבות ישראל, בגבולות מוכרים ובטוחים, על (ג) הבטחת זכות הפליטים הערביים לבחור בין שיבה למולדתם לבין פיצויים, ועל (ד) הבטחת חופש השיט של ישראל בטיראן ובסואץ”. חדי עין שמו לב שלא מוזכרת ולו מילה אחת מדינה פלסטינית לצד ישראל, עמדה שאומצה מאוחר יותר.  

ועוד ציטוט מעניין: בוועידה ה-17 של המפלגה הקומוניסטית, ביוני 1972, קבע ח”כ וילנר כי “סיסמאות כגון ‘עידוד הישות הפלסטינית’ או ‘מתן זכות הגדרה עצמית לעם הערבי הפלשתינאי בגדה המערבית וברצועת עזה’, כאשר הן מועלות בעוד הכיבוש הישראלי נמשך – אינן אלא סיסמאות רמייה מצד אותם חוגים המעלים אותן”.

גם עמדה זו שונתה עם השנים.

לעבודה זו חשיבות רבה. לאנשים, בעיקר למנהיגים פוליטיים,יש נטייה להופיע כמי שתמיד צדקו. העבודה מזכירה לנו כי בראי ההיסטורי קורה לא אחת כי דברים שאמרנו לפני 30 40 או חמישים שנים, בביטחון כי הצדק המוחלט לצידנו, מתבררים כבעלי ערך לטווח קצר מאד, אם בכלל.

וזה כמובן נכון לכולם, גם לכותב שורות אלו.

כמי שיש לו נטייה לשמור כל מה שכתבתי, אני מסתכל על דברים שכתבתי לפני 40 שנים, כמו למשל פרסום שלי בהארץ מיום 23 ביולי 1964 שם תמכתי בשלילת זכותה של בחורה דתית שלא שירתה בצבא ללמוד באוניברסיטה, או פרסום במעריב מיום 30 בדצמבר 1963 שם התנגדתי לפטור משרות צבאי לבחורי ישיבות – עמדות שכיום נראות בעיניי בלתי קבילות לחלוטין.  

המסקנה? קצת צניעות.