רוני הרשנזון מגיש נכבה-לייט

רוני הרשנזון מגיש נכבה-לייט


בועז מושקוביץ 31.07.2007 04:39
רוני הרשנזון מגיש נכבה-לייט


אחרי שנכשלו להביא שלום בתמורה לשטחים, פתחו “אנשי הפיוס” בקמפיין חדש: אימוץ ומכירה לציבור של הנרטיב הפלשתיני – שוב כתמיד, עם הצפי לשלום בדורנו.



רוני הרשנזון נמנה על מקימי “פורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות”. ברשימתו החדשה ‘מגיני “האמת”‘ הוא “תוהה אם יש משטרת מחשבות גרועה מזו האוסרת ללמד את ה”נכבה. זאת שאלה מעניינת.

חיפוש שמו של רוני הרשנזון ברשת, מעלה רשימה בשם “שטחים של שכול“, שהוא פרסם ב-Ynet ביום 10.5.2001 ובה משפט זה: “אני, ששכלתי שני בנים, מהמקום שבו אני עומד, עם הצער והכאב ובלב מדמם וקרוע, רואה בברור חוט מקשר בין הכיבוש, ההתנחלות בשטחים, מות בני ומותם של ילדי תקוע.

בנוגע לילדי תקוע, להלן מספר פרטים, שרוני הרשנזון השמיט. שני הנערים, קובי מנדל ויוסף אישרן הי”ד, בני 14, נרצחו כשנה לפני הפרסום הנ”ל. באמצע היום הם ירדו לנחל תקוע כדי לחפש מקום למדורה בל”ג בעומר. הם הומתו במכות סכינים ואבנים, גופותיהם המרוטשות נמצאו רק לפנות בוקר למחרת. ריטוש במכות אבנים של ילדים שמישהו נתקל בהם באקראי בוואדי לא נעשה בגין “מאבק נגד הכיבוש”, זהו רצח מתוך יצרים הכי אפלים ותאווה חייתית לדם.

איך קורה, שאב שכול כותב לפרסום הצהרה (כלומר, זאת לא הייתה פליטת פה), שלמעשה מצדיקה את הרוצחים? מה המשמעות של אותו “החוט המקשר“, שהוא מדבר עליו, אם לא “אנחנו כובשים, משמע מגיע לנו שירטשו את ילדינו”?

אפשר אולי למצוא את התשובה על ידי בחינה מדוקדקת של דבריו: “אני… מהמקום שבו אני עומד… רואה בברור חוט מקשר…” כך, בדיוק – מהמקום שבו הוא, רוני הרשנזון, עומד! כאחרים במחנהו הפוליטי, הוא אינו מברר אצל הרוצחים מדוע הם רוצחים אלא מחפש את התשובות במקום, שבו הוא עצמו עומד, כלומר בתוך אמונותיו, הרגליו ואשליותיו ובתוך אותה מיתולוגיה ישראלית, שעל פיה דריסת הרגל היהודית ביש”ע היא-היא זאת שיצרה, אף בצדק, את השנאה, הטרור, הג’יהאד והאיסתישהאד…

בחינת הדרך, שתחילתה בסיסמאות סרק נגד “הכיבוש” ולמען “השלום תמורת שטחים” וסיומה לעת עתה בדרישה להכיר ב”אל-נכבה”, חשובה מאד לבחינת דרכיו של השמאל הישראלי.

קודם היה הנרטיב של ישראל “החוקית” מול זו “הכבושה” והוא יצר עבור חלק מהחברה הישראלית את האויב הפנימי האולטימטיבי – המתנחלים. האיבה למתנחלים הייתה נחוצה כדי להפיק תשובות פשטניות לשאלות סבוכות ולהעניק להמונים מעין השקפת עולם אינסטינט. זה התחיל כביכול למטרות “שלום”, אך בזמן שחלף נשחק הגבול בין החלום לשלום לבין השנאה לשם שנאה, שבמקרים מסוימים, אף מכילה עידוד הפגיעה באלה, שאותם אוהבים לשנוא.

במאמר מוסגר: זה בדיוק מה שעושים המחבלים, הם פוגעים במתנחלים, רק ההגדרה “מיהו מתנחל” המקובלת בשיח הפנים-ערבי שונה מזו המקובלת אצל הפרופסור זאב שתרנהל או אצל האב השכול רוני הרשנזון: שם מקובל לומר “מתנחל” או “קולוניסט” על כל תושב עברי של ארץ ישראל ולכנות “מסתוטנה” (התנחלות) או “מסתעמרה” (קולוניה) כל ישוב עברי, ללא כל קשר לקו על המפה המכונה “ירוק”.

למעשה, הדרך המיתולוגית “שטחים תמורת שלום” מעולם לא הייתה קיימת ומעולם לא התבססה על צידוק היסטורי או הגיון מדיני כלשהו, מלבד סדרה של “נרטיבים” שקריים, אך הרצון העז של “תנועות השלום” לחלק את הארץ על פי “הקו הירוק” בלבל אותם עד כדי אובדן היכולת להבדיל בין הרצונות והדמיונות הפרטיים שלהם לבין המצב כהווייתו במזרח התיכון.

האמונה בנרטיב “הכיבוש”, הובילה אותם ישירות למיתוס הקשר הסיבתי כביכול, בין ההתיישבות היהודית ביש”ע לבין הטרור. העדר הוכחה אקדמית לקשר הסיבתי הזה, למרות ריבוי אנשי האקדמיה הטוענים לקיומו, ממחיש את אחד המקרים הקשים ביותר של “בגידת האינטלקטואלים”, המתפקדים ביעילות רבה כמשטרת המחשבות.

מכאן קצרה הדרך ללידת הקבוצות הביזאריות, כמו זאת שרוני הרשנזון נמנה על מקימיה. לדעתי, ברוב המקרים גורם השכול לאנשים לרצות לדעת את כל האמת על מות יקיריהם, אך חברי “פורום המשפחות” מחפשים להסתמם במיתוס, עד כדי יחוס כוונות השלום ליאסר ערפאת. יצחק פרנקנטל ורות פלד, מהנציגים הבולטים של הזרם, עשו לערפאת הרבה יחסי ציבור; זאת אולי הפעם הראשונה בעולם, שקבוצת אנשים, שאיבדו את יקיריהם בידי אויב, משתמשים בדם ההרוגים לשימון גלגלי המכונה הפוליטית של הרוצחים.

 

כעת, אחרי הרבה דם, אש ועשן, מתברר יותר ויותר מה שאפשר היה בקלות לדעת גם קודם לכן: הדוקטרינה השטחים-תמורתית לא סיפקה ולא תספק את הסחורה. כמוה גם התחליף המיידי, שנעשה ניסיון להשתמש בו – “להיפטר מהשטחים”.

הדרך שנמצאה כעת על מנת להרים את המכנסיים הנפולים של “תנועות השלום”, עוברת דרך אימוץ ומכירה לציבור את הנרטיב הישן-חדש של “הכרה בסבל האחר”. אין זה אומר, שמידע דרמטי חדש נחשף כעת, נהפוך הוא, הכל היה ידוע מזמן. למעשה, מרביתם בשנים עברו הדחיקו את הזכרונות הקשים מתש”ח. ברם כעת, לאחר שמה שהיה אמור להיות “הדרך היחידה האפשרית לפיוס” הובילה באף את ישראל אל פי התהום, הם זיהו פוטנציאל חדש להמשיך ולהוביל את ישראל באף. הזלת דמעות תנין אחדות על “מוראות הנכבה” היא מחיר נמוך ביחסי לאפשרות להמשיך ולתחזק את השקפת העולם המופרכת.

כה כותב רוני הרשנזון ברשימתו החדשה: “מה קרה לאבו חאלד שביושר מספר: ‘מטוס ישראלי זרה פתקים עם הודעה לתושבי הכפר: ‘מי שיניף דגל לבן לא יאונה לו כל רע’, אך השמועות על טבח דיר יאסין הפחידונו, ארזנו מעט מטלטלים וברחנו’. זה סיפור אסונו של העם הפלשתיני, לא אסוננו.” טוב שמישהו מספר, שהמטוס הישראלי זרה על אבו-חאלד לא פצצות אלא פתקים, אבל אבו-חאלד ברח מפני השמועה המפוברקת על ידי מאיר פעיל אודות “טבח דיר-יאסין”.

הרשנזון מגנה את מגיניה של אותה ישות פילוסופית, שהוא שם במרכאות –  “האמת” וכך פונה לקוראיו: “האם יש סיכוי לפתור את הסכסוך מבלי להקשיב לקולם ולטענותיהם של אלה שנטשו את בתיהם ורכושם מאחור בשנת 1948? איך נעשה זאת אם אפילו את המלה “נכבה” הס מלהזכיר?.. ישראל, ביתו של העם היהודי העתיק, לא זקוקה להגנה מפני מילים. דווקא ההכרה בכאבו של האחר, באסון שהתרגש עליו כפרט וכלאום, יש בה כדי לעשות רבות למען הפיוס ולגרום להשלמה עם המציאות החדשה.”

כדאי לשים לב לשימוש במילים “פיוס” ו”פתרון הסכסוך”, שהרשנזון משתמש בהן באותה קלילות, כמו שנעשה בעבר, כאשר זעקו פגושי המכונויות “טוב שלום מארץ ישראל השלמה”. גם אז כמו עכשיו, ההוכחה היחידה לנכונות הסיסמאות כביכול הייתה, שאלה שמפזרים אותן הם “הבחורים הטובים”. אך לא זאת הבעייה העיקרית בדבריו כאן.

הרשנזון קורא להכיר בסבל שנגרם לערבים בתש”ח. אין מחלוקת, שהסבל נגרם, יש מחלקות על מספר פרטים חשובים והפרשנות, אך יש לברך על עצם הדרישה לחקור, לדעת וללמד את העבר. אם כי הרשנזון מבקש להשתמש במושג הערבי “נכבה” וכך הוא בעצם טוען, שתיאורי הסבל והנטישה הם-הם “נרטיב הנכבה” הפלשתיני – זאת איננה אמת, פשוטו כמשמעו. “הנכבה” בגרסה שלו היא נכבה-לייט, מעוקרת מהמשמעות העיקרית שלה.

כדי לדעת מהו הנרטיב הפלשתיני “אל-נכבה”, צריך להקשיב לפלשתינים, שגרסתם בתמצות היא: “היה הייתה ארץ פלסטין שלווה ופורחת, עד שהגיעו הקולוניסטים הזרים המכונים ‘יהודים’ והרסו אותו וטבחו בתושביה וגרשו אותם והפכו אותם לפליטים. אך כל פליט נושא עימו את המפתח לביתו שנלקח ממנו ויום אחד הוא יחזור. היהודים, הצלבנים החדשים, יושמדו או יגורשו. הקמת מדינת ישראל הייתה אסון והמטרה, שאין לגביה פשרות, היא החזרת הגלגל ההיסטורי למצב שהיה בטרם הצהרת בלפור.”

כך ניסח זאת היסטוריון פלשתיני בכיר דר’ עיסאם סיסאלם: “היהודים משולים לתולעים טפילים בים, שאוכלים חילזון ומשתכנים בקונכייתו… אנחנו לא נאפשר לאיש לחיות בתוך קונכייתנו.”

הספר “ארצנו פלשתין” מאת מצטפא מראד אלדבאע’ יצא לאור בשנים 1947 ו-1965, הודפס מחדש בשנת 2002 בהוצאת משרד החינוך הפלשתיני והופיע בתוכנית הלימודים החדשה של הרש”פ. בהקדמות ובכריכה שלו נכתב: “…טענת היהודים המזייפת, שפלשתין היא זכות היסטורית שלהם, היא השקר הגדול ביותר, שידעה האנשות. היהודים היו זרים, שנקלעו אליה וקיומם בה נפסק לפני אלפיים שנה. הערבים התיישבו בה בזמנים פרה-היסטוריים ושלטו בה ללא הפסקה מזה אלפי שנים… הערבים ולא היהודים הם בעלי הזכות בארץ. החזרת היהודים לפלשתין ומתן האפשרות להקים להם מדינה יהודית בה – הם דבר הסותר את ההיסטוריה…”

ההיסטוריון ג’ריר אלקודוה, ששימש יועצו של יאסר ערפאת לענייני חינוך: “האמת הערומה היא, שהיהדות איננה דת במלוא מובן המילה ואיננה לאום כלל..”

 

בניגוד לטענתו של רוני הרשנזון, מדינת ישראל כן זקוקה להגנה בפני מלים – בפני המלל הדביק העוטף את ההיסטוריה שלה בשכבות עבות של שקר, מיתוס ומניעת מידע. הדייסה הזאת היא סביבת מחייה של כל איסטרא דלגינא המנוגב מטיפת חשיבה עצמאית, אך צועק, שהוא זה שיש לו הנוסחה היחידה לפיוס, הגואלת את העתיד.

מאידך, היוזמה לבטל את משטרת המחשבות, להתיר שימוש במלים ולפתוח לדיון את כל הסוגיות ההיסטוריות הקשורות בקום המדינה, היא יוזמה מבורכת. למשל, אנחנו נהיה חופשיים לדון במושג “הכיבוש” המופיע במסמך “מצפון” עוד ב-67′, שמצוטט על ידי הרשנזון – האם נבואה זאת או טעות בזיהוי הבעייה לאורך 40 שנה? למשל, נוכל לדון מחדש במשמעות השימוש במלה “פלשתינה” לכינוי המדינה היהודית בהסכם ויצמן-פייסל (1919).

בד בבד, נוכל להתחיל להשתחרר מהשימוש במלים כפויות כמו “הגדה המערבית”, הרי כפיית השימוש במלים אופיינית למשטרת המחשבות לא פחות ממניעת המלים “האסורות”. אנחנו נוכל שוב להשתמש במלה “ערבים”, שאין בה פסול ולהעלות טענה, שהתואר “פלשתינים” אינו אלא קללה, שהוטלה בערבים ויש להסירה. בנוסף לכך, נוכל לפתוח לדיון את השאלה, האם המשמעות שהעניקו למלה “שלום” אנשי “תנועות השלום” הישראליות היא המשמעות היחידה האפשרית או שמא יש עוד?

 

מלחמת הקוממיות של ישראל הייתה מלחמה קשה, קדמו לה שנים רבות של מעשי טבח ביהודים וטרור בדרכים. קהילות יהודיות נטבחו, חלקן נכחדו כליל, כמו בחברון או במושב בני-יהודה ברמת הגולן. המעשים האלה נעשו בהשראה והוראה ישירה של המנהיגות הערבית. רבו מקרי אונס נשים ורצח ילדים. בחברון, התינוקות היהודים שופדו על סורגי החלונות – המנהיגות הערבית לא הכירה בכך ולא התנצלה על כך, לא  על רצח התינוקות ולא על האיום, שעדיין בתוקף, להשמיד את כל הישוב העברי.

אין כל הכרה בעוול שנעשה לרבבות הערבים, אשר תרו אחרי פרנסה ממדינות ערב לתחומי פלשתינה היהודית אשר תחת השליטה הבריטית ומצאו את עצמם לכודים בתוך “הנרטיב הפלשתיני” הרצחני, ללא אפשרות לחזור לשורשיהם האתניים האמיתיים. האנשים האלה וצאצאיהם מוחזקים במשך דורות במחנות פליטים, ללא אפשרות להתאזרח ולהשתלב בחברה, שלכאורה היא חברת אחיהם. הם בשר תותחים המיועד לתחזק את אש העימות עם ישראל. כל הפגיעות שהם ספגו אי-פעם מידי היהודים אינן אלא צל קלוש של מעשי דיכוי, עוול, התעללות וטבח שנעשו בהם במצוות ממשלות ערב. אין כל הכרה בפשעים המחרידים האלה, גם לא על ידי “פורום המשפחות”.

הייתה פגיעה רבה בערבים, בחלקה מוצדקת ובלתי נמנעת, בחלקה לא מוצדקת ואפשר היה למנוע אותה. דר’ בני מוריס טוען, שבתש”ח היו 32 מעשי טבח בערבים, דר’ אורי מילשטיין טוען, שהיו הרבה יותר (להוציא את זה שבדיר-יאסין, שלא היה). אך עיקר הפגיעה בהם התרחשה כאשר מדינות ערב סירבו לקלוט אותם, הפכו אותם לפליטים נצחיים, אבק אדם, חיילים במשחק ומדי פעם – גם קורבנות של מעשי טבח המוני. לצערי, העדר הדרישה מאת מדינת ישראל לפתור את בעיית הפליטים בשטחן של מדינות ערב הופך אותה לשותפה, במעשה או במחדל, לפשע הזה.

אין פרק בהיסטוריה, שאין לחוקרו וללמדו, כל מה שקרה בשנות קום המדינה חשוב ולא רק ראוי אלא גם מחויב בלימוד בבית ספר, ללא תיקונים אידיאולוגיים. השיעור החשוב ביותר, שעל התלמידים ללמוד הוא, שאידיאולוגיה נגזרת מהעובדות ההיסטוריות ולא להיפך. מי שמונע לימוד פרקי היסטוריה חשובים אכן פועל כמשטרת מחשבות, ההשוואה שנותן רוני הרשנזון במקומה.

ברם, בתשובה לשאלתו: זאת משטרת מחשבות פרימיטיבית, הפועלת בצורה ישירה וללא תחכום; לעומתה ישנה משטרת מחשבות גרועה ומסוכנת שבעתיים – זאת המנסה, תחת איצטלה של חשיפת האמת, למדר את הציבור מהמידע האסטרטגי; זאת הממיינת מלים כאוות נפשה אך מזדעקת: “משטרת המחשבות” לעומת כל המתנגד למשחקים האלו; זאת שדובריה אינה מצרפים לדברי הפרשנות שלהם כל ראייה מן המקור; זאת המשגיחה על תפישות פוליטיות כאילו היו צוי אופנה ובהתאם לכך מגישה כעת לציבור מעין “נכבה” דלת-קלוריות, עטופה בצלופן, בצרוף כרטיס הברכה הממוחזר: “ברוכים הבאים לפיוס, טמבלים!”

 

מאמרים קשורים: “דוד מלך דרום תימן“, “פליטים, מה הבהלה?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר