עיטורי שווא

עיטורי שווא

אביתר בן-צדף
האתר של אביתר 29.07.2007 04:26
עיטורי שווא


מלחמות מייצרות גיבורים, שלפעמים אי אפשר לאמֵת את סיפוריהם, כיוון שלא היו מעולם * צבאנו נגוע בחולי הזה מראשית ימיו * עיטור המופת הוענק ללבלר הרמטכ”ל על שישב ביציע המכובדים * מערכת החינוך של צה”ל מנחילה שקרים וסיפורי כזב, משווקת אותם, והופכת אותם לסיפורי מופת * כזבים וטענות, המצוצות מן האצבע, שנעטפו במעטה של סיפורי גבורה, שורדים לעד * הקרב בטרטור 42 לדוגמה *



 

“הצבא זקוק תמיד לגיבורים” – קובע אריק פורסטר במאמר באתר “חדשות מחלקה ראשונה”.

 

פורסטר אינו הראשון, שמצביע על הצפת הצבאות בעיטורי גבורה, שניתנו עקב מצגי-שווא ובטענות המצוצות מן האצבע.

 

על ארצות-הברית עוברת עכשיו סופת זעם כיוון שנחשפו, כנראה, סיפורי הכזב שמאחורי כוכב הארד, שניתן לטר”ש ג’סיקה לינץ’, שנשבתה במלחמה בעיראק, ומאחורי כוכב הכסף, שניתן לרב”ט פט טילמן, שנהרג במלחמה באפגניסטן. מתברר, כי שני הסיפורים – וכנראה, עוד רבים אחרים – בדויים. לא היו דברים מעולם, ואפילו לא משל היו.

 

“מסתבר שסיפורי ההצלחה של צבא ארצות הברית הם אלה שהוכנו בידי יחצ”נים במשרדים ממוזגי אוויר בפנטגון, ולא בסערת הקרב” – מעיר פורסטר, אך שוגה בסיכומו, “מטבען של ‘הצלחות’ כאלו שיש להן תוחלת חיים קצרה ביותר”.

 

הרבה מאמצים השקעתי להכיר את מערכת הצל”שים של צה”ל. למדתי אותה על תוכה ועל ברה – למרות שעקרונית, אני מקבל את דברי תא”ל (מיל’) ש’, “בחייך, כולם יודעים, שהכל שקר”. לש’, דרך אגב, יש שני עיטורים. מחקריי בתחום הזה מלמדים, כי כזבים, שנעטפו במעטה של סיפורי גבורה, שורדים לעד.

 

“הרוצה לשקר – ירחיק עדותו”, אומר הפתגם. לפיכך, אקרב את עדותי, ואעסוק בצבא הכושל מאוד ולא מעתה, שכביכול מגן עלינו.

 

בספרי הרשומות של צה”ל נכתב, כי הצל”שים, שניתנו לרס”ל סמי (שמואל) רפאל, לרב”ט ישעיהו (ג’ורג’) דר (פרלוס) מבית-הספר לצניחה, ולטייס סרן עודד אברבנאל מטייסת 103 הנם הראשונים בתולדות צה”ל אחרי מלחמת הקוממיות. כתבי העיטורים מספרים, כי במהלך הדגמת צניחות בארבעה-עשר בדצמבר 1950, הצילו אברבנאל ורפאל את חייו של דר, שמצנחו נתפס בגלגל הזנב של מטוס “דקוטה”, שממנו צנח.

 

למרות, שזה היה סיפור מדהים של קור-רוח ושל תושייה מקצועית – אלה אינם הצל”שים הראשונים אחר מלחמת הקוממיות.

 

מבצע “מטען”

 

באוגוסט 1949, כחצי שנה אחר תום מלחמת הקוממיות, יצאו חבלנים מחטיבת “גבעתי” ומחטיבת “עציוני” למבצע “מטען”. לפי סיכום מדיני – בין מדינת ישראל, לממלכת עבר-הירדן ולאו”ם – הם פירקו טונות רבות של חומרי-נפץ, שהניחו חבלני “עציוני” במנהרת ביוב, שהוליכה משכונת מוסררה לעבר שער שכם. סא”ל משה דיין – אז מח”ט “עציוני” (שמונה לתפקידו באוגוסט 1948) – הורה למקש את המנהרה במסגרת תכניתו לפרוץ לעיר העתיקה.

 

הסכם, שחתם דיין עם עבדאללה א-תל, מפקד הליגיון הערבי העבר-ירדני בזירת ירושלים, בנובמבר 1948, הביא להפסקת-אש בירושלים ובסביבתה, והתכנית לפרוץ לעיר העתיקה נזנחה. רק באוגוסט 1949 נזכרו בצה”ל, כי ראוי, מסיבות בטיחות, לפנות את חומר-הנפץ מהמנהרה. כך, יצא לדרך מבצע “מטען”.

 

צל”ש ללבלר הרמטכ”ל

 

הרמטכ”ל יעקב דורי שלח לזירה את רס”ן מרדכי שרוני, אחד מעובדי לשכתו, כדי שידווח לו על המבצע הרגיש. שרוני ישב עם אנשי או”ם, עם אנשי משרד החוץ ועם קציני ליגיון על בימת המוזמנים, והביט במתרחש בעניין רב. צלמי צה”ל הסריטו את הפירוק – כלומר, בעיקר, את שנעשה על בימת הכבוד.

 

כשהחבלנים סיימו את עבודתם בהצלחה, חזר שרוני ללשכת הרמטכ”ל ברמת-גן. הוא חיבר דו”ח על מבצע “מטען”, והמליץ להעניק צל”ש לעצמו ולחבלנים מ”גבעתי” ומ”עציוני” על פירוק המטען; והדבר נעשה.

 

אחרי שנים, נאמר בתעודת העיטור של שרוני:

 

“רס”ן מרדכי שרוני פקד על מבצע ‘מטען’, אשר בוצע באוגוסט 1949. מטרת המבצע הייתה לסלק מטען של כ-5 טון חומר נפץ, שהונח בתעלות, בקרבת שער דמשק [שער שכם], בשטח מאוכלס ובמרחק של 300 מטר ממסגד אל-אקצה, ע”י כוחותינו במלחמת השחרור. החלטתו של רס”ן מרדכי שרוני להקטין את הסיכון על ידי סילוק חלק גדול מחומר הנפץ (כ-3.5 טון) מבלי לפוצצו, היה בה משום העזה מסוכנת, אשר השפיעה על התוצאות. בקיאותו והערכותיו המוקדמות בשלבי התכנון, ואומץ לבו בשלבי הביצוע תרמו להצלחת המבצע”.

 

להד”ם.

 

  • שרוני, כאמור, לא פיקד על מבצע הפירוק, אלא הלל אל-דאג, מפקד ההנדסה של חטיבת “גבעתי” (לימים – אל”ם, קצין הנדסה ראשי), שניהל מקצועית את פירוק המטען.

 

  • על החבלנים מ”גבעתי” פיקד מיכאל קרטן (לימים – רס”ן, מ”פ בצנחנים, שנפל בפעולת עזה, בפברואר 1955).

 

  • על החבלנים מ”עציוני” פיקד יצחק בר.

 

  • לוי דביר היה קצין ההנדסה של פיקוד המרכז.

 

  • במנהרת הביוב היו יותר משמונה טונות של חומר-נפץ, שעמדו להתפרק עקב טחב ולחות, שספגו משך כשנה.

 

  • מסגד אלאקצה מרוחק יותר מ-300 מטר משכונת מורשה.

 

  • שרוני לא התקרב אפילו לגרם אחד של חומר-נפץ במהלך מבצע “מטען”. הוא ישב יחד עם המכובדים, וצפה במהלך המבצע ממרחק בטוח, כך שלא נדרש להפעיל את אומץ לבו.

 

במאי 1973, כשהוענקו העיטורים הראשונים בצה”ל, לרגל מלאת 25 שנה למדינה, התברר לחבלנים, שעשו את העבודה המסוכנת (וחלקם חלו בשל כך), ולמפקדיהם, כי משום-מה רק הצל”ש לשרוני מלשכת הרמטכ”ל (שהם לא ידעו עליו כלל) הומר לעיטור המופת. צבאנו המפואר דחה את בקשותיהם להמיר את מכתבי הצל”ש שקיבלו לעיטורים.

 

צל”שים במערכת הצליחה

 

אחרי מלחמת יום הכיפורים נוצר מיתוס סביב קרב הגבורה של הצנחנים מגדוד 890 בחווה הסינית. המיתוס הזה הפך למנוף אדיר, שקידם קריירה של קצינים רבים מדי בצבא ומחוצה לו. אך הוא גם פגע בכבודם של יחידות ושל לוחמים אחרים.

 

הקרב של 890 היה בטרטור 42, ולא בחווה הסינית (“אמיר”), לאחר שחטיבת השריון 14 כבשה את “אמיר” . זה קרב כישלון מובהק של כל הרמות: מלוחמים, שלא הצליחו לתפקד תחת אש, דרך מג”ד, שלא שלט בכוחותיו, ונתן פקודות שגויות, ועד למפקדת החטיבה, שנכשלה בארגון סיוע וחילוץ.

 

כתוצאה מכך, נוצר מיתוס שקרי אודות קרב גבורה של גדוד 890. המיתוס השקרי לחלוטין נתמך בסיפורי צל”שים ועיטורים, שלא היה להם כל בסיס במציאות. רק בשנת 2006 התחלה מחלקת היסטוריה לחקור את הקרב הזה. מחרה טרם סוכם רשמית, למיטב ידיעתי. להערכתי, למרות העניין הרב בקרב הזה, המחקר לא יופץ ברבים, ואין טעם לספר, כי שיקולים של ביטחון שדה אינם מעורבים בזה כלל, אלא הפרסום יימנע רק עקב שיקולים של ביטחון עכוזיהם של מפקדים בכירים.

 

כלומר, ועדת העיטורים של צה”ל (בראשות אלוף מנחם מרון) פעלה בשנת 1974 על סמך מידע שקרי וחומר לא מבוסס, שהגישה לה מפקדת חטיבת הצנחנים 35, ולא יכלה לאמת את סיפור הקרב כלל. גם מערכי השיעורים למורשת קרב, שמנפיקה מפקדת קצין חינוך ראשי על הקרב הזה, אינם מבוססים בלשון המעטה.

 

אחת הבעיות העיקריות, שעולות מכך, הנה העובדה, שמערכת החינוך הצבאית מטפחת שקרים וסיפורי כזב, משווקת אותם, והופכת אותם לסיפורי מופת באמצעות שיעורי מורשת קרב ובאמצעות השבועון “במחנה” – במסגרת תכניתה להנחיל ערכים – ובתוכם דיווח אמת – לצבא האומלל הזה. כל זה נעשה על סמך טענה מוזרה, כי ניתנו צל”שים ועיטורים לצנחנים על לחימתם בחווה הסינית. גדוד 890 הגיע – צריך להזכיר – לחווה הסינית רק במסגרת סיורי מורשת קרב אחרי המלחמה, ואז ניכס לעצמו את קרב הגבורה לכיבושה.

 

כוח-משנה של גדוד חי”ר מצרי עצר בליילה את השפיץ של חוד החנית של צנחני צה”ל בטרטור 42 (כחמישה ק”מ מ”אמיר”), ולא נתן לא להתקדם. לוחמי שריון במילואים חילצו בבוקר את הצנחנים מהתופת, שאליה הכניסו אותם מפקדיהם. כארבעים צנחנים נפלו בקרב הזה ועשרות רבות נפצעו בו. את חלקם זנח גדוד 890 להתבוסס בדמם, עד שחילצו אותם מילואי החרמ”ש. גם את גוויות חבריהם לא הוציאו הצנחנים מטרטור 42.

 

בקרב על טרטור 42 קיבלו לוחמי גדוד 890 אחד-עשר עיטורים וצל”שים – הרבה מאוד מעבר לסביר אחרי קרב כישלון כה עקוב מדם. דרך אגב, למרות שעל הכישלון פיקדו מפקדי 890 – רק שלושה צל”שים ניתנו לחיילי הגדוד. מפקדת חטיבה 35 לא המליצה משום-מה להעניק צל”שים לאנשיה ב”כוח שמואליק” [ארד], ללוחמי גדוד 202, שבלמו את המתקפה המצרית בוואדי מבעוק, ואפילו לא ללוחמי גדוד הנח”ל המוצנח 50, שבלמו את המתקפה הסורית בגולן, ואחר כך ירדו ללחום בסיני.

 

למרות מאמץ מחקרי גדול, שעשה הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה, לא הצלחנו לאתר את כל מקבלי העיטורים והצל”שים במערכת הצליחה. צה”ל פרסם רק את רשימת מקבלי שלושת העיטורים וצל”ש רמטכ”ל. כך, חלק מהעיטורים (למעשה, צל”שים – מרמת אלוף ועד רמת מח”ט) ניתנו ללוחמים מבלי שחבריהם לנשק ידעו על כך כלל. עד היום מתרוצצות שמועות על קומבינות, שבמסגרתן קיבלו אלה ואחרים צל”שים על חלקם במערכת הצליחה.

 

בעיה אחרת, שצצה במחקר – ניסוח מעורפל של כתבי עיטורים וצל”שים, שאינו מניח לבדוק את העובדות. אני מניח, שזה אינו מקרי, ולא נעשה בתום-לב.

 

עתרנו לבג”ץ, כדי לקבל גישה לתיקי העיטורים והצל”שים במלחמת יום הכיפורים. לאחר משא-ומתן ארוך, הורשינו לעיין בתיקים. ארכיון צה”ל הגיש לעיוננו, כצפוי, תיקים ריקים (כלומר, כריכות ללא תוכן) ותיקים, שהכילו תרשומות מדיונים מבישים. מהחומר, שקיבלנו לעיוננו, היה קשה להבין למה ניתנו הצל”שים והעיטורים דנן.

 

להערכתי, לחלק מהעיטורים ומהצל”שים במערכת הצליחה אין שום בסיס עובדתי, אלא רצון לא-ישר לגאול את הכבוד האבוד של יחידות (וביניהן גדוד הצנחנים 890), שלא הצליחו לבצע את משימותיהן כלל. מניע אחר הם  הקרבות הבלתי-נמנעים בין היחידות לבין עצמן על יוקרה.

 

עיטורים וצל”שים לקצונה בכירה (מג”ד/מ”פ) מעוררים בעיה רצינית – האם מעשיהם, המתוארים בכתבי העיטורים, לא היו חובתם במסגרת תפקידם? כזכור, רובם הם אנשי קבע, שקיבלו משכורות עתק ותנאי שירות נדיבים תמורת עבודתם בצבא.

 

שאלה נוספת מתייחסת לאמיתות כתבי צל”שים ועיטורים. נראה, כי שני מוטיווים משלימים עולים ממכלול העיטורים והצל”שים: ריבוי צל”שים מאפיין קרבות כישלון ובניית מיתוסים. מלחמת יום הכיפורים הוכח שוב, שהלוחמים והמפקדים הזוטרים תיקנו בדמם ובמעשיהם את שגיאות הפיקוד הבכיר. עובדה זו אינה ניכרת מניתוח הצל”שים והעיטורים, שניתנו אחרי המלחמה.

 

חוסר הגינות

 

חוסר הגינות ויחסיות מעוותת הנן בעיות עיקריות בצ”לשים ובעיטורים, שניתנו במערכת הצליחה. נראה, כי צל”שים ועיטורים הוענקו בצורה מעוררת שאלה, המקפחת יחידות ולוחמים. זו גם תוצאה של היחס המזלזל של רבים ממפקדי צה”ל – בסדיר ובמילואים – לצ”לשים ולעיטורים מחד גיסא ושל היות הצל”שים משאב חשוב לקידום קציני קבע בצה”ל וליחסי ציבור מאידך גיסא.

 

במערכה הצליחה (בימים 15-24 באוקטובר 1973) השתתפו ארבע מסגרות אוגדתיות (162, 252, 143 ו-440), לפחות, שאנשיהן קיבלו 144 עיטורים וצל”שים משבעה סוגים. גדוד 890 (פחות שתי פלוגותיו, שלחמו במסגרת “כוח שמואליק”) קיבל בתוך כך אחד-עשר עיטורים וצל”שים (7.6 אחוזים מכלל העיטורים במערכה); חטיבת מילואי הצנחנים 247 (של דני מט) מאוגדה 143, שהייתה כוח החי”ר העיקרי במערכת הצליחה, קיבלה במערכה זו ארבעה-עשר עיטורים וצל”שים (9.7 אחוזים מכלל העיטורים במערכה); לוחמי חטיבת מילואי השריון 600 “נתיבי האש” (של טוביה רביב) מאוגדה 143 קיבלו אחד-עשר עיטורים וצל”שים (7.6 אחוזים מכלל העיטורים במערכה); ולוחמי חטיבת השריון 14 “המחץ” (של אמנון רשף) מאוגדה 143, שבמערכת הצליחה היו תחת פיקודה כוחות רבים במיוחד, קיבלו 21 עיטורים וצל”שים (14.6 אחוזים מכלל העיטורים במערכה).

 

יחידות, שפעלו בגבורה בקרבות הצליחה, לא זכו להוקרה כלל. יתר על כן, במהלך מלחמות היהודים מאז ועד עתה, הן גם הודרו מסיפורי הקרבות. משום-מה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, החליטה ועדת העיטורים לא להעניק צל”שים יחידתיים – מעשה, שקיפח יחידות רבות.

 

כולם כזב?

 

האם צודקים חיילים ותיקים – כפי שמתברר מסיפוריהם של לינץ’ ושל טילמן – שבמערכת הצל”שים והעיטורים מעורבים כל כך הרבה אינטרסים עד שאינה אמינה כלל?

 

חיילים ותיקים מספרים, שצל”שים ועיטורים ניתנים בעקבות כישלונות מהדהדים. כלומר, ככל שהכישלון גדול יותר, הוענקו יותר צל”שים. גם בצבאנו יש סיפורים רבים כאלה, וכל נער יכול לספרם.

 

מחקרי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה העלו ספקות רבים לגבי סיפורי גבורה מפורסמים במלחמת הקוממיות. על שניים מהם, לפחות, ניתנו אותות גבורה. לטענתנו – מבלי הצדקה. מחקרינו על מלחמת יום הכיפורים העלו ספקות נוספים לגבי צל”שים ועיטורים במלחמות אחרות – עד כדי העלאת מחשבה, כי המערכת אינה אמינה לחלוטין.

 

בעניין הזה משתווה צה”ל לצבאות אחרים – כמו בהעדפתו הבולטת להעניק צל”שים ועיטורים למפקדיו הבכירים. למרות שצה”ל נוקט מדיניות מצמצמת ויד קמוצה בהענקת צל”שים ועיטורים, נמצאים ברשימת מקבלי העיטורים הרבה מאוד אנשים, שקיבלו עיטורים לשווא ובמצגי-כזב. זה עוד אות קלון מוסרי על דגלו המרובב של צה”ל.

 

להערכתי, כשיחולקו הצל”שים והעיטורים בעקבות מלחמת לבנון 2, יתרחב ויעמיק אות הקלון הזה – לתפארת מדינת ישראל וצבאה הכושל. צה”ל, שנכשל בפעם נוספת בקרבות, חושב שהוא חייב לייצר בדחיפות גיבורים, כדי לשקם את תדמיתו. זה הרבה יותר קל מרפורמה עמוקה. התוצאה – כמו שאומר הפתגם התלמודי, “שפחה חרופה על הים לא שמעה כדברים האלה”.

 

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר