גזירת גזירה (חוק) שהציבור אינו יכול לעמוד בה!

גזירת גזירה (חוק) שהציבור אינו יכול לעמוד בה!

דב אבן אור, עו”ד
דב אבן אור, עו”ד 19.07.2007 01:22
גזירת גזירה (חוק) שהציבור אינו יכול לעמוד בה!


האם אי-פעם בימ”ש כל שהוא, אסר על שוטרים להפסיק מעקב, עקב פגיעה בפרטיות הנעקב? – לעולם לא! אך התוצאה שונה כאשר עסקינן בחקיקה פרטית, כאן – הכל אסור (גם מה מותר עפ”י חוקים אחרים!).



1.      פרסום המעקב הפרטי אחר “ה”, העלה לדיון סוגיה שמעטים נתנו עליה את הדעת (גם אני – לא); כוונתי להגדרת המונח: הטרדת עד, בחוק העונשין ובחוק: “מניעת הטרדה מאיימת (תשס”ב – 2001) (להלן: “חוק המניעה”), וההשלכות האיומות בגין כך על נחקר ו/או נאשם!

לא בכדי, הקאנצלר הראשון של גרמניה – ביסמרק, אמר כי אין להראות לעם שני דברים: כיצד מייצרים נקניק, וכיצד עושים פוליטיקה (כי שניהם מאד מסריחים)!

כך אני חש בעקבות פרשנות של פרקליטות המדינה ובתיהמ”ש למונח הטרדת עד, כיוון שפרשנות מחמירה של אלו עושה עוול נוראי לפרט, ומאידך יוצרת שליטה באזרחים שרק ג’ורג’ אורוול ידע לחזותה!

והיכן העוול?: אם נפעל עפ”י הפרשנות המחמירה, התוצאה הינה איומה; אף חשוד ו/או נאשם לא יוכל להוכיח את גירסתו באמצעות חקירה פרטית, שכן כל ניסיון שכזה עלול להחשב כהטרדת עד עפ”י חוק העונשין, או עפ”י חוק מניעת הטרדה מאיימת.

ומכאן – שכל חקירה תוביל בנקל לכתב אישום, וזה יוביל להרשעה כמעט ודאית (בארצנו 97% מכתבי האישום מסתיימים בהרשעה!).

2.      לפיכך, אני שואל: הכיצד אף ח”כ לא שם לב להשלכות הנוראיות של חקיקת החוק למניעת הטרדה, ושל הפרשנות של בתיהמ”ש להטרדת עד? והיכן היו כל האירגונים להגנת האזרח, האם נמו שנת צהריים?! או שמא היו עסוקים בהגנה על עצי זית בשומרון.

ובמה הדברים אמורים?:

א.      בחוק העונשין, אין הגדרה של המונח: הטרדה, ומכאן כל מעשה מצד נחקר ו/או נאשם – לחקר האמת, עלול להחשב כהטרדת עד.

אין הגדרה בחוק עד מתי אדם הינו בגדר עד; דהיינו, לכאורה ניתן לטעון כי גם בחלוף 20 שנה מתום משפט, עד שהעיד – הינו עדיין בגדר עד!

התוצאה, גם אם נאשם הורשע, וישב בכלא, אזי גם לאחר שחרורו, הוא מנוע מלחקור – מה גרם לפלוני להעיד נגדו, ומדוע אלמוני אמר א’ ולא ב’?!

ב.      בחוק מניעת הטרדה מאיימת, זו מוגדרת כך: …הטרדתו של אדם…בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד…עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם (המוטרד); ומייד אח”כ, נקבע כי הטרדה מאיימת יכול שתהא, באחד מאלה: בילוש, מארב או בהתחקות אחר תנועות אדם או מעשיו…ביצירת קשר עמו… וכד’.

3.      אם נפרש את ההגדרות הללו באופן שבו פרקליטות המדינה – עושה; אזי גם לבלשי המשטרה, ולסוכנים בשב”כ אסור לעקוב אחר אף אדם! שכן המוטרד – תמיד יטען כי העיקוב פגע בשלוות חייו, בפרטיותו ובחירותו!

האם אי-פעם בימ”ש כל שהוא, אסר על שוטרים להפסיק מעקב, עקב פגיעה בפרטיות הנעקב? – לעולם לא! אך התוצאה שונה כאשר עסקינן בחקיקה פרטית, כאן – הכל אסור (גם מה מותר עפ”י חוקים אחרים!).

דהיינו, למדינה מותר לעשות כמעט הכל, כדי לדלות ראיות כנגד נחקר, אך האחרון אינו רשאי לעשות דבר כדי להזים מה שנטען כנגדו!

4.      ואם לא דיי באמור דלעיל, החוק למניעת הטרדה יוצר מצב בלתי נסבל לחלוטין, ופגיעה אנושה בכללי הצדק הטבעי! הכיצד?

מחד – נקבע כי הטרדה מאיימת תחשב ככזו, רק אם הנסיבות נותנות בסיס סביר להניח כי המטריד עלול לפגוע בפרטיות האחר וכד’.

דהיינו, אדם הטוען כי הינו מוטרד, חייב להוכיח סבירות להנחתו וכי פעולת המטריד עלולה לפגוע בשגרת חייו. אולם, עפ”י היקף המינוח בחוק, כל מעשה יכול להכלל כפגיעה, שכן כיצד ניתן להוכיח כי מעקב כל שהוא לא פגע בשלוות חייו של נעקב, או בפרטיותו?! (דהיינו, תמיד הכף תהא מוטה לטובת המתלונן).

ואם לא די במינוח החמור והגורף הנ”ל, אזי בסעיף 2(ב) לחוק זה נקבע כי הטרדה מאיימת, יכול שתהא – בבילוש, מארב, התחקות וכדו’.

דהיינו, אין צורך להוכיח בסיס סביר לטענות המוטרד, אלא די בכך שנעשתה פעולת מעקב אחריו (הגם שהנעקב כלל לא ידע עליה, או ידע בדיעבד), כדי שהעוקב ייחשב כמטריד!

משמע, כל מה שנקבע ברישא החוק הינו מס-שפתיים, שכן גם אם המטריד לא הוכיח הטרדה, די שזו נעשתה!

5.      ולאור כל הנ”ל, אני – האזרח שואל:

א.      איזו מן דמוקרטיה זו, שבה השלטון רשאי לפעול כאוות נפשו?

ב.      איזה מוסד מחוקק יש לנו, הנותן יד לפגיעה כה אנושה בפרט?

ג.       הכיצד צדק יכול להתגלות, כבר בעת החקירה במשטרה, אם הנחקר כבול באזיקים משפטיים שכאלו?

ד.      איך בתיהמ”ש דנים בכתבי אישום ומרשיעים נאשמים, אם לאלו אין סיכוי מובנה מראש, להוכיח את גירסתם?

6.      לכן מה הפלא כי חיים רמון, החליט לוותר על הגשת ערעור על הרשעתו, ובכך נתן לה לגיטמציה! מה הפלא כי הנשיא לשעבר משה קצב, החליט לקבל עיסקת טיעון, למרות שברור כשמש כי רק ניהל פרשת אהבים עם א’ וגם עם האחרות; אך כיצד יוכיח זאת, אם הוא מנוע מלנהל חקירה משלו, אודות “המתלוננות” (למרות שאף אחת מהנשים לא יזמה תלונה, אלא המשטרה יזמה את חקירתן).

ומה הפלא כי בעקבות חקירת המשטרה את החוקרים הפרטיים שעקבו אחרי “ה”, נזכרה אותה א’ להתלונן במשטרה בגין עיקוב אחריה (למרות שהיא לא התלוננה במשטרה כנגד הנשיא לשעבר בגין אונס ו/או מעשה כפייה וכד’; ולכן לא ניתן להגדירה כמתלוננת ובודאי לא – כעדה, שכן כתב אישום טרם הוגש! ומכאן – שמותר היה לעקוב אחריה!).                                        



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר