אגרת אל העם היהודי

אגרת אל העם היהודי


גלעד קדומים 11.07.2007 14:07
אגרת אל העם היהודי


הדרך מתפלגת והפילוג עובר בלבבו של המנהיג ומכאן יש להסיק את המסקנות. כשהתחלתי חשבתי רק על מדינת היהודים והנה נעשיתי לחובב ציון. בעיני אין פתרון אחר לשאלת העם הגדולה המכונה שאלת היהודים, זולת ארץ ישראל.



אחד השכתובים ההיסטוריים המזהירים שנעשו כאן, הוא הפיכת הרצל לאנטי דתי במקרה הטוב ולאנטישמי במקרה הגרוע.

הדוגמא שאוהבים לתת ש”הרצל רצה להקים מדינה באוגנדה” היא שקר עובדתי.

איגרת זו, אותה ציטטתי למעלה (ואצטט ממנה עוד בהמשך) היא איגרת שכתב הרצל חדשים ספורים לפני שנפטר משברון לב. את השקר אודות אוגנדה, כמו גם הכפשות נוספות המשיכו לייצר גם לאחר מותו – לא תאמינו – השמאל…

 

אמנם רבות נלחמו בי ולעגו לי, אולם מאחר שגם שונאי בנפש לא יכלו להעליל עלי שבקשתי או מצאתי בתנועה זו יתרונות חומריים לעצמי, יכולתי לשאת את ההתנפלויות בדומיה.

ממשיך הרצל על אף שהספיקו לטעון נגדו באותו קונגרס ציוני (השישי) בה הועלתה הצעת אפריקה המזרחית   (שלימים כונתה בטעות על שם אוגנדה, שכנתה) שהוא אופורטוניסט.

 

כשהעלה הרצל את הצעת אפריקה המזרחית, הוא הצהיר מפורשות שאין בהצעה זו להחליף את ארץ ישראל, כי אם לתת תשובה מיידית למצוקת היהודים. “כמובן שזו לא ציון ולא יכולה להיות ציון” הצהיר הרצל כמה פעמים בנאום הפתיחה שלו. התנועה גם לא תקרא להמוני ישראל לעזוב את מקומות מושבותיהם כדי לבוא לאפריקה. הטריטוריה המוצעת עשויה לתת מענה לצרכים דחופים לשעת חירום בלבד. למעשה לווסת את ההגירה הקיימת ממילא, לחבל ארץ המצוי בשליטת יהודים.

הרצל עצמו אף לא ניסה להשפיע על הקונגרס לקבל את ההצעה. הוא רק חש שחובתו להציג הצעה כה נדיבה באותם ימים לפני קונגרס ששאלת המצוקה היהודית מול עיניו.

 

זה בהחלט נחמד, תוך רווחה אישית ופיוטית, להעלות חיצי ארס באיש שניסה לשלוח את העם הנרדף והעשוק למקום אחר מלבד לעזאזל, אולם בהתחשב בעובדה שהתנועה הציונית הוקמה על בסיס קטסטרופלי, עם התייחסות ברורה לכך שאוטוטו מתרחשת שואה איומה על אדמת אירופה (אכן, במונחים אלה ממש דברו ד”ר הרצל, ד”ר נורדאו ולמעשה רוב מקימי וראשי התנועה הציונית) לא ראה הרצל לעצמו שום אפשרות להתחמקות מהעלאת ההצעה שהוצעה לו באקראי. (אני אומר באקראי משום שהיא באה מצד הבריטים כתגובה לדחיית בקשת הרצל לדון בנושא חצי האי סיני כמקום התיישבות המוני שבשליטת הקיסרות הבריטית באותה עת.)

 

רוב הקונגרס התרגש עד דמעות למשמע ההצעה הנפלאה הזאת שבאה כטיפות מים לנפש החרבה. ההתנגדות באה רק אחר כך.

הרוב, מכל קצוי הקשת הפוליטית, דוקא היה בעד אפריקה המזרחית. כולל הדתיים ברובם המכריע (ובתוכם חרדים בלתי ציוניים).

התוצאות היו:

295 בעד הקמת ועדת אוגנדה (ועדה לבדיקת אפשרויות הקליטה של חבל הארץ המוצע).

178 – נגד.

100 – נמנעו.

 

המתנגדים התקיפים, בעיקר מקרב יהודי רוסיה, היו ברובם משכילים, חילוניים, סוציאליסטים ועוד כל מיני זרמים שלא ממש אהבו את הדת (בלשון המעטה)…

זה לא מפריע עד היום לדתיים להשתלח באין מפריע בד”ר הרצל ש”היה בעד אוגנדה”.

 

אך הוא העיד על עצמו (באיגרת המוזכרת):

אולם שמה לא אוכל ללכת, לפי שאני חובב ציון. רק אילו רצו כל חובבי ציון ללכת איתנו, הייתי יכול להמשיך ולשאת את העול הכבד של שליט יחיד, לנהל את אפריקה המזרחית. אם נגיע לידי פילוג יהא לבי עם הציונים ושכלי עם האפריקאים. זהו משבר שאוכל לפטרו רק על ידי התפטרות.

 

את סיפור אפריקה המזרחית ואת כל הסילופים שנלוו אליו, אפשר לספר בלא מעט גליונות, אולם אני רוצה לתת מספר קוים לדמותו של מנהיג.

 

הרצל, איש מרשים במראהו, גדל בבית יהודי משכיל כאשר אמנם היה מבקר בבית הכנסת בשבתות וחגים יחד עם אביו, אולם לא הוקסם מכך בהיותו בן למשפחה חצי מתבוללת. מוריו התפעלו מתפיסתו המופלאה ומזכרונו הפנומינאלי.

כשלמד ב”בית הספר הישראלי התיכוני הנורמאלי” נרשמה לו התנהגותו ל”מופת” הקשבתו ל”מתוחה” ושקידתו ל”מתמדת”.

הזכרון הקדום ביותר, שנשאר לי מאותו בית-הספר הוא ענין המכות שקבלתי משום שלא ידעתי את הפרטים בדבר יציאת ישראל ממצרים.

כיום הזה היו מכים אותי כמה וכמה מלמדים על שאני יודע יותר מדי את הפרטים של יציאת מצרים ומתעסק בהם. הוא כותב ביומנו.

 

כשהתבגר, הפך מהרה לעיתונאי מוכשר ומבוקש ולמחזאי שצפו לו גדולות ונצורות בתחום האמנות.

הוא אמנם היה מוכשר בידע טכני, אולם נמשך מטבעו לצד האמנותי הספרותי.

 

שאלת היהודים והרדיפות הבלתי פוסקות נגדם נגעו ללבו, אולם לא מספיק בשביל לעשות משהו עם זה. עד סיפור “משפט דרייפוס” המפורסם וכל האנטישמיות שהתלוותה אליו.

אז החל בחיפוש פתרון ממשי למצוקת העם היהודי. ואט אט הגיע לשרשים. לרעיון הציוני הגדול. זה נעשה בהדרגה. תחילה פרסם מחזה. אחר כך תקציר של “אלטנוילנד” אותו הראה לקומץ חברים שחשבוהו למשוגע. ואז החליט לפרסם את “אלטנוילנד” ובמשך הזמן חידד את הבנתו לגבי שאלת היהודים ולגבי שאלת היהדות.

הוא הפליא לתאר זאת במאמרו “המנורה” שהתפרסם ב”די ואלט” בשלהי 1897.

 

היה היה איש, והאיש הרגיש עמוק בנפשו את צער היהודי באשר הוא יהודי. מצבו החיצוני השביע את רצונו. פרנסתו היתה מצויה בריוח, ואף אומנותו היתה אומנות של אושר, כי יכול ליצור כאשר עם לבבו. הוא היה אמן. זה כבר לא הפנה את לבבו למוצאו היהודי ולאמונת אבותיו, והנה חזרה והופיעה השנאה הישנה תחת סיסמא חדשה. כרבים זולתו האמין האיש שהזרם יחלוף בקרוב. אולם המצב לא הוטב כי אם הלך ורע, וההתנפלויות גרמו לו מדי פעם יסורים חדשים, אף כי לא פגעו בו באופן ישר; עד כי לבבו הפך והיה לפצע אחד שותת דם. והנה קרה שעם היסורים הפנימיים והחרישיים נפנה למקורם, היינו ליהדותו, ומה שלא היה מצליח אולי מעולם בימים כתיקונם קם והיה: הוא התחיל לאהוב אותה בכל נימי נפשו.

גם על נטיתו המפליאה הזאת לא חשב מיד בברור, עד שהיא התחזקה מאד והיתה לרעיון בהיר, ואז הביע אותו. היה זה הרעיון, שיש רק מוצא אחד מצרת היהודים, והוא השיבה אל היהדות.

 

את הסיפור בדבר רצונו להתנצר ולנצר את כל העם היהודי יחד עמו, אפשר להכניס לתוך רשימת ההגיגים שחלפו במוחו המתייגע בנסיון נואש לפתור את הצרה המעיקה האנושית הזאת. אולם העדיפו להפוך זאת לסיפור על “אנטישמיות” כי זה מצלצל טוב יותר בתקופה של שחיטת פרות קדושות. הרי מארק טוויין (האנטישמי, יש לציין…) כבר אמר שאת ההמבורגרים הכי טעימים מכינים מפרות קדושות.

 

אז, מילא אם השחיטה היתה כשרה. אבל זה נעשה אגב סילופים נוראים, שקרים וחצאי אמיתות. סילופים שגרמו לכך שאפילו אתרים המחשיבים עצמם ציוניים, התעלמו במפגיע מכך שהשבוע, בכ’ תמוז, חל יום פטירתו של אותו אדם גדול ומורם מעם. משכמו ומעלה.

 

גם בי’ אייר, יום הולדתו, שנחשב ל”יום הרצל” הרשמי של המדינה, היתה שתיקה רועמת שצרמה לי יותר מאלף השמצות כלפי אותו אדם אצילי – תאודור בנימין זאב הרצל זצ”ל.

 

המדינאי הדגול ביותר שקם לעם היהודי בדברי ימי עמנו בגולה. הדיפלומט בה”א הידיעה.

איש שהפליא את כל גדולי ומנהיגי העולם והפך את לבבם אליו.

אדם שהרשים את כל רואיו עד שאף האנטישמים הגדולים ביותר התייחסו אליו ביראת כבוד כשווה בין שווים. מנהיג בין מנהיגים.

 

יתרה מזאת – כל גדולי המדינאים בכל העולם וראשי המעצמות עצמם, התייחסו למדינאי הדגול הזה לא כאחד המייצג אוסף חלכאים נדכאים חסרי אונים ורדופים. חסרי ערך אנושי, המפוזרים ומפורדים – כפי שהיהודים נראו אז – אלא כאל מייצגה של מעצמה שיש להתחשב בה בכל המהלכים המדיניים והצבאיים שלהן.

 

אבל כפיות הטובה הזאת, בה נהגו כלפיו גם אז, לא מוזכרת כמעט בכתביו. הם נותרו נקיים מתככים פוליטיים מכוערים שניהלו נגדו בסתר ובגלוי מכל הכיוונים.

תחת זאת הוא יודע להעריך ולהוקיר את הכרת הטובה שיש לעם הזה על כל שדרותיו.

אכן, זכרו של הרצל ראוי לכל הכבוד וההדר.

רק מי שקרא את יומניו ואת מאמריו של הרצל יכול להבין כמה דגול היה האיש וכמה נחותים ועלובים הם משמיציו מכל הצבעים והמינים.

 

לעמת זה קבלתי את שכרי, למעלה מן הראוי והמגיע, באהבת עמי שלעתים רחוקות חינן בה בשפע כזה אנשים שהיו ראויים לכך יותר ממני. לא נשארו חייבים לי כלום. עם טוב הוא העם הזה. אולם לצערנו גם עם אומלל עד מאד. הושיעה לו אלהים בימים הבאים.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר