סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 ביוני, 2007: האם הכיבוש יגיע ליובל?
סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 ביוני, 2007: האם הכיבוש יגיע ליובל?
האם הכיבוש יגיע ליובל?
40 שנים הם תקופה ארוכה בחיי אדם, גם בחיי מדינה שנוסדה ב-1948, אולם הן אינן תקופה ארוכה במימדים היסטוריים. איך יעריכו היסטוריונים את 40 השנים הראשונות לאחר מלחמת יוני 1967 בעוד 100 או 200 שנים, איננו יודעים. כי איננו יודעים אם ישראל תתקיים אז, ואם כן, האם כמדינה יהודית או פלסטינית, או שמא רב לאומית כחלק ממזרח תיכון חדש, או האם חס ושלום יעלה האזור השמיימה במלחמה גרעינית? איש אינו יודע.
על כן מטבע הדברים כל הסיכומים שנעשים עתה עם ציון 40 שנים למלחמת יוני 1967 שבישראל קרויה “ששת הימים”, הם זמניים.
כולם עורכים סיכומים, מתנגדי הכיבוש ותומכיו.
התקשורת מלאה בראיונות עם גנרלים של המלחמה ההיא שעדיין נותרו בחיים, והם מפליגים כמובן בהישגיהם, ואין עיתונאי ששוכח לשאול את השאלה המעט בנאלית, “האם צה”ל של אז היה שונה מזה של היום” והם משיבים בצניעות מופגנת שהצבא של אז היה נפלא וגיבור, מוכן למלחמה, הכל היה מתוכנן והמפקדים הלכו בראש וכו’ וכו’.
ראשי המתנחלים וגוש אמונים גם הם מרואיינים מבוקשים. צריך לומר את האמת העצובה שהם הצליחו עד כה מעל ומעבר לחלומותיהם. הם יכולים להסתכל אחרוה בסיפוק. למעלה מ-250 אלף יהודים הועברו על ידי מדינת ישראל לשטחים הכבושים, ורובם חיים שם בישובים משגשגים וברמת חיים העולה על הממוצע בתחומי הקו הירוק. לא זאת אף זאת, בעוד בתחומי הקו הירוק נסוגה ישראל ממדינת רווחה לעבר מדינת פערים מונהגת על ידי קפיטליזם אכזרי, הרי בשטחים הכבושים בנתה ישראל, רק ליהודים על פי המשנה הגזענית, מדינת רווחה למופת, שמממנת שירותים חברתיים שבתוך הקו הירוק מרבית האזרחים רק יכולים לחלום עליהם.
ההישג המתנחלי מודגש הדגשת יתר לאור העובדה שעל אף שהקמת ההתנחלויות , הכפריות והעירוניות, מהוות פשע מלחמה, ועל אף העובדה שישראל הקימה שם משטר אפרטהייד, המעמד הבינלאומי של ישראל לא נפגע. אם משווים את רמת התמיכה בישראל היום עם זו שהייתה בטרם מלחמת יוני, יש לישראל סיבה למסיבה – מעולם לא היה מעמדה הבינלאומי איתן כמו היום: ההשקעות לתוך ישראל זורמות, היצוא הישראלי נמצא בעקומת עלייה מתמדת, השקל איתן מהדולר, תעשיית הייטק משגשגת שפועלת בשיתוף עם חברות בינלאומיות בכל העולם, ישראל היא מדינת הגירה מבוקשת והדרכון הישראלי מאד נחשק ומאפשר כניסה למרבית מדינות העולם.
יש אמנם מעת לעת ציוצי חרם על ישראל, לאחרונה עורר הד מסוים החלטת ארגון המרצים הבריטי לשקול חרם אקדמי על מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, אולם אלה לא יביסו את הכיבוש, כל עוד הממשלות באותן ארצות לא תומכות בנושא. במאמר מוסגר יורשה לי להעיר כי אני תומך כבר שנים בחרם בינלאומי כלכלי מלא על ישראל בגין משטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים, חרם שאם ימומש בנחישות יעילותו תהיה לדעתי מיידית, אולם להתחיל דווקא באקדמיה, נראה לי לא נבון. הגם שאין ספק שהנהגות והנהלות המוסדות האקדמיים משתפות פעולה ברמות שונות עם הכיבוש, (בוודאי לא יוצאות נגדו), הרי האקדמיה היא עדיין הפחות נגועה בהתחשב בעובדה שבתחומיה פועל ציבור מרצים גדול יחסית של מתנגדי הכיבוש.
ישראל השקיעה בהתנחלויות ב-40 שנות הכיבוש למעלה מ-100 מיליארד דולר, חלק מהכסף בא מסיוע חוץ, ואזרחי המדינות התורמות לישראל, כמו גרמניה, ארה”ב, אנגליה, צרפת, קנדה ואוסטרליה, יכולים לומר, יש לנו מנייה בכיבוש ובאפרטהייד המשגשגים.
ההצלחה הישראלית מעוררת התפעלות מיוחדת, לנוכח העובדה שב-40 השנים האלה עברו על ישראל מספר מלחמות שהקיזו דם ועלו ממון רב, לא אופיינו בניצחונות מסחררים כמו יוני 1967, כוונתי למלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה בת 18 השנים, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון השנייה, ובכל אותן שנים לא הופסקה התרחבות ההתנחלויות, ומספר המתנחלים גדל. עם מלאת 40 שנים למלחמה ולכיבוש יכולות ממשלות ישראל העובדות בשירות המתנחלים לציין בסיפוק כי הצליחו להכות את ההתנגדות הפלסטינית עד לשלב בו יכולים המתנחלים לנסוע היום בגדה בביטחון רב בכבישים המצוינים שבנו עבורם ממשלות ישראל לדורותיהן.
הישג נוסף שהמתנחלים יכולים לזקוף לזכותם, שעל אף חילופי ממשלות מימין לשמאל ולהיפך, לא הייתה ממשלה שהפסיקה להעביר כספים להתנחלויות, גם ממשלת רבין בה כיהנו שרי מרצ, יוסי שריד, שולמית אלוני ורן כהן. הדבר ראוי לציון משום ששריד ואלוני סבורים שהקמת ההתנחלויות הייתה האסון הגדול ביותר שקרה לישראל, ובכל זאת המשיכו להזרים תקציבים.
ומה באשר למתנגדי הכיבוש? הם למרבה הצער לא יכולים להציג הישגים משמעותיים. על אף מספרם הרב של אגודות, ארגונים וועדים שקמו במשך 40 שנות הכיבוש ונאבקים למען זכויות אדם ונגד הכיבוש, הם לא הצליחו להסיג את הכיבוש לאחור, שלא לדבר על ביטולו.
גם אם לא הצלחנו לשכנע את רוב אזרחי ישראל כי הכיבוש הוא שילוב של רשע, פשע ואי צדק, אין פירושו שכך יהיה גם בעתיד. הוא שאמרתי בתחילה- 40 שנים הם זמן קצר בהיסטוריה האנושית. עד כה ידו של הרוע בישראל היא על העליונה. ההיסטוריה מלמדת כי היו מקרים בהם הרוע ניצח, ראו השמדת האינדיאנים בארה”ב על ידי המהגרים, ראו השפלת ובזיזת האבוריג’ינים, התושבים המקוריים באוסטרליה, על ידי המהגרים הלבנים שהפכו לרוב. אבל יש גם דוגמאות הפוכות. ראו את התפוררות האימפריה הסובייטית לאחר למעלה מ-70 שנים (1917-1990) וכל מדינות הגוש המזרחי, ראו את הפלת משטר הרצח של פול פוט בקמבודיה (1975-1979), ראו כיצד ניגפה ארה”ב האדירה בוייטנאם (1960-1975), ראו את הבסת חסידיו הפשיסטים של רודן ספרד גנרליסמו פרנסיסקו פרנקו (1939-1975) ואת הדיקטטורה של אנטוניו דה אוליביירה סלאזר בפורטוגל (1932-1974).
לרשימה זו אפשר להוסיף את כל האימפריות הקולוניאליות, שכמו ישראל שלטו בעמים אחרים, ובסופו של דבר כולן קרסו הובסו במלחמות שחרור כמו השלטון הבריטי בהודו והצרפתי באלג’יריה שנמשכו מעל למאה שנים.
הצלחת הכיבוש הישראלי היא על כן זמנית, נכונה להיום, והניתוח של השמאל כי הכיבוש לא יוכל להימשך לעד, והוא יובס בצורה זו או אחרת יש לו על מה לסמוך.
מעבר לסוגיה האם הכיבוש הישראלי יוציא את נשמתו בטרם יציין יובל, או יגלה יכולת להחזיק מעמד עוד ארבעים שנים, חשוב ההיבט העקרוני שהכיבוש אינו צודק, כי הוא כרוך בהפרת זכויות אדם בסיסיות, בדיכוי, באלימות, בהפעלת עינויים, בשוד קרקעות, ברמיסת זכות הקניין, בזילות חיי אדם שמתבטא בהרג אזרחים ולכן חובה להילחם בו ללא קשר לסיכויי ההצלחה. בנוסף, 40 שנות הכיבוש השאירו כוויות קשות על החברה הישראלית.
ישראל הפכה למדינה הלוקה בגזענות בוטה, אלימה לא רק כלפיי הנכבשים, גם בביתה פנימה. אלימות המשטרה, שליפת הסכינים בסכסוכים, האכזריות והאדישות כלפיי העניים, השחיתות האוכלת כל חלקה טובה בצמרת השלטון, מערכת משפט הלוקה באפליה וגזענות, הקנאות הדתית שמשפיעה על אורחות החברה הישראלית, אפליית האזרחים הערבים, היחס הברוטלי למהגרי העבודה, הסחר בנשים, קשורים לאלימות ולשחיתות “ברשות ובסמכות” שהצבא,המשטרה והשב”כ מפעילים בשטחים הכבושים. המדיניות המאפיוזית של שלטונות ישראל בשטחים הכבושים השפיעה ללא ספק על הטמעת הקפיטליזם החמסני בחברה הישראלית שהתבטאה בשוד הקופה הציבורית שביצעו ומבצעים ברוני ההון הישראלי, מקומיים ומיובאים, “ברשות ובסמכות” בברכת וסיוע הממשלה והכנסת.
מדיניות הכיבוש ופולחן הכוח השפיעו על מדיניות החוץ הישראלית. ישראל הפכה ליצואנית נשק למשטרי עריצות, תמכה כמעט בכל שלטון זב ומצורע, החל משלטון האפרטהייד בדרום אפריקה עבור לרודן מובוטו בזאיר וכלה בגנרל פינושה בצ’ילי – רשימה חלקית.
הכיבוש השחית גם את קודש הקודשים של השואה. מדינת ישראל לקתה בביזוי השואה בכך, שהפכה אותה למנוף וכלי עזר במערכת התעמולה המצדיקה את משטר הרשע בשטחים הכבושים. השואה בשירות האפרטהייד, המצאה שרק ישראל יכולה לנפק.
בחסות הכיבוש ותעמולת הכזב של “ישראל נאבקת על קיומה מול הניסיונות להשמידה” , פיתחה ישראל ארסנל אדיר של נשק השמדה המוני, אטומי, ביולוגי וכימי, והכניסה את האזור למרוץ חימוש גרעיני וחשופה את עצמה להשמדה, בין כתוצאה מאסון בכור בדימונה (בידי אדם או טבע כמו רעידת אדמה), בין כתוצאה ממלחמה הרפתקנית שישראל עלולה ליזום. לא חסרים בצמרת הישראלית מנהיגים דתיים וחילוניים אחוזי משיחיות בנוסח גוג ומגוג.
המסקנה ברורה. המאבק בכיבוש רחוק מלהגיע לסיומו. הוא מחייב אורך רוח, סבלנות, והוא חייב להתנהל מבלי להסתכל על שעון העצר וללא קשר לסיכויי הצלחתו, כי זה מה שחייבים לעשות אנשים הגונים שמאמינים בחברה שבנויה על אדנים של שלום, צדק, שוויון וערבות הדדית חוצים גבולות לאומיים וגיאוגרפיים.
או אז בסופו של הליך, גם אם יהיה פתלתל ולעתים מיוסר ומייסר, גם הכיבוש הישראלי יובס, בעזרת השם או בלעדיו.