סמרטוט אדום – טור שבועי, 23 במאי, 2007: צרפת-ישראל: יחי ההבדל “הקטן”

סמרטוט אדום – טור שבועי, 23 במאי, 2007: צרפת-ישראל: יחי ההבדל “הקטן”

גדעון ספירו
גדעון ספירו 01.07.2007 16:04
סמרטוט אדום – טור שבועי, 23 במאי, 2007: צרפת-ישראל: יחי ההבדל "הקטן"


צרפת-ישראל: יחי ההבדל “הקטן” *** שדרות כמשל *** המאבק הפנימי בעזה



צרפת-ישראל: יחי ההבדל “הקטן”

בחודש פברואר 2006  נרצח האזרח הצרפתי אילן חלימי. כאשר התברר כי הרצח היה על רקע אנטישמי, צרפת סערה. עשרות אלפי צרפתים, מרביתם לא יהודים, יצאו לרחבות בהפגנות ענק וגינו את המעשה. הסיסמא הייתה: כולנו יהודים.

ראשי השלטון בצרפת יצאו מגדרם בהבעת התנגדות וגינוי למעשה. נשיא צרפת, ראש הממשלה ושרים אחרים באו אישית לנחם את המשפחה.

הבה נשווה זאת עם התנהגות ממשלת ישראל ורשויות אחרות בעקבות רצח נהג המונית הפלסטיני

תייסיר קראקי ממזרח ירושלים על ידי האזרח הישראלי ג’וליאן סופיר, שלא מכבר נישבה בקסמי התעמולה  הציונית ועשה הגירה מצרפת לישראל. 

לאחר שהתברר כי מדובר ברצח על רקע גזעני, איש מהממשלה לא מצא לנכון לצאת לבית המשפחה להביע תנחומים וגינוי למעשה. גם לא ממלאת מקום הנשיא דליה איציק. עיריית תל –אביב לא מצאה לנכון לגנות את המעשה שאירע בתחומיה.

הדבר היחיד שהטריד את השלטון, הוא, כיצד למנוע הלוויה המונית לנהג שנרצח.

ישראלים לא יצאו לרחובות בהפגנות ענק לגנות את הרצח בסיסמא “כולנו פלסטינים”.

בקיצור, מול התנהגות אצילה של הממשל הצרפתי, נהג הממשל הישראלי בדומה לממשלת דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד כאשר שחור נרצח בידי לבן.

 

שדרות כמשל

כאשר אני רואה את הנהי, הבכי, היללות , הצריחות והבהלה של תושבי שדרות,  כפי שמוצגים בכל תחנות הטלוויזיה הישראליות, את הבריחה מהעיירה, את חוסר הרצון של מפוני גאידמק (“להתרעננות”) לחזור למגוריהם, באחת – את יכולת העמידה העלובה לנוכח טפטוף הקסאמים, ומולם אני מעמיד את תושבי רצועת עזה שסבלם אל מול ההפצצות הישראליות,  המצור, החרם, האבטלה, תת תזונה גדול לאין ערוך, ובכל זאת כוח עמידתם איתן והרבה יותר מרשים מזה של מפונקי שדרות (בהשוואה לעזה כמובן),  אין מנוס מהמסקנה, שלטווח ארוך הפלסטינים ניצחו.  שהרי אין להשוות בין הנשק הפרימיטיבי בדמות הקסאמים, שרובם הגדול נופלים בשטחים פתוחים, שהנזק בנפש וברכוש הוא זניח בהשוואה לעזה,  על מאות  ההרוגים ואלפי הפצועים, אלפי הבתים ההרוסים מהפצצות צבא הכיבוש הישראלי (אוויר, ים ויבשה) שהפכו עשרות אלפי פלסטינים לחסרי קורת גג האנוסים לגור באוהלים בחום הקיץ המעיק ובחורף הזועף, מבלי שאף ילד פלסטיני נסע לנופשי התרעננות. מיליון פלסטינים בעזה סובלים כבר 40  שנים מאימי הכיבוש הישראלי האכזרי – והם מביטים בצדק בתחושת עליונות בשכניהם השבורים משדרות, שבהשוואה לעזה גם דירת עמידר מצ’וקמקת, היא כמעט מלון חמישה כוכבים.

שחס וחלילה לא יתקבל הרושם שאני מזלזל כהוא זה בפגיעות בנפש וברכוש שנגרמות לשדרות. כל הרוג ופצוע הם עולם ומלואו.

אני רק עושה ניתוח קר ומגיע למסקנה האובייקטיבית והעצובה  שבמצב הדברים הנוכחי ישראל היא אפיזודה חולפת.

 

המאבק הפנימי בעזה

הרחוב הישראלי מביט באדישות או אפילו בסיפוק בעימות המזוין בין הפלגים השונים  המתרחש בעזה.

“שהערבים יהרגו אחד את השני – מה אכפת לנו” הוא סגנון דיבור מוכר בישראל. זוהי כמובן גישה לאומנית וגזענית תוצר הכיבוש הישראלי. שוחרי זכויות האדם צריכים להיות מאד מודאגים ממה שמתרחש בעזה. לא רק משום שזכויות אדם חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים, וכל הפרה  נוגעת לכל אדם הנאבק למען חברה חופשית, סובלנית ודמוקרטית, אלא גם מפני משדובר בשכנים שלנו.

לאזרח הישראלי שחושב שהנושא לא נוגע לו, צריך להסביר , בנוסף להיבט העקרוני, כי אם המאבק בינם גולש לטבח הדדי, סופו של דבר שהריקושטים יגיעו גם אלינו.

הכיבוש הישראלי תורם ללא ספק לתסכול ולאלימות בעזה, אולם הדבר לא משחרר את הפלגים הפלסטינים, בראש ובראשונה תנועת החמאס, שהיא היום הממשלה הנבחרת, מאחריות למעשי זוועה, כמו רצח יריבים , שלא לדבר על העלייה המדאיגה במספר הנשים הנרצחות על מה על רקע הביטוי המקומם “כבוד המשפחה”. צריך לקוות כי ארגוני זכויות האדם בחברה הפלסטינית יצליחו במאבקם, שהוא גם מאבקנו.

 

מאמרים: גדעון ספירו  



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר