הוזמנתי להשתתף ב”מסע החיים” – אירועי יום השנה למלחמת לבנון השנייה,* מחר, יום שני – ולבי נצבט: כבר שנה.

לבי עם המשפחות השכולות, עם הפצועים, עם הנכים, עם השבויים ועם חבריהם – גם אם לא אוכל להיות עמם בכל מסלול המסע.

וזה מסלול “מסע החיים”: שיירת מכוניות תיסע ממעיין ברוך לכפר גלעדי – מקום נפילת תריסר חיילי המילואים של הצנחנים – ומשם לאורך כביש הצפון, עד לנקודה 105. שם ייערך טקס לזכר שמונת החיילים, שנפלו באירוע החטיפה של אלדד רגב ושל אודי גולדווסר, ובקריאה לשחרור שני החיילים משבי “חזבאללה”. הלאה יימשך המסע לבתי-המלאכה של הרכבת בחיפה, בהם ייערך טקס לזכר שמונת עובדי הרכבת, שנהרגו במלחמה. “מסע החיים” יסתיים בירושלים – בטקס רשמי לציון יום השנה למלחמת לבנון השנייה ובשורה של אירועים אחרים לציון המפלה, שהנחילה לנו ממשלת הכישלון של אולמרט ושל חבר מרעיו. 

“מסע החיים” יהיה ביום השנה העברי – ט”ז בתמוז – למלחמה. קשה להאמין שכבר חלפה שנה מאז. קשה להאמין, שאת השבוע האחרון בזבזנו על ויכוח עקר ותפל האם לזכור גם את האזרחים שנפלו. בניגוד לאירועי טרור – כאן הייתה כל הארץ מטרה אחת, יהודים, דרוזים וערבים, אזרחים, חיילים ואפילו תינוקות. עובדה: כרבע מהנופלים במלחמה היו אזרחים.

*

קשה להאמין, שבזבזנו שנה על לא-כלום, ועדיין לא התחלנו לנקות את האורוות. אדרבא, הוספנו עליהן משקל נוסף של כישלון. קשה להאמין שאולי לא ינוקו אורוותינו לעולם.

קשה להאמין, שבערב יום הזיכרון לאסון שהמיט עלינו, מופיע ראש ממשלת הכישלון, ומודיע בזחיחות הדעת, כי ממשלתו לא תגן על חלקים מהמדינה ועל חלק מאוכלוסייתה. “אומר ביושר לתושבי שדרות ועוטף עזה: איננו יכולים בטווח הזמן הקצר לספק לכם את כל הביטחון האישי שהיינו רוצים לתת לכם” – אמר אולמרט ב”פורום קיסריה”, לפני שיופיע בפני החוקרים, שישאלוהו על כל מיני עניינים לא-נעימים מעברו המושחת לכאורה. 

ראש הממשלה הכושל ביותר והנחקר ביותר בתולדות מדינת ישראל, שסיכן את חייו בשירות ככתב “במחנה”, ובניו השתמטו משירות צבאי, העז להוסיף שם, ב”פורום קיסריה”, “החיים במדינת ישראל כרוכים בסיכון ביטחוני מסוים, ומי שרוצה לחיות במדינת היהודים לוקח על עצמו סיכון זה. עדיין הוא סיכון נמוך לאין-ערוך מכל הסיכונים הקיומיים, שמאיימים על היהודים בכל מקום אחר בעולם”.

הרבה סיכונים לקחו על עצמם מייסדי המדינה ותושביה. הסכנה להיות מונהגים בידי אולמרט ובידי חבר מרעיו (עיינו בעדויות, שכבר פורסמו מדיוני ועדת ונוגרד) היא מעל ומעבר לכל סיכון מקובל. עם הנהגה כזו – ממש לוקסוס להחזיק אויבים במשרה מלאה. באנגלית זה נקרא, “סיכון כפול” (double jeopardy).

*

קרן אור יחידה בשנה זו היא התפטרות רב-אלוף דן חלוץ, שהחליט לקחת על עצמו את האחריות. חלוץ, שנטש בצר לו, הקל מאוד על כל ה”ירוקים” למצוא את השעיר-לעזאזל לכל מחדליהם במלחמות ישראל. עכשיו, הם אינם צריכים עוד לחטט בפצעיהם. הם מצאו את התשובה מתחת לפנס, ואינם צריכים לחפש מה לקוי, ולמה ארבע אוגדות של צה”ל הסתובבו לשווא כחודש ימים באזור הצפון מבלי למצוא תשובה הולמת לאיום על ריבונותה של המדינה. אני כועס על דן חלוץ מפני שבגללו ה”ירוקים” לא יצטרכו לחשוב מה לתקן ואיך.

שנה מבוזבזת, ואפילו ועדת הבדיקה טרם סיימה את עבודתה. עוד נכונו לנו פרסומים והפתעות – למרות שהכל גלוי והכל חשוף לעיני כל: צבאנו לוקה וכושל כבר הרבה עשורים, יותר מדי עשורים. למרות זאת, עדיין הוא זוכה לתמיכה ציבורית (אמנם קטֵנה) – כנראה, מפני שאין לנו צבא אחר.

יעברו עוד הרבה מים בירדן ובירקון, שום דבר לא ישתנה, לצערי. כפי שהיה – שוב נתעורר בוקר לא-עבות לנוכח כישלון צבאי, שנחת על פתחנו; ושוב ימנו ועדת בדיקה/חקירה, שתִשנה על מסקנות קודמותיה. שוב נמצא, כי חיי בנינו הופקרו בידי שרים כושלים ובידי מפקדים לא-ראויים.

מחרתיים, ביום שלישי, י”ז בתמוז, יתחילו שלושת שבועות “בין המצרים” – ימי האבל של היהודים – עד תשעה באב, שבו חרב הבית. כזכור חידש הרמב”ם בכותבו, שבית שני חרב מפני שבני הדור לא למדו הלכות צבא ומלחמה … בקיץ שעבר ראינו עוד אישוש לטענתו של בעל “היד החזקה” ו”מורה נבוכים”.

* לפרטים על אירועים, שמארגנים ההורים השכולים ממלחמת לבנון השנייה – www.refanael.com.

לכתבה המקורית המלאה