ג’ימי קארטר אוהד החמאס, או: זו נבלה וזו טריפה

ג’ימי קארטר אוהד החמאס, או: זו נבלה וזו טריפה


ג’וזף פארח 24.06.2007 11:20
ג'ימי קארטר אוהד החמאס, או: זו נבלה וזו טריפה


“טעותו של הנשיא בוש, ואתה טעותם של ישראל והאיחוד האירופי – היתה האמונה ש”דמוקרטיה” תוכל, בדרך כלשהי להביא שלום וחירות למזרח התיכון…”. אלו דבריו של פארח, ועל אלה אני חולקת – לא טעות יש כאן, אלא, שנאת ישראל!




ב”ה
תרגום מאנגלית: חנה אייזנמן

 

מה שיש לי לומר על מדיניותם של ארה”ב, האיחוד האירופי וישראל כלפי שני היריבים הפלשתינאים הוא: סכלות היא לצדד בצד כלשהו מבין שתי קבוצות טרור. טפשי הוא לחשוב שעם ארגון טרור אחד ניתן לעבוד יחדיו ועם האחר לא. טפשי ביותר הוא לחשוב שארגון הפת”ח של עבאס מוסרי יותר או אמין יותר ביחס לחמאס.

 

אין דבר שנוא עלי יותר מלנקות אחרי ג’ימי קרטר את הפרשות לשונו.

האמת היא, שזוהי עבודה במשרה מלאה, וכאלה איני חסר.

אך בפעם הזו, איני יכל לעבור על דבריו בשתיקה.

בנאום שנשא קרטר בפני הוועידה השנתית השמינית של האגודה האירית לזכויות האדם, קרא הנשיא לשעבר, בן ה-83, להכיר באחד מארגוני הטרור, היותר אכזריים, יותר מבחילים ויותר רצחניים בעולם – החמאס, בעל ברית אסטרטגי של אל-קאעידה והחיזבאללה.

קרטר חושב שסירובם של ארה”ב, האיחוד האירופי וישראל להכיר בנצחון החמאס בבחירות 2006 של הרשות הפלשתינאית, איננו הוגן. האיסלאמיסטים זכו ב-42 אחוזים של קולות הבוחרים וברוב המושבים בפרלמנט.

למעשה, קרטר מאמין שאי הכרה בתוצאות בחירות אלה לא רק אינו הוגן, אלא, אף נפשע!

על כן, אין מנוס מן ההכרה שקרטר הוא אוהד החמאס. בנאומו ציין את “כישורי-העל של החמאס בהטלת מרות”, שהביאו לנצחונם על סיעת הפת”ח של אבו-עבאס. כמו כן, ציין את “פקחותו של הארגון בבחירת מועמדיו” בבחירות השנה שעברה.

מה שיש לי לומר על  מדיניותם של ארה”ב, האיחוד האירופי וישראל כלפי שני היריבים הפלשתינאים הוא: סכלות היא לצדד בצד כלשהו מבין שתי קבוצות טרור. טפשי הוא לחשוב שעם ארגון טרור אחד ניתן לשתף פעולה ועם האחר לא. טפשי ביותר לחשוב שארגון הפת”ח של עבאס מוסרי יותר או אמין יותר ביחס לחמאס.

אני כופר באופן מוחלט בהנחה כזו; אם מטרת כל המעורבים להביא שלום וחופש לאיזור – הן לישראלים והן לערבים – אין תחליף להשמדת שני הארגונים האלה.

טעותו של הנשיא בוש, ואתה טעותם של ישראל והאיחוד האירופי – היתה האמונה ש”דמוקרטיה” תוכל, בדרך כלשהי להביא שלום וחירות למזרח התיכון. אבל היא אינה יכולה. זה לא יקרה.

ארגונים כמו חמאס והג’יהאד האיסלאמי ינצלו את הקלפיות כדי לצבור כח. אך הם לעולם ישתמשו בכח זה ליצירת מדינות איסלאמיות, בהן חיי האזרחים הלא מוסלמים וכן חיי המדינות השכנות יהיו הפקר לרצח, להשמדה ולחורבן.

האיסלאמיסטים אינם מתחשבים כהוא-זה ברצון העם, זה פשוט לא מעניין אותם. הם מקדשים את רצון אללה, על פי פירושם שלהם, בהתאם לפרשנותם הקיצונית את הקוראן.

איכותן של בחירות היא כאיכות המשתתפים בהן. מייסדי ארה”ב הבינו והבהירו תובנה זו, אך נראה שעלינו לשוב וללמוד אותה, בימים אלה של המאה ה-21. רק אומה ערכית כשרה לשלטון ריבוני.

היטלר נבחר לשלטון. זה לא הפך אותו למנהיג לגיטימי. למעשה, אותן בחירות היוו כתב אשמה חריף נגד העם הגרמני, באותה עת. כן גם  – נצחון החמאס בבחירות, אינו הופך את חבר המרצחים האלה לכשרים מבחינה פוליטית. בחירות אלה מצביעות על השפל המוסרי של ערביי עזה ויו”ש.

עם זה, חובה לציין, כי לפני הבוחרים לא הוצבה כל אפשרות לבחירה במדינאים שוחרי חופש. הבחירה היתה בין שחיתות משטרו של אבו-עבאס, חסידו של ערפאת, לבין הפנאטיות הבלתי מתפשרת של החמאס. הם בחרו באחרונה.

 

אילו רק התעסקו ארה”ב והאיחוד האירופי בענייניהם שלהם ולא הטילו את כובד משקלם לצידוד בשחיתות, היה מצבו של העולם טוב יותר.

הערבים ה”פלשתינאים” מתחנכים – כולם – לשנוא את היהודים, מינקותם. זהו העקרון המנחה בחינוכם. הם מתחנכים לאמונה בג’יהאד ולהערצת המרצחים המתפוצצים. גם הנוצרים הם כופרים, ועל כן, נתונים לרדיפות בכל אזורי ה”רשות הפלשתינאית”.

מה ניתן לצפות מבחירות המבוצעות בתנאים כאלה?

האם זה באמת משנה, מי זוכה ומי מפסיד?

האמת היא, שכולנו מפסידים מתיאטרון האבסורד הזה הנקרא “בחירות”, המוצג במאורות הצפעונים של משטרים כאלה.

זהו עיוות גמור לבחור בין בני שטן כאלה – עיוות מצידו של בוש ועיוות מצידו של קארטר.

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר