הדמוקרטיה ניצחה בעזה ובעבודה

הדמוקרטיה ניצחה בעזה ובעבודה

נרי אבנרי
נרי אבנרי 22.06.2007 01:29
חמאסטן

חמאסטן


איסמעיל הנייה, כמו אהוד ברק, הגיע לכורסתו בזכות הצבעתם של פלשתינים עוינים. הפלשתינים שפואד גייס, עוינים את השלטון היהודי, ומצביעים למפלגות ערביות, והפלשתינים שהצביעו לחמאס, עוינים את אבו-מאזן, ורואים בו משתף פעולה.



אחת ההנאות המפוקפקות שיש לו לבנאדם, היא ללעוג ליריבים. הלעג מכיל בתוכו תחושה: אני יותר טוב. מאוד הייתי רוצה ללגלג על הדמוקרטיה של השכנים, אבל התחושה שאצלנו המצב לא יותר טוב- בולמת אותי. 

 

חמאסטן היא תוצאה של הדמוקרטיה הפלשתינית המעוותת, ואהוד ברק הוא תוצאה של הדמוקרטיה במפלגת העבודה בעיניים. מבלי להיכנס לשאלה אם מר ברק מתאים או לא, העובדה שהוא שם, מכילה בתוכה השלמה עם הליך דמוקרטי בלתי תקין. 

 

אלמלא חשש מגרימת נזק בלתי הפיך, היה ח”כ עמי איילון הופך עולמות כדי לנקות את ה”בית המלוכלך שלו” (“מפלגת העבודה היא הבית שלי, והבית שלי מלוכלך”.). מחאה רפה מול מצלמות הטלביזיה, ותלונה למבקר המדינה, לא ישנו את התוצאות, שהרי במסורת עסקינן. 

 

תזכורת: בספטמבר 2001, אחרי הניצחון המלוכלך של אברום בורג את פואד, הכריז מזכ”ל העבודה דאז, רענן כהן, מול המצלמות: “הדמוקרטיה במפלגה ניצחה“! הוא עשה את זה כל כך מצחיק, שחיקוי שלו בתוכניות סאטירה, היה פחות מצחיק. אח”כ היו תלונות במשטרה על זיופים, המעטפות נבדקו והתוצאות נפסלו. שלושה חודשים אחרי הפדיחה, נתקיימו בחירות חוזרות. פואד ניצח את אברום, ונידרש ע”י חבריו להושיט את צווארו למאכלת של הקיבוצניקים. מול עמרם מצנע, הקיבוצניקים שחטו אותו.

 

המנהיגים שהתקשורת הישראלית חפצה ביקרם תמיד מגיעים לשלטון בקומבינה. אהוד ברק של נילי פריאל, הוא לא הראשון, ולא האחרון. קדם לו, אהוד ברק של נאווה, שהגיע לשלטון ב-99, בשיטה שמבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג סיכם כ-“רמיסת החוק ברגל גסה”. את העבודה המלוכלכת עשו למענו הצמד: טל זילברשטיין ויצחק בוז’י הרצוג. ואלמלא שמרו השניים על זכות השתיקה מול חוקרי משטרה, יתכן שמר ברק היה מסיים את הקדנציה הקצרה שלו- עוד יותר מוקדם.

 

חבר המפלגה עו”ד חיליק גוטמן כתב על הפריימריס האחרונים בעבודה: “לא דמוקרטיה, ולא נעליים” (מעריב /21.6.07). ואני חש דחף לתקן: “לא דמוקרטיה, ו…כן נעליים”! משום העובדה שאת המאמר שלו, יכול חיליק גוטמן לפרסם תמיד, תמיד, תמיד אחרי בחירות במפלגת העבודה. 

בפריימריס הקודמים, שמעון פרס (בטרם ערק לקדימה) לא הסיר את המועמדות שלו מול פרץ, בעיקר בגלל שקיבל תרומות בלתי חוקיות (שלוש מאות ועשרים אלף דולר), והיה חייב “לבזבז” אותם. לעומתו, אהוד ברק ניבהל ממראה הסבלים, שהכניסו לבית-המפלגה ארגזים עם מעטפות של מתפקדים – והסיר את מועמדותו. הפעם הזאת לא ניבהל, בעיקר משום שפואד הסכים לעשות למענו את העבודה המלוכלכת. 

 

איסמעיל הנייה, כמו אהוד ברק, הגיע לכורסתו בזכות הצבעתם של פלשתינים עוינים. הפלשתינים שפואד גייס, עוינים את השלטון היהודי, ומצביעים למפלגות ערביות, והפלשתינים שהצביעו לחמאס, עוינים את אבו-מאזן, ורואים בו משת”פ. 

 

ואם אהוד ברק חייב את ניצחונו לקומבינה שעשה פואד עם קבלני קולות פלשתינים, הרי שאיסמעיל הנייה חייב את ניצחונו דווקא ליהודים: אריאל שרון ואהוד אולמרט. אבא של עומרי חיזק אותו כשעקר את גוש-קטיף בלי הסכם עם אבו-מאזן, ואולמרט טעה כשאיפשר לחמאס השתתפות בבחירות. שתי טעויות היסטוריות, שמוכיחות (גם) עיוורון מדיני.

 

אלה מבין מנהיגנו, שחשבו שחמאס זה סתם- הביאו עלינו את חמאסטן. עכשיו המנצחים הגדולים, אהוד ברק ואיסמעיל הנייה, על מסלול התנגשות. ומי שראה בטלביזיה את מנוסת הקורבנות משדרות ועזה, חושש שזה “היומן” לסרט הדוקומנטארי שמכינים לנו באיראן.

תחי הדמוקרטיה…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר