כמו רבים, גם אני קראתי את המאמר שכתבת ב”הארץ” (19.6.07). לאלה שלא קראו אתמצת: אתה מביע דאגה רבה לעתידה של מדינת ישראל, לנוכח הנחישות האיראנית לסיים את פרויקט הגרעין, והרפיסות של המערב. “אין זמן”, אתה כותב, “תוך שנתיים וחצי, איראן צפויה לחצות את נקודת האל-חזור”.

באותו מאמר, אתה מעריך שהנשיא האמריקאי יצטרך לקבל החלטה אם לתקוף או לא- תוך 12 חודשים. אם יתקוף, כך אתה מעריך, ישראל צפויה לעמוד בהתקפת טילים מכיוון איראן, לבנון (חיזבאללה), ועזה (החמאס)- ואולי סוריה והגדה. בקיצור, אזרחי ישראל עתידים להיכנס לעידן חדש, שטרם התנסו בו. חובבי האקשן, יפרקו פה אדרנלין בטונות, וסוחרי התפילין יעשו עסקים טובים. דומה שלא נגזים אם נגדיר כולנו את הסכנה המתהווה לנגד עיניינו מכיוון איראן כ-סכנה קיומית אמיתית.

החרדה למדינה, היא שהניעה אותך אל המקלדת, כדי להפיץ את דעתך בזכות ממשלת אחדות לאומית, שיובילו אותה: אולמרט (ראש ממשלה), אהוד ברק בביטחון, וביבי נתניהו. הפטנט הזה של “ממשלת אחדות”- כך אתה בטוח, היא תשובה טובה לסכנה, יען כי המחלוקת אינה יאה לעת חירום, ועלולה להוציא את “הנהג” של המדינה מהריכוז.

ראשית: דאגתך מוצדקת, והיא דאגת מיליונים. אלא שהצעתך נעדרת כנות, ואפילו פוגעת  באינטליגנציה של הקורא. ולפני שאני מפרט, הערה ארוכה ומנומקת: מבחינתו של נתניהו, הסכנה הנשקפת לישראל מאיראן, איננה נושא פוליטי. גם אם יהיה באופוזיציה, אתה יכול להיות בטוח, שיתייחס לסכנה מנקודת מבט ממלכתית. מהבחינה הזאת, הליכוד שונה ממפלגות השמאל.

הוכחות: ב-76, בטרם יצאו כוחות צה”ל למבצע חילוץ החטופים באנטבה, מר בגין נתן גיבוי מלא, וללא סייג לראש הממשלה דאז יצחק רבין (ולשר הביטחון שמעון פרס): “אפילו תיכשל הפעולה חס וחלילה, ותיגבה מחיר כבד”. ניתן היה לצפות ממר פרס, שינהג בצורה דומה, וייגבה את מר בגין (ב-81), לפני ואחרי הפצצת הכור העיראקי. (למי ששכח( בטרם המריאו מטוסי חיל-האוויר למשימתם, ניסה מר פרס למנוע את הפעולה, ולאחר שנחתו בשלום בבסיסם, הוא האשים את ראש הממשלה בגין שיצא להרפתקה מסוכנת “לצרכי בחירות”.

ב-82, כינס השמאל מאה חמישים אלף מפגינים, שהפכו במחי שידור לארבע מאות אלף- נגד מה שהתקשורת כינתה: אירועי סאברה-ושתילה. ולמרות שערבים הרגו ערבים, הניפו מפגיני השמאל שלטים בעברים ובאנגלית עם הכיתוב “בגין רוצח”, ו-“שרון רוצח”. אויבי ישראל לא החמיצו את ההזדמנות, והפיצו בעולם ציטוטים מבאישים מתוך מאמרים שכתבו פובליציסטים שמאלנים, ומדו”ח ועדת כהאן.

באפריל 96, במבצע “ענבי זעם”, פגזים ישראלים הרגו אזרחים לבנונים, בכפר-קנא. כל העולם גינה את ישראל. ולמרות שהפגזים היו ישראלים, אף מפגין שמאלני לא ניראה או נשמע מוחה נגד הרג אזרחים חפים מפשע. הסיבה: “השלטון היה בידיים של שמעון פרס”. מי שיצא להגנת הממשלה (“בעניין הזה, כולנו בקלחת אחת”!), היה ראש האופוזיציה דאז, מר נתניהו, שהופיע ברשתות זרות, הדף בכישרון את הטענות נגד ישראל, והאשים את הטרוריסטים שמתערבבים בתוך אוכלוסיה אזרחית- באסון.

המסקנה ברורה ד”ר בן-דוד: לא צריך להקים ממשלת אחדות בגין הסכנה האיראנית. הימין – בניגוד לשמאל- יודע לעשות את ההבחנה בין פוליטיקה, לאינטרס ממלכתי. ולכן, ההצעה שלך לא טובה לאזרחים. אמרתי שהיא נעדרת כנות ומעליבה את האינטליגנציה, מפני שהיא מכילה בתוכה מזימה: חיזוק אולמרט. 

אילו דאגה כנה הייתה מדריכה אותך, היית מן הסתם מוטרד מחוסר האמון של האזרחים במנהיגות הנוכחית. מול סכנה קיומית, ישראל חייבת להציב הנהגה שנהנית מאמון מלא. ואת זה ניתן להשיג רק באמצעות פנייה חדשה לבוחרים. לא הצעת זאת, מפני שהתוצאה ברורה לך: הציבור מאס במנהיג המפלגה שלך.

את המאמר שכתבת, אתה מסיים במילים: “הכותב הוא מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת”א”. האם לא עדיף היה שתסיים במילים: “הכותב היה ועודנו מועמד קדימה לכנסת במקום ה-34”?