הטובה-למי שטרסברג-כהן:

מדוע הנציבה אינה חושפת בפני הציבור את מדיניותה?

בחודש ינואר, השנה, שלחתי לנציבת תלונות הציבור על שופטים את המכתב הנושא את הכותרת במחשבה שנייה – אולי את צודקת, כותרת אשר לא כל עובד-ציבור זוכה לה – ובמיוחד לא מבר-פלוגתתו החריף ביותר. ההגיון אומר כי מקבלו של מכתב כזה צריך לאמצו אל ליבו בשתי ידיים, אבל הטובה-למי לא התייחסה אליו כלל.

במכתבי זה הזמנתי את הנציבה לפרסום ברבים, כפי שהיא נוהגת מפקידה לפקידה, חוות-דעת המבהירה את מדיניותה לגבי המיתאם בין תחום טיפולה, לפי חוק הנתל”ש, לבין תחום הדין המשמעתי של השופטים, עליו ממונה שר המשפטים, ולא הנתל”ש, דהיינו: מה נמצא רק בתחומה, מה נמצא בשני התחומים במקביל, ומה נמצא רק בתחום הדין המשמעתי.

זה המכתב, המדבר בעד עצמו (ההדגשות – במקור):

 

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 22.1.2007

לכבוד

הגב’ ט’ שטרסברג-כהן

נציבת תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

 

נכבדתי,

הנדון: במחשבה שנייה – אולי את צודקת

אני מביא לך כאן הצעה שקשה לסרב לה. הצעה אשר תבטיח לך שגם אני וגם “טרדנים” אחרים נחדל מלהעמיס עלייך תלונות שאינך יכולה או רוצה לטפל בהן, אבל יחד עם זאת תשאיר לנו פתח רחב לחלופות חוקיות אחרות.

אכן, יש לנו מחלוקת על סמכויותיו של נציב תלונות הציבור על שופטים.

ההבדל בינינו הוא, כפי שכבר כתבתי לך בעבר, הוא שאני מביא בחשבון את האפשרות שאני טועה, ואת צודקת.

לפני שאת ממשיכה לקרוא את הדברים להלן, אני מזמינך לחפש באינטרנט את המאמר שכותרתו “אולי, בכל זאת, הנציבה שטרסברג-כהן צודקת“, אותו תוכלי למצוא גם בכתובת הזאת:

https://www.quimka.net/a.php?c=quimka&a=500&rc=quimka

אותו פירסמתי בראשית חודש יוני, 2006, לו הענקתי את הזכות והכבוד להיות המאמר ה-500 באתר שלי, הוא האתר של קימקא.

המאמר הזה מדבר בעד עצמו, והמסקנה העולה ממנו היא שאם את צודקת, אזי תחום סמכותו של הנתל”ש מתחיל מההתנהגויות ה”קלות”, אשר כלל אינן מגיעות כדי עבירות משמעת, ומסתיים בעבירות המשמעת הקלות – אלה אשר אין עימן זדון וחוסר יושר, ואשר ניתן למחול עליהן בחלוף שנה מיום שנעברו.

ומכאן אנו למדים כי את כל מה שחמור יותר השאיר המחוקק בתחום הדין המשמעתי של השופטים, ולגבי המקרים החמורים יותר – בתחום הדין הפלילי.

אתן לך דוגמה, אולי קצת פשטנית, אבל זה טבען של דוגמאות:

בעל דין דין שהפסיד במשפט טוען שהשופט התנקם בו בגלל מאמר ביקורת שהוא פרסם על אותו השופט. כראייה לכך הוא מביא דברים שאמר השופט במהלך הדיון, וכן פסקי-דין שהוא נתן באותה התקופה, וגם אוזכרו על ידי המתלונן, אבל השופט התעלם במזיד מפסקי-הדין של עצמו, כדי להתנקם בו, במתלונן.

השופט-הנילון, בתגובתו, אומר הכל נכון, גברתי. אכן התעלמתי במזיד מפסקי-דין שאני עצמי פסקתי, ולא מתוך ששיניתי את דעתי, אלא מתוך רצון להתנקם במתלונן, וההסברים ששם המתלונן בפי הם אכן הדברים שאמרתי בדיון.

אבל, מוסיף השופט-הנילון, לפי התקדימים של גברתי התלונות האלה אינן בתחום טיפולה, ותרופתו של המתלונן היא בערעור, ולא בתלונה לפי חוק הנתל”ש.

ואכן, בהגינותך, ובנאמנות לעקרונותיך את דוחה את התלונה.

לימים את מסיימת את הקדנציה שלך, ובתוך זמן קצר את מוצאת עצמך על כסאו של שר המשפטים, כאשר על שולחנך מונחת, כירושה מהשר הקודם, אותה התלונה, כשהיא מופנית אל שר המשפטים, בתוקף סמכותו כקובל על השופטים – כאשר אליה מצורפים תגובתו של השופט על התלונה לנתל”ש, וכן פסק-דינה של ערכאת הערעור, אשר קיבלה את הערעור מאותם הטעמים.

נו, ומה אומרת שרת המשפטים שטרסברג-כהן? אומרת שהתלונה אינה מגלה עבירת משמעת?!

לא, זה לא רציני, ואני בטוח שאת, כשרת המשפטים, לא רק שהיית פותחת בהליכים משמעתיים, אלא שגם היית פונה אל היועץ המשפטי לממשלה, כדי שיבחן אם יש כאן עבירה פלילית, ואם החסינות השיפוטית בכלל חלה במקרים של עיוות-דין זדוני, הנובע מנקמנות גרידא.

ברור שאני לא אוהב את הפרשנות הזאת, לפיה תלונות על התנהגות כאמור אינן בתחום טיפולו של הנתל”ש, אבל היא בגדר הסביר, וכיוון שהמחוקק השאיר בידייך – כל עוד את מכהנת בתפקידך זה – את המונופול על קביעת תחום סמכותך, זהו הפירוש היחיד הסביר.

מהיכרותי עם החלטותיך – לא רק בתלונות שלי, אלא גם בהחלטות שלך בתלונות של אחרים אשר הגיעו לידיעתי אחרי שנדחו על ידך – אני למד כי אנשים רבים אשר פיתחו ציפיות רבות ממוסד הנתל”ש – יוצאים ממנו בפחי-נפש.

מה מתבקש מכל אלה, כדי למנוע תלונות מיותרות, ומפחי-נפש מיותרים – בלי לפגוע בכלים- המשמעתיים, ובציפיותיו של הציבור מהכלים האלה?

מתבקש גילוי נאות של מדיניותך בפרשנות חוק הנתל”ש לעניין תחום טיפולך, מעבר לציטוט סעיפי החוק עצמם.

מתבקש דבר אחד פשוט: פרסום ברבים של חוות-דעת שלך, המבהירה את מדיניותך לגבי המיתאם בין תחום טיפולך-את לבין תחום הדין המשמעתי של השופטים, דהיינו: מה נמצא רק בתחומך, מה נמצא בשני התחומים במקביל, ומה נמצא רק בתחום הדין המשמעתי.

אני מבטיחך נאמנה: אחרי חוות-דעת כזאת לא “אטרידך” אלא בעניינים אשר בתחום טיפולך הבלעדי – אם בכלל – וגם אחדל מביקורתי על הימנעותך מהטיפול בעניינים אותם הגדרת כנמצאים מחוץ לתחום טיפולך.

ועוד מבטיח אני, לפרסם – בהמשך למאמר הנ”ל – מאמר נוסף, המשבח את עצם פרסומה של חוות-הדעת, וקורא לציבור שלא להפנות אליך תלונות בעניינים אותם הגדרת כאמור.

והכל מסיבה אחת: משום שאני מכיר בסמכותך לקבוע את תחום סמכותך, אבל הכל בתנאי שתגלי מדיניות ברורה, כך שלא יהיה צורך לחזור לנושא בכל מקרה ומקרה בנפרד.

 

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו”ד

 

והנה, כמה מפתיע, תשובה אין.

בימים האלה קיבלתי מהנציבות, כמי שנכלל ברשימת-התפוצה שלהם – שירות הפתוח-לכל, ללא תשלום – קישור לשתי חוות-דעת חדשות שהוציאה הנציבה.

שלום רב,

 

הועלו לאתר נציבות תלונות הציבור על שופטים  שתי  חוות דעת חדשות:

 

1. יצירת קשר טלפוני בין שופט לבין עורך דין בהקשר לתיק שבטיפולו

2. סמכות הנציבות לטפל בתלונות על התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט

 

 

בברכה,

 

אילן רויטר, עו”ד

ממונה בכיר (בתי המשפט ובתי הדין לעבודה)

נציבות תלונות הציבור על שופטים

 

http://www.shoftim.justice.gov.il/MOJHeb/NezivutShoftim/HavotDaatNetzivut/

 

אותי עניינה חוות-הדעת השנייה, על סמכות הנציבות לטפל בתלונות על התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט (יותר נכון לומר שלא על כס המשפט, או מחוץ לאולם המשפט.

זה עיקר חוות-הדעת:

לשיטתה של נציבת תלונות הציבור על השופטים היא מוסמכת לטפל בתלונות אשר מוגשות נגד התנהגותם של שופטים מחוץ לאולמות המשפט, והכהונה השיפוטית אינה מגיעה לסיומה עם סיום יום העבודה או עם היציאה הפיסית מהיכל המשפט, ואלה, לכל הדיעות, דברי  אלוהים חיים.

ואומרת הנציבה:

“השופט נושא עמו את משרתו לכל אשר ילך ובכל אשר יעשה. עליו לשמש דוגמא אישית שכן שיעור קומתו האישית והמקצועית של השופט הוא זה המבטיח את תדמיתו בעיני הציבור… ואת הכבוד והיוקרה המוענקים לו על-ידי הציבור, הנושא עיניו אל המערכת ואל שופטיה. יש בחריגות נורמטיביות של שופט, גם מחוץ לכס השיפוט, כדי להשפיע על אמון הציבור, החיוני לעשייה השיפוטית”.

דברי אלוהים חיים, מה יש לדבר, אבל אחרי ה”ספין” הזה היא מדביקה לדברים הנכונים האלה מסקנות המצוצות מהאצבע: אין כל מקום לפצל את הטיפול בתלונות על התנהגות שופטים – על הכס ומחוץ לו – לשני גופים שונים, אלא יש לרכזו בידי הגוף המופקד על הנושא כולו.

נו, באמת: אם שופט קושר עם אחת הצדדים לדיון כנגד יריבו, ואחרי שעות העבודה הוא גם משתתף בשוד בנק, אין להתלונן במשטרה אלא בפני הנציבה, בתקווה שהיא עצמה תפנה למשטרה …

והשורה התחתונה: היקף האחריות המוטל על השופטים, רף ההתנהגות הגבוה הנדרש מהם, אי התאמתם של גופים אחרים לטיפול בנושא וחוק הנציבות עצמו – הם המקנים לה את הסמכות המלאה לטפל גם בתלונות הנוגעות להתנהלותם של שופטים מחוץ לאולמות בתי המשפט.

עוד תרגיל של הסחת-דעת:

“היקף האחריות המוטל על השופטים, רף ההתנהגות הגבוה הנדרש מהם” – דברי אלוהים חיים;

“אי התאמתם של גופים אחרים לטיפול בנושא” – מי אמר שגופים אחרים לא מתאימים? ומה עם סמכותו של שר המשפטים כ”קובל” נגד שופטים, לפי חוק בתי המשפט?

“וחוק הנציבות עצמו” – הם המקנים לה את הסמכות המלאה לטפל גם בתלונות הנוגעות להתנהלותם של שופטים מחוץ לאולמות בתי המשפט: לא נכון!

תפקידו של הנציב, לפי החוק, הוא לברר “תלונות על התנהגות שופטים במסגרת מילוי תפקידם, לרבות בדרך ניהול משפט על ידם”, וההוראה הזאת ברורה לחלוטין. אולי רצוי להרחיב את סמכותו של הנתל”ש, בדרך של חקיקה, כמובן, אבל אם רצה המחוקק לעשות כן הוא היה אומר כי תפקידו של הנציב, לפי החוק, הוא לברר “תלונות על התנהגות שופטים, לרבות בדרך ניהול משפט על ידם”.

אלא שהתיבה “התנהגות שופטים במסגרת …” מלמדת אותנו כי קיימת גם “התנהגות שופטים שלא במסגרת …”, ובמלים אחרות: העובדה ששופט צריך להתנהג יפה גם מחוץ למסגרת מילוי תפקידו אינה הופכת את החוץ-למסגרת לתוך-למסגרת.

על כך עניתי לעו”ד רויטר בהאי לישנא:

 

מאת: שמחה [mailto:quimka@quimka.com]
נשלח: ב 07 מאי 2007 10:46
אל: Ilan Roiter; SHOFTIM-JUSTICE@LIST.TEHILA.GOV.IL
נושא: Re: שתי חוות דעת חדשות באתר נציבות תלונות הציבור על שופטים

תודה, אילן.

 

אם חשובה לכם דעתו של הציבור, אני מתכבד להעיר מספר הערות לחווה”ד בעניין התנהגותו של שופט מחוץ לכס המשפט.

 

א. אין זה נכון ש”אין לפצל את הגוף המופקד” על שמירת הנורמות ההתנהגותיות של השופטים: בחוקקה את חוק הנתל”ש השאירה הכנסת את הסמכות העיקרית בידי שר המשפטים, כ”קובל” לפי חוק בתיהמ”ש, שבפניו יכול להתלונן גם מי שאינו “נפגע” אישית, וגם אחרי חלוף למעלה משנה.

 

ב. למעשה הנתל”ש אינו אלא “גוף מייעץ”, או שהיא בעיקר מייעץ.

 

ג. הנציבה הנוכחית קבעה – ולפי חוק הנתל”ש הקביעה הזאת היא חסינת-בג”ץ – שאין היא בוחנת כליות ולב, ואין היא מוסמכת לטפל בתלונות על זדון (במילוי התפקיד). ממילא הנושאים האלה נשארים בתחום סמכותו של השר, כקובל, כאמור.

 

ד. הנימוקים מדוע השופט כפוף לנורמות התנהגות גם מחוץ לתפקידו כשופט – עמם אני יותר ממסכים – אינם יכולים להרחיב את ההגדרה שבחוק (אפילו  אם הדבר רצוי), והמקסימום שיכול הנתל”ש לתת במקרים כאלה הוא המלצה לא-פורמאלית – אם יש לו משאבי-זמן מיותרים.

 

ה. ישנה גם השאלה מיהו “נפגע” אשר יכול להתלונן על התנהגות של שופט שלא על כס המשפט, ואיך תטופל התנהגות לא-ראוייה של שופט, שלא על כס המשפט, ושאין בה “נפגע”.

 

ו. ביום 22.1.07 פניתי אל הנציבה והזמנתיה לפרסם חוות דעת בנושא חלוקת-הסמכויות שבין הנתל”ש לבין שר המשפטים. העתק מכתבי למטה מכאן, ואני עדיין מצפה לתשובה. נראה לי שגם הציבור זכאי לדעת את עמדתה של הנציבות בנושא הזה.

 

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד

 

והתשובה בהחלט מנומסת:

From: Ilan Roiter

To: שמחה

Sent: Monday, May 07, 2007 1:36 PM

Subject: תשובה: Re שתי חוות דעת חדשות באתר נציבות תלונות הציבור על שופט

 

תודה

 

אבל השאלה היא הרבה מעבר לנימוס:

מדוע הנציבה אינה מוכנה, בין שלל חוות-הדעת שלה, לפרסם חוות דעת בנושא חלוקת-הסמכויות שבין הנתל”ש לבין שר המשפטים.

והאם אין הציבור זכאי לדעת את עמדתה של הנציבות בנושא הזה.

והאם סבורה היא שה”תפסת מרובה” מוסיף לה משהו.