ב”ה

(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:

(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: ס

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:

 (דברים פרק יא)

ארץ ישראל אינה כשאר כל הארצות. נשמע נדוש ומיסטי, אבל זו עובדה מוכחת! כל העמים שהתחילו את ההסטוריה האנושית יחד עם העם היהודי, כלו ואינם. אין עוד ארץ בעולם, המאכלסת היום את בניה שלפני אלפיים.

בעייתם של המומרים להכעיס ולתיאבון אינו חוסר ראיות לעובדה, אלא אי רצון תהומי להודות באמת. הודאה באמת זו הודאה באמת מורשת ישראל, באמת היהדות, ויהדות זה פויה. יהדות זו גלות. עצמאות רוחנית זו חשכת ימי הבינים. כבר לפני למעלה ממאה שנה דייק הפרופסור יוסף קלאוזנר באבחנה:

“…. חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פרולטאריזציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמלית במובן הכלכלי, וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון, דווקא….

“הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהסטוריה הישראליות….. בקיצור – התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה…” ( 1905-1904).

גם המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, עמד על תמציתה של האמת, ודווקא בגיא צלמוות, דווקא שם הפסיק לשאול את השאלות הקשות ותירץ את הקושיות. דווקא שם, בתהום התופת הבין מה עושה את מותר האדם מן הבהמה, והטיח את אשמת מציאות התופת, בעוקרי העם היהודי מתמצית הוויתו, מאלוקיו. וממילא לירידת כל העולם.

לא את תורת השויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו, אלא עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם: הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל, בצורה ישראלית.
“… טשטשתם את צורתם של המונים בישראל, סתרתם. כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם!

“… ויתרתם על ערכי עם ותרבותו, מחקתם את עברו, כיחשתם, כפרתם בעיקרים, נכנעתם –

“… עמי רוסיה המועצתית אינם כופרים בלאומיותם, באהבה ליצירות עברם הרחוק, לנושנות שאינן מתישנות. לאופי של חיים, לאדמת אבות, לתרבות עתיקה – ואתם עקרתם אהבה זו משורש וכיחשתם בה…
“… אתם לימדתם את לב המוני ישראל שלווה, השקט, שקטו במכונכם ! ומכון אין..”

ואין צורך להכביר מלים, הדברים ידועים. מדינת ישראל היא מדינה חילונית-“דמוקרטית”, שבה היהודים בהכרה הם  “מיעוט”, נסבל בקושי, שמילוי “צרכיו” זו כניעה לסחטנות. זו עובדה, שלא ניתן להכחישה. החילוניות היא ההוויה הטבעית ב”מדינה היהודים”. זו גם ה”קידמה” ו”להיות ככל הגויים”. בישראל מתורגם, כ”כל הגויים”, לאנטישמיות תמציתית, לגיטימית, רצויה, מתבקשת, הגנה על החילוניות ה”דמוקרטית”. שנאת ישראל היא הנורמה. ליגלוג ובוז למורשת ולמחזיקיה וחורבנם, זה הדבר הטבעי ביותר. זה כלול במערכת החינוך ב”מדינת היהודים”.

על כן, ארץ ישראל זה מטרד שחובה להיפטר ממנו בכל מחיר. והמחיר הוא חייהם של אלפי יהודים, הממלאים את בתי הקברות בארץ ישראל.

                            
ותמיהה היא –  מה עושים עוכרי ישראל בארץ ישראל? מה הביא אותם לחור נידח על פני כדור הארץ, אכול קדחת וסופות חול. ארץ שאינה משופעת, לא במים, לא במחצבים לא באוצרות טבע, לא כלום!

מה מצדיק את ישיבתם כאן, בכלל, וכשליטים על אותו חלק של העם, היודע למה הוא כאן, בפרט? מה זכותם של אורחים שנטו ללון, לקבוע את מדיניות האכסניה, לבכיה לדורות? מה זכותם של אנשי הרגע, אנשי העכשו, להתיימר לקבוע את עתידו של עם הנצח? מי הם בכלל?

התשובות על השאלות האחרונות קלות ונחרצות. אין הצדקה לישיבתם כאן, אין הצדקה לשליטתם כאן. אין להם זכות לקבוע את מדיניות העם היהודי ואין להם הזכות לקביעה כלשהי באשר לעתידו של העם היהודי. ועל כן אין לקביעתם עתיד, היא רק מאריכה את ייסורינו בדרך להיפטר מן הרע – מ”מדינת ישראל” על כל השלכותיה, דרכיה ונגזרותיה.

אין מזל לישראל         

(יז) וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְדֹוָד נֹתֵן לָכֶם: (דברים פרק יא)

את עתידו של עם ישראל לא יוכלו לצפות החוזים בכוכבים ובמזלות, כי גורלם של היהודים נתון בידיהם. גורלם תלוי במעשיהם – “אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו כי פי ה’ דבר” (ישעיהו א’).

הקב”ה קבע את החוקים ל”טבע” שברא, ואלה מתגלגלים להם, כאילו בלא שום השגחה פרטית. למצרים יש יאור ענק משופע במים, בלי שום קשר לעונות השנה או למעשי האדם. יכל אדם לסמן בבהן רגלו חריץ מן היאור אל גנת הירק שלו, והרי היא מושקית – “הטבע עושה את שלו”. לא כן בארץ ישראל. עם שלם עוצר את נשימתו לשמיעת גובה מפלס הכינרת. המונים מצפים לשמוע מה גובה השלג בחרמון. ועוד אחרים, או באותו טיול, רוצים לשמוע האם יש די מים בירדן לשייט אבובים.

והכל תלוי בגשם. הכל תלוי במשיב הרוח ומוריד הגשם, הכל תלוי בנו – האם עשינו הישר בעיני מוריד הגשם, אם לאו. זה הכל! וזה הרבה מאד, עול ענק, אבל אם תינוקות של בית רבן יכולים לעמוד בו, כך יכולים כל בית ישראל. ואפילו להנות. גם להגיע למצב, בו ברור לכל אחד ואחד, שחייו היו משמימים ואומללים בלי זה.

אבל אינם רוצים! מי מתוך טמטום ומי מתוך יצר לבו הרע, כמוזכרים לעיל.

ארץ ישראל מקיאה את מבזיה, כי איננה אבנים ואדמה, אלא יש בה נשמה. וכדי להתחבר אליה, דרושה הנשמה התאומה, וכשזו איננה, אין חיבור. וכשאין חיבור זה “מקדשים את האבנים” ו”מעדיפים את האדמה על האדם”. מום שבהם, בוזי המורשת, משליכים על שנואיהם, אוהבי המורשת. כדי לחזור ל”אדמה” האנונימית שבתוך ה”קו הירוק”, הם מוכנים לדרוך על גויות באלפיהן. כי כמו שארץ ישראל היא סתם אדמה כך היהודים הם סתם בשר ודם, פיסות בשר ועור הנמרחות על כבישים ונתלות על צמרות העצים, עד לבוא הזרנוקים, השוטפים את הכל, ולא נודע כי היו אלה בני אדם שחיו פעם על פני האדמה. אלה הם קרבנות שלום האדמה.

“מדינת ישראל” נמצאת היום בשפל המדרגה, כי אין לה אלוקים, אין לה ארץ ואין לה עם. זהו גוף בלי נשמה והיא נוטה למות, ויפה שעה אחת קודם; היא עומדת למכשול בדרך אל השלם – עם ישראל-תורת-ישראל-ארץ ישראל.  עם ישראל, שאינו רוצה בארץ ישראל, יאבד אותה. עם ישראל, שאינו רוצה בתורת ישראל, יאבד את עצמו ואת הארץ, בעיוורונו, כרת העם ברית עם ה”מדינה”, שהיא אנטיתזה לכל מהותו ולכן מבטיחה את אבדנו ואת אבדן ארצו. אך הוא מתקשה, בגלל תורות שקר כאלה ואחרות, להתנתק מברית הדמים. ההתעקשות על שמירת הברית היא המובילה אותו אל עברי פי פחת. כי ליהודים יש רק א-ל אחד ותורה אחת, לא יותר!

על פי חוקי ה”טבע”, לא יוכלו דבר והיפוכו להתקיים בכפיפה אחת. זה – או החיים והטוב, או המוות והרע. לא ייתכנו החיים והרע, המוות והטוב. זה פשוט בלתי אפשרי. ועל כן כל המפעל שהקימו היהודים נחרב והולך, כי עם ישראל מניח לרע המוחלט להובילו.

כאשר נבחר בחיים ובטוב, תהיה זו ארץ נחלי מים, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה נחצוב נחושת. הכל טמון בה, אך לא יוכל לעמוד לרשותנו, אם לא נהיה ראויים לכל הטוב הזה. הטוב והרע לא יוכלו, כאמור, להתקיים בכפיפה אחת.