סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 במאי, 2007: בעקבות ועדת וינוגרד

סמרטוט אדום – טור שבועי, 5 במאי, 2007: בעקבות ועדת וינוגרד


גדעון ספירו 06.05.2007 15:50
לא למדו את הלקחים

לא למדו את הלקחים


אינני שותף לנהי ולבכי על “כישלון מלחמת לבנון” *** ד”ר עזמי בשארה (המשך) *** מרדכי ואנונו *** מאבק הסטודנטים *** על החרם ועל הגאווה להיות ישראלי



·       בעקבות ועדת וינוגרד

·       ד”ר עזמי בשארה (המשך)

·       מרדכי ואנונו

·       מאבק הסטודנטים

·       על החרם ועל הגאווה להיות ישראלי

בעקבות ועדת וינוגרד

אינני שותף לנהי ולבכי על “כישלון מלחמת לבנון”. לדעתי בין כישלון לניצחון מוחץ יש עוד מספר דרגות ביניים.  אי אפשר להתעלם מההישג הישראלי עם סיום המלחמה לפיו פונו הכוחות החמושים של חיזבאללה מגבולה של ישראל והגבול נתפש על ידי צבא ממשלת לבנון וכוח בינלאומי משמעותי. ישראל אמנם לא הביסה את לוחמי החיזבאללה, אולם אם ניקח בחשבון כי הצבא הישראלי היה חלוד כתוצאה מהפיכתו לצבא מחסומים, כיבוש ודיכוי, צבא שהוא גיבור על אוכלוסיה אזרחית, מול כוחות חיזבאללה שהתכוננו היטב לעימות, אפשר אפילו לדבר על הישג ישראלי צנוע.

אווירת הנכאים של כישלון המלחמה, שגם ועדת וינוגרד נסחפה לתוכה, נובעת מאיזו ציפייה ישראלית שבכל עימות צבאי עם הערבים, ישראל חייבת לצאת בניצחון גדול ולהנחיל להם תבוסה צורבת. גישה זו יונקת במידה רבה מהגזענות הישראלית שמתייחסת בהתנשאות ובביטול ללוחם הערבי. מתברר כי בישראל לא למדו את הלקחים ממכות כואבות שהנחילו צבאות ערבים לישראל, כמו במלחמת יום הכיפורים.

 

מי שמאד יתאמץ יוכל למצוא במסקנות הביניים של ועדת וינוגרד למלחמת לבנון השנייה גם ציטוט או שניים שאפשר לפרשם כהסתייגות מהיציאה למלחמה (הממשלה לא בדקה חלופות מדיניות כתוב במקום כלשהו)  ואפילו ביקורת על הזנחת מאמצים להסכמי שלום. בלשון הוועדה, מחד גיסא הצבא “לא היה מוכן למלחמה” ומאידך גיסא ישראל “לא חיפשה בלהיטות מסלולים להסכמים יציבים וארוכי טווח עם שכנינו”. 

אם תרצו אפשר לפרש זאת גם כביקורת על גישת הסמוך הישראלית לפיה כשמדובר בערבים אפשר לנצח במלחמה גם אם לא כל כך מוכנים אליה.

ברור שחוגי הימין לא יתעכבו על הערות אלה וידלגו עליהן בקלילות, כפי שהם אינם רואים את הקשר בין הכיבוש לבין הרעות החולות שדבקו בחברה הישראלית.

 

ועדת וינוגרד לא הייתה ועדה נגד מלחמת לבנון השנייה. בדו”ח הביניים גם לא הזכירה כי ניוונו המוסרי והמבצעי של הצבא כרוכים ב- 40 שנות כיבוש.

זו הייתה ועדה המורכבת מאנשי ממסד מובהקים שקרוב לוודאי תמכו ביציאה למלחמה, אולם מצאו תקלות שתרמו לדעתם “לכישלון”.

נכון, ההחלטה לצאת למלחמה הייתה פזיזה, שליפה מהשרוול, הניהול היה לעתים חובבני, הביצוע בשטח לקה, היה ברדק לא קטן, העורף הוזנח, אבל כל זאת לא נוגע בסלע המחלוקת שיש לי ולחבריי מהשמאל עם הממשלה ותומכי המלחמה.

 

הויכוח שלנו אינו מתנהל במרחב של כישלון או הצלחה במלחמה. אנו סבורים שבכלל לא היה צריך לצאת למלחמה הזו, גם אם ידביקו לה זרי ניצחון, לכן הפגנו נגדה מיומה הראשון כשכל השוטים בתקשורת ובפוליטיקה תמכו בה בהתלהבות (והיום מופיעים הצבועים האלה כמוכיחים בשער). אנו סברנו וסבורים כי אסור היה לצאת למלחמה גם אם כל הכשלים שמצאה ועדת וינוגרד לא היו קיימים.  היציאה למלחמה הייתה ביטוי לפולחן הכוח הישראלי שאומר כי מה שלא יושג בכוח יושג ביותר כוח. בזמן המלחמה חשבנו לא רק על האבידות וההרס אצלנו אלא גם על מה שמעוללת ישראל ללבנונים. בדו”ח הביניים של ועדת וינוגרד אין מלת ביקורת על פשעי המלחמה של ישראל בלבנון, על הרג אוכלוסיה אזרחית, על הרס התשתית האזרחית, על הזיהום האקולוגי הנורא שישראל גרמה כתוצאה מהפצצת מאגרי דלק סמוך לחוף הים,  על מיליוני פצצות מצרר שהוטלו על מתחמים אזרחיים  וכמעט אין יום בלבנון בו אין נפגעים מפצצות אלה שנותרו בשטח.

אנו אמרנו וממשיכים לומר כי חטיפת החיילים הישראלים הייתה פעולה ידועה מראש כתוצאה מהסירוב הישראלי להחזיר את כל השבויים הלבנונים בהסכם החלפת השבויים הקודם. גם הסירוב הישראלי לצאת מחוות שבעא על פי הצעת האו”ם תרמה אף היא למתיחות המיותרת עם החיזבאללה.

 

אולם גם אם נצא מנקודת המוצא של ישראל כי לא הייתה כל עילה לחטיפת החיילים הישראלים והירי על ישובים שנלווה אליה, כי הכל פרובוקציה של החיזבאללה, גם אז סברנו שלא הייתה הצדקה לצאת למלחמה, (אינך שורף את בית הספר בגלל שהמורה נתן סטירה לתלמיד, כפי שהגיבה המשוררת אגי משעול), אלא היה צריך לפתור את הנושא בערוצים דיפלומטיים.  

 

מכאן יובן מדוע לא השתתפתי בהפגנה שארגנו האלוף (מיל.) עוזי דיין יחד עם כמה חיילי מילואים והורים שכולים בכיכר רבין בתל-אביב בעקבות דו”ח ועדת וינוגרד. זאת לא הייתה הפגנה  נגד המלחמה.  ההורים השכולים ועוזי דיין לא התנגדו למלחמה,  הם התרעמו על כך שלא קיבלו מלחמה כבקשתם וכעונש ביקשו לשלוח את אולמרט ופרץ הביתה בלי לציין אלטרנטיבה של דרך אחרת. לכן יכלו מתנחלים רבים, בני הכיפות הסרוגות הקרויים “כתומים” לבוא בהמוניהם. במקום שמתנחלים, בני עוולת האפרטהייד נמצאים, איש שמאל בל תדרוך שם כף רגלו (אלא אם הוא בא לחלק חומר פוליטי).

הברית הפוליטית שכרתו מנהיג מרצ ח”כ יוסי ביילין והמתנחל ח”כ אפי איתם מהאיחוד הלאומי, שקראו בכרוז משותף להשתתף בהפגנה, היא אחת מנקודות השפל של מרצ. האם מישהו מעלה על דעתו שסגולן רויאל מנהיגת המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית תחתום על כרוז משותף עם הגזען לה פן? אפי איתם הוא גירסה ישראלית קיצונית של לה פן. אם מרצ חפצת חיים היא צריכה לשלוח את ביילין חזרה לביתו הקודם-מפלגת העבודה.

 

ועדת וינוגרד גרמה נזק חמור לרעיון ששר ביטחון חייב להיות אזרח. אני חולק על טענתה כי פרץ “לא הבין” בנושאים עליהם היה מופקד או “לא התייעץ” עם אחרים. מי שקרא בדו”ח הוועדה דווקא התרשם שפרץ כן התייעץ, אלא שכל אלה שהוא התייעץ איתם תמכו במלחמה. גם מי שיעץ לו להמתין שלושה ימים, כפי שטוען כיום ח”כ עמי אילון מסיעת העבודה, עשה זאת, כך העיד,  כדי להתכונן יותר טוב למלחמה, לא למנוע אותה.

הבעיה של פרץ אינה הבנת הנושא, אלא שבייתו בקסמם של אנשי הצבא.  הוא שכח את כל משנת השלום  בה תמך בעבר.  לא עמד לו כוחו להציב מול הרמטכ”ל ואלופיו אלטרנטיבה אזרחית שוחרת שלום. התחושה של פרץ שהנה תהיה מלחמה מוצלחת שתיקרא על שמו, שיכרה, שיקרה ושיתקה אותו. הוא האמין כי על גלי מטוסי הסילון ורעם התותחים תיסלל דרכו לראשות הממשלה. הדבר בא לידי ביטוי באקסטזה שתקפה אותו כשאמר כי נסראללה לא ישכח את פרץ, מה שנראה היום כנפיחה של מי שאיבד את קור רוחו כשעדיין האמין כי הוא הולך להנפיק לנו סוכרייה של מלחמה. דומה כי בעיקרו של דבר גם אולמרט הובל על גבי אותם דחפים.

 

אנו לא זקוקים לגנרלים לשעבר כמו ברק או אילון כשרי ביטחון על תקן של “מבינים” בנושא. המציאות הישראלית הוכיחה כי דווקא המבינים האלה, המיתו עלינו אסונות לרוב.  נזכיר את הגנרל משה דיין שניפק לנו את שואת יום הכיפורים, את הגנרל אריאל  שרון שיזם את אסון מלחמת לבנון הראשונה יחד עם הגנרל רפאל איתן בהשתתפותם של הגנרלים אהוד  ברק ועמי אילון, את הגנרל שאול מופז שאחראי לרבים מפשעי הכיבוש ולדחיית כל פתרון מדיני, ולאחרונה את הגנרל דן חלוץ שהוליך את כולם שולל באשליית ניצחון באמצעות חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה.

איננו זקוקים לגנרלים מבינים,  גם לא לאזרחים הנמסים בפניהם, אלא  לשרי או שרות ביטחון אזרחים, שלא התקלקלו בשרות צבאי ממושך, בעלי השקפת עולם דמוקרטית מוצקה שכופה על הצבא מדיניות של איפוק, צניעות וחתירה לשלום.

המנטרה השלטת עתה, בעיקר בידי הימין, היא כי “ישראל איבדה את כושר ההרתעה שלה”.  התוצאה, שישראל בהנהגת אולמרט ופרץ, חוזרת להשקיע מיליארדים במכונת המלחמה, “לקראת המלחמה הבאה” – עוד מנטרה ששומעים מכל עבר. חבל על הכסף, גם זה יתברר כהזיה. הבעיה אינה בכושר ההרתעה של ישראל אלא בחוסר נכונותה לקבל את יוזמת השלום של הליגה הערבית ולכרות הסכמי שלום. ההרתעה הטובה ביותר והביטחון היעיל ביותר  הוא השלום. את התבונה הבסיסית הזו טרם למדו כאן. על כך אנו חוזרים ומשלמים בדם ובדמים.

ד”ר עזמי בשארה (המשך)

בטורי הקודם הערכתי כי בין ההאשמות  שהשב”כ מייחס לחברי ד”ר עזמי בשארה נכללים סעיפים כמו מגע עם סוכן זר ומסירת מידע לאויב בשעת מלחמה – שהרשעה בגינה כוללת עונש מוות.

 

עתה, משהשב”כ חשף באופן רשמי את ההאשמות, התברר כי הערכותיי היו נכונות, וגם עמדתי שמדובר בתפירת תיק קיבלה חיזוק.

מתברר כי השב”כ מאזין לטלפון של בשארה למעלה משנה (ובוז גדול לשופטי העליון שאישרו את ההאזנה).

 

השב”כ טוען כי במלחמת לבנון השנייה מילא ח”כ בשארה (כתוארו אז) תפקיד של קצין טיווח לחיזבאללה. כלבי הנחייה של השב”כ בתקשורת חזרו על כך כמובן בהדגשה ובמיקום מרכזי. דווקא האשמה זו הייתה אמורה להדליק אצל כולם נורת אזהרה באדום לוהט. כיצד קורה שהשב”כ מאזין לטלפון של בשארה כאשר זה נותן הנחיות לאן לירות את הפגזים, והאיש לא נעצר? ברור על פניו שמדובר בבדיה. מה עוד ואי אפשר בכלל לטווח את מרגמות החיזבאללה שהרי מדובר בנשק שטח לא מדוייק.

גם עניין המגע עם סוכן זר מתברר כבלוף שב”כי טיפוסי, שהרי מדובר בשיחות שניהל בשארה עם עיתונאים ובהם מסר את עמדותיו הפוליטיות באשר למלחמה. כך בדיוק גם אני עשיתי.

האשמה נוספת חסרת שחר היא “מסירת מידע סודי”. בשארה לא נחשף בעבודתו הפרלמנטרית למידע סודי שהרי אין הוא חבר בוועדות כנסת בהן נמסר מידע כזה.

 

באשר לכספים שהמשטרה והשב”כ טוענים כי קיבל מחלפנים במזרח ירושלים, אינני מתייחס לכך באמון רב. אין לשב”כ שום בעיה לתפוש חלפן פלסטיני במזרח העיר ו”לשכנע” אותו כי ימסור עדות על מסירת כספים, שאחרת ייעצר, משרדו ייסגר ויוחרם כספו.

אם השב”כ והמשטרה כה להוטים לחקור מקורות כספיים, ראוי שיבדקו את  המאורות האפלות, כמו בתי הימורים,  מהן  מגיעים כספים לעמותות מתנחלים, שבעזרתם שודדים את אדמותיהם ובתיהם של בני העם הפלסטיני.

 

בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע בישראל הסרט הגרמני המצוין “חיים של אחרים”. הסרט מספר על שיטות הבילוש, ההאזנה, ההלשנה, והחקירות של המשטרה החשאית במזרח גרמניה “השטאזי”. התמונה המתקבלת  קשה. אנשים יצאו מהסרט מזועזעים. כאשר אמרתי למישהו, תשמע, שיטות השב”כ בשטחים הרבה יותר חמורות, הוא אמר לי “איך אתה יכול להשוות”?  ובאמת, אי אפשר להשוות, כי השטאזי המזרח גרמני הוא כמעט בבחינת אשת הנימוסים חנה בבלי זכר צדיקה לברכה, לעומת אכזריות השב”כ בשטחים הכבושים.

 

יורשה לי כאן וידוי אישי. מזה ארבעים שנים אני נמצא במגעים עם “סוכנים זרים”. ביקרתי במדינות רבות בעולם, נפגשתי עם עיתונאים, אנשי צבא, חברי פרלמנט, שרים ועוד בארה”ב, אוסטרליה, ניו זילנד, גרמניה, צרפת, איטליה, יפן ומדינות רבות נוספות. גם בישראל אני נפגש מזה שנים עם “סוכנים זרים”, בהם עיתונאים, דיפלומטים, תיירים.

לכולם מסרתי תמיד את כל המידע וההערכות שהיו ברשותי.

בעניין המידע אני אנרכיסט מוחלט. אינני מכיר במושגים כמו “מידע סודי” או “מסווג”. כאשר הייתי עובד מדינה והגיע לידי מידע  שסברתי כי חשוב להביאו לידיעת הציבור התקשרתי לעיתונאי ומסרתי לו. מעולם לא ייחסתי חשיבות לסיווגי המידע. להיפך, ככל שרצו להסתיר יותר מידע, ראיתי חשיבות כפולה בחשיפתו. כאשר עבדתי כעיתונאי קיבלתי לא אחת מידע מסווג או סודי מעובדי מדינה וציבור ותמיד דאגתי לפרסומו. אם היה בידי מידע שהצנזורה אסרה לפרסום מסרתי אותו לעיתונאי זר ולאחר מכן פרסמתי אותו בהסתמך על הפרסום בחו”ל.

זו עמדתי הנחרצת: מידע סודי נועד לאפשר לבעלי שררה לשטות בציבור, לרמות אותו להוליכו שולל, וחובתו של אזרח בעל תודעה דמוקרטית לדאוג לפרסומו.

זה העוגן שהביא אותי בין השאר לתמיכה במרדכי ואנונו. 

 

לא אחת מכבדים אותי אנשי ימין בתואר “בוגד”. כאשר זה בא מהם, זו עבורי מחמאה, שהרי לדידי זו חובה לבגוד במדינת האפרטהייד הישראלית, כפי שמתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה נשאו בגאווה את תואר הבוגד שראשי המשטר הגזעני  הטיחו בהם.

מרדכי ואנונו

בימים אלו הורשע מרדכי ואנונו בבית משפט השלום בירושלים (השופט יואל צור) בהפרת צו אלוף פיקוד העורף שאסר עליו ליצור קשר עם  אזרחי מדינות זרות ולהתראיין לתקשורת. זהו שלב נוסף בהתעללות שלטונות מדינת ישראל במרדכי ואנונו, שלא מוכנים להסתפק ב-18 שנות המאסר (מהן 11 וחצי בבידוד מוחלט) שריצה.

ואנונו, חתן פרס בנובל האלטרנטיבי ופרסים רבים נוספים (כמו פרס השלום על שם ג’ון לנון ויוקו אונו) ומועמד לפרס נובל לשלום, הוא אחד מגיבורי המאבק העולמי נגד נשק גרעיני, והוא ממשיך להיאבק למען רעיון אציל זה גם עתה. נראה ששלטונות מדינת ישראל לא יכולים לסלוח לו על שלא נשבר בכלא, נותר איתן באמונתו ולא מתחרט על המעשה החשוב והדמוקרטי שעשה, שעה שמסר בשנת 1986 לעיתון האנגלי סנדיי טיימס, מידע על חימושה הגרעיני של ישראל. 

מדינה שבה גנרל אוסר על אזרח להיפגש עם אזרחים זרים, סובלת מסימני ריקבון מתקדמים.

מרדכי ואנונו איש חזק ונחוש, לא יישבר, ואנו, חבריו ומוקיריו בארץ ובחו”ל נמשיך להיאבק על הסרת ההגבלות שהוטלו עליו על ידי שלטונות ישראל כדי שיוכל לצאת ולחיות במדינה על פי בחירתו.

מאבק הסטודנטים

הסטודנטים נאבקים על מטרה צודקת: הורדת שכר לימוד והחזרת הקיצוץ בסך מיליארד שקל  לתקציב האוניברסיטאות.

המאבק סובל מנכות כלשהי אם הסטודנטים לא מציינים מהיכן יבוא הכסף. הממשלה אומרת “אין לי”, וזה כמובן הבל. יש לה הרבה הוא רק מושקע במקומות הלא נכונים. צריך לומר לה, קחי מההתנחלויות, קחי מתקציב הצבא המנופח,  קחי את המיליארד שנתת בימים אלה כתוספת למפוני רצועת עזה  (לאחר שכבר קיבלו פיצויים מופרזים) ותחזירו לאקדמיה.

 

הסטודנטים לומדים שוב על גופם את אלימות המשטרה. יש לעצור את הבריונות המשטרתית.

ראוי ללמוד מהסטודנטים בדרום קוריאה שבאים להפגנות מצוידים כהלכה לעימות עם המשטרה.   הנה עצתי: לבוא להפגנות עם קסדות ומקלות בייסבול להגנה עצמית. אם השוטרים יחלו להכות תעמוד להם זכות הגנה עצמית. אם שוטרים יחלו לירות כדורי גומי, ראוי להסתער עליהם ולפרק אותם מנשקם.  לא צריכה להיות בעיה לאלפי סטודנטים להתגבר על אלימות משטרתית וללמד את המשטרה לקח שלא תשכח. לכך יש צורך במשמעת וארגון.

על החרם ועל הגאווה להיות ישראלי

אני מוצא את עצמי חלוק על שני עיתונאים תותחים.

הראשון אורי אבנרי. הוא מתנגד לחרם על ישראל. לדידו אין להשוות את דרום אפריקה לישראל. אני חושב שהוא טועה ועושה הנחות שאינן מגיעות לישראל.

אכן, יש הבדלים בין דרום אפריקה לישראל ויש גם קווי דימיון. משטר האפרטהייד שישראל מקיימת בשטחים הכבושים הוא הדימיון ובגינו יש הצדקה לחרם כפי שהייתה הצדקה להטילו בשעתו על דרום אפריקה.

אני מתנגד לחרם חלקי, למשל רק על האוניברסיטאות או רק על העיתונאים. אני תומך בחרם מלא, שכולנו נסבול ממנו, כל עוד משטר הכיבוש והאפרטהייד מתקיימים.  חרם כלכלי מקיף, אין יצוא לישראל, אין העברת כספים לישראל; חרם ספורטיבי, נבחרות ישראליות לא תשתתפנה באירועים בינלאומיים; חרם על הדרכון הישראלי, הוא לא ישמש מסמך מוכר באף מדינה וישראלים לא יוכלו לטייל יותר בעולם וכיוצא באלה.  ישראל לא תעמוד בחרם כזה לאורך זמן. להערכתי תוך זמן קצר מאד יבינו בישראל כי יש מחיר לכיבוש ולאפרטהייד ומרבית האזרחים, להוציא את קנאי בית המקדש ומספר רבנים ונערי גבעות תימהונים, ילחצו על הממשלה לשנות מדיניות ב-180 מעלות. זה יהיה קצר ויעיל.

תמיכתי בחרם אינה קשורה לסוג הפתרון של הסכסוך, שתי מדינות או מדינה אחת.  העיקר להפסיק את הכיבוש ומשטר האפרטהייד שבקרוב נציין 40 שנים לקיומו.

 

העיתונאי השני שאני מוצא עצמי חלוק עליו הוא חברי חיים ברעם, איש אשכולות נדיר בעיתונות הישראלית (וגם נדיר מאד מאד שלא אסכים עימו).  באחד מטוריו האחרונים הוא ציין כי הוא ישראלי גאה. הוא יתמוך בנבחרת ישראל כאשר זו מתמודדת עם אנגליה, וישמח על כל ישראלי שיזכה בפרס בינלאומי כמו פרס נובל.

התשתית התיאורטית של חיים, לפיה אסור שאיש שמאל יתנתק מהעם בקרבו הוא חי, נכונה בדרך כלל, להוציא מקרים מיוחדים. ישראל במצבה הנוכחי כלולה במקרים אלו. בין אלפי המעודדים את נבחרת ישראל תמצא מתנחלים ממשטר הכיבוש והאפרטהייד, תמצא את אלה שמגדפים כל שחקן ערבי, ולכן לא אתמוך בנבחרת ישראל. אם אני תומך בחרם כולל על ישראל, לרבות חרם ספורטיבי, כל עוד קיים משטר הכיבוש והאפרטהייד, אינני יכול למצוא עצמי מעודד את נבחרת ישראל.

 

כך גם באשר לישראלים שזוכים בפרסים בינלאומיים. כאן יש להפעיל סינון אישי. אני שמח בשמחתה של עמירה הס על זכייתה בפרס בינלאומי כהערכה לעבודתה העיתונאית נגד הכיבוש ואני עצוב לנוכח זכייתו של  פרופסור ישראל אומן, גזען ותומך מתנחלים, בפרס נובל לכלכלה. האקדמיה השבדית  נתנה לגזענות הישראלית קריאת עידוד בהענקת הפרס היוקרתי לאיש הזה. ניסיתי למנוע זאת, חתמתי על עצומה בינלאומית שביקשה מהאקדמיה השבדית לשקול שוב את מתן הפרס, משום שהוא עומד בניגוד למורשתו ההומניסטית של אלפרד נובל. האקדמיה  סירבה, והגזען מנצל את יוקרתו לתמיכה במתנחלים.

 

בשעתו לא ביקרתי בספרד כל עוד הרודן פרנקו היה בשלטון. לאחר שמשטרו הפשיסטי נפל, ביקרתי שם בשמחה. כאשר משטר הכיבוש והאפרטהייד יסולק, אשנה ממנהגי ואתמוך בנבחרת ישראל.

 

מאמרים: גדעון ספירו  



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר