לעזמי בשארה יש סיבות טובות מאוד לחשוש שלא יזכה לדין צדק בישראל ועצם שהותו בבית הכלא, כמושתל כליה עלולה להיות גזר דין מוות עבורו.

לממסד הביטחוני יש רקורד של תפירת תיקים ולא מדובר רק במקרה של טלי פחימה שבו ההר הוליד עכבר, אלא גם במקרה הרבה יותר חמור והוא פרשת נחום מנבר.

לפי כל הראיות שנחשפו לציבור, נחום מנבר מכר לאירן, בתיאום עם השב”כ והמוסד, חומרים וטכנולוגיות שיכולים לשמש ליצור נשק כימי. עוד ביולי 1993 הוא קיבל אישור מאיש הקשר שלו בשב”כ להמשיך בקשריו עם האירנים. מסיבות לא ברורות, קיבל מנבר אזהרה מקצין משטרה בנובמבר 1993 להפסיק את הסחר ולא רק שאין הוכחות שהוא לא ציית להוראה זו, אלא אם אכן מנבר פעל לא ברשות, מדוע רק הוזהר ולא נעצר מיד על עבירה מאוד חמורה, אלא רק ב-1997?

בדצמבר 1995 מנבר הודה בראיון ל”הארץ” שהוא מכר טנקים לאירן וגם הנושא הכימי אוזכר. לראיון לא היו שום תוצאות. אפילו אורי שגיא, שהיה אז ראש אמ”ן, מאמין שתפרו למנבר תיק.

סיבה סבירה לתיק שהפילו על מנבר היא פאשלה של המוסד. כאשר שני סוכנים שעקבו אחריו ואחר ראש הפרויקט האירני, נהרגו ב-1993 בתאונת דרכים בווינה. התאונה קרתה ככל הנראה מכיוון ששני הסוכנים לא ידעו שבאירופה באור ירוק ברמזורים מסויימים אפשר לפנות שמאלה, אך צריך לתת זכות קדימה לרכב שבא ממול. כתוצאה מחוסר ידע זה הם התנגשו כאשר פנו שמאלה ברכב שבא מולם. ראשי המוסד, כנראה במקום להודות שלא הכשירו את לוחמיהם כיאות, הפילו את התיק על מנבר וטענו שהוא אחראי למות הסוכנים, מכיוון שלכאורה הזהיר את האירני שסוכני המוסד עוקבים אחריו ולכן הלה ניסה להתחמק ותמרון ההתחמקות הוא שהוביל לתאונה הקטלנית.

אין זה ממש טיעון משכנע ובכל זאת מנבר נמק מאז בכלא, כאשר הוא הוגדר כבוגד המסוכן ביותר בתולדות ישראל. בתי המשפט שיתפו פעולה מלאה עם מערכת הביטחון ולא התאפשר למנבר משפט הוגן.

אם זהו דינו של מנבר, בן קיבוץ, קצין צנחנים לשעבר ומקורבם של יצחק רבין ושמעון פרס, מה יכול לצפות מנהיג פוליטי בוטה כמו עזמי בשארה שנמצא מזמן על הכוונת?

ההאשמות “הביטחוניות” נגד בשארה נשמעות מגוחכות לחלוטין. לא רק שאין לו גישה אל חומר צבאי חסוי וגם לא הכישורים לשמש מעין קצין תצפית קדמי לטיווח טילים, אלא ראש מפלגת בל”ד הוא הרבה יותר זהיר מאשר התדמית הציבורית שלו ולבטח לא טיפש לעשות מעשה כזה כאשר חייב היה להניח שמאזינים לו.

לדוגמא, ב-2003 היתה יוזמה למשלחת שלום מישראל לעירק כדי למנוע את המלחמה. בשארה שהתבקש לעזור ביצירת מגע עם ממשלת עירק, נמנע לעשות זאת בצורה ישירה אלא התקשר עם השר ברשות הפלשתינית, עזאם אחמד, שהיה ממונה על הקשרים עם עירק, וביקש את עזרתו.

סביר להניח שבניתוחיו הפוליטיים הצביע בשארה על שפורסם דוח של הטכניון המצביע על כך שבמקרה של פגיעה במיכל האמוניה הענק במפרץ חיפה עלולים להיהרג מעל למאה אלף איש, כלומר יותר משבעים האלף שנהרגו כתוצאה מהטלת פצצת האטום על נגאסאקי. ניתוח פוליטי שקול יכול בהחלט להצביע בצורה לגיטימית שבעצם נוצר מאזן אימה בין ישראל ובין ארגון החיזבאללה. מאזן אימה שהנהגת ישראל בעצם לא התחשבה בו וסיכנה לשווא את תושבי האזור.

מכאן ועד להמלצה להפציץ מטרה זו או דומות לה ובכך לסכן גם חלק מבוחרי בל”ד, המרחק הוא גדול מאוד. המידע הזה ממילא לא חסוי וניתן לקריאה מזה שנים באינטרנט. מה גם שלא התפרסמו ידיעות שהחיזבאללה ממש התמקד במטרות אלו. נהפוך הוא, נאסראללה אפילו הצהיר שאין בכוונתו לפגוע במטרות האמורות.

סירובו של עזמי בשארה להינמק בכלא הישראלי על לא עוול בכפו, אינו בגדר של הודאה באשמה אלא דווקא כתב האשמה נגד מערכת המשפט בישראל שמשמשת לעיתים קרובות מדי כחותמת גומי של הממסד הביטחוני.

____________________________________

הכותב הוא עיתונאי חוקר עם התמחות בפרשת מנבר.