זה נראה אחרת לגמרי.

כאזרח מן השורה,הדו”ח הפתיע אותי בחומרתו והנה מה שאני הבנתי ולמדתי מהדו”ח (וכמוני קרוב לודאי רבים אחרים):

על ההחלטה ליציאה המלחמה

למדנו, שהיציאה למלחמה הייתה מוצדקת. אי אפשר היה להשאיר את האירוע הקשה של חטיפת החיילים על ידי החיזבאללה ועוד להביט על פניו הזחוחים של נסראללה ללא תגובה הולמת ולהחליש עוד יותר את כושר ההרתעה של צה”ל.

אך בין ההחלטה על מבצע, שמיועד לעשות סדר עם החיזבאללה כדי להענישם ולהרחיקם מהגבול,  לבין מלחמה בפועל שהתארכה ל-34 יום ובמהלכה העורף הצפוני היה בספיגה מתמדת ולמעלה ממיליון בני אדם הצטופפו במקלטים, המרחק עוד רב. וכגודל הציפיות כן גודל האכזבות ממלחמה זו.

לא ברור לי עד היום מדוע על אירוע חטיפת החיילים בשנת 2000, הממשלה החליטה לא להגיב כנגד החיזבאללה, כפי שהתחייב לפעול ראש הממשלה אהוד ברק לאחר הנסיגה מלבנון? נראה, כי אם זה היה נעשה, פני הדברים כיום היו שונים.

למדנו כי ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בממשלה פה אחד תוך שעתיים וקצת. לא השתכנעתי מהדו”ח שאכן נעשתה עבודת מטה נכונה והולמת לקראת ישיבת הממשלה הזו. הפריע לי מאד, שבתהליך קבלת החלטות לא הוצגו הצעות חלופיות כמקובל בכל ארגון. ישנו בישראל גם גוף שנקרא המועצה לביטחון לאומי(המל”ל). למה הוא לא פעל והופעל?

מדוע מערכת הביטחון בראשות שר הביטחון לא הציגה אלטרנטיבות? מה פרוש כשהרמטכ”ל אומר לממשלה “או שתקבלו תוכנית זו או לא כי אין אחרת”? והממשלה מקבלת עובדה ועוברת לסדר היום,  האם ככה עובדת ממשלה בישראל?

כיום יש שרים שמכים על חטא בטענה שהוליכו אותם שולל, לא הכינו “תיק מלחמה” לעיון לפני החלטה ועוד כהנה וכהנה. מדובר פשוט במצג לא מכובד ולא אחראי. היכן הם היו ואיך הם מימשו את אחריותם כשרי ממשלה?

למדתי שהצבא צריך לבוא עם עוד חלופה אפשרית רצינית, וגם מערכת הביטחון צריכה לבוא עם הצעה משלה. למדתי, שיש להכין בממשלה נוהל ארגון וסדר פעולות לממשלה לקראת החלטה על יציאה למבצע צבאי או לקראת מלחמה. ואם יש נוהל כזה, למה לא עבדו לפיו?

על ראש הממשלה

איתרע מזלו של ראש הממשלה אהוד אולמרט,  שנקלע למלחמה זו, שאינה מומחיותו ולכן, זו טרגדיה אישית שלו. יחד עם זאת למדתי,  שהוא איש נבון פיקח ומוכשר, בעל ניסיון פוליטי ממושך יותר מאשר אחרים, יכולת מילולית מעולה, איש אינטליגנטי, בקי בהילכות עולם,  ויכול היה לקנות את עולמו חרף היותו נרדף על ידי מבקר המדינה,  לו רק היה שואל את השאלות הנכונות ב -12 ליולי ומוודא את קבלת התשובות.

שאלות כמו: האם יש רק תוכנית אחת? או, מה רמת מוכנות הצבא? האם העורף מוכן לספיגה? האם נתתם את הדעת בסוגיית גיוס מילואים כגיבוי למתקפה האווירית? ומה השלבים הבאים? ועוד שאלות. יתכן ששאל שאלות אלה, חלקן או אחרות, אך מה היו התשובות?

בכלל לא ברור לי למה ולאן מיהרו אהוד אולמרט והממשלה כולה? מה בער? האם לא היה טוב יותר לאחר ישיבת הממשלה הגורלית לשלוח את כולם לעשות שיעורי בית ולקבל החלטה יומיים יותר מאוחר? אין ספק שהחיזבאללה לא היה נעלם ביומיים אלה, נהפוך הוא.

על שר הביטחון

למדתי כי אומנם יכול להיות שר ביטחון אזרחי, אך במדינת ישראל רווית המלחמות והטרור, כאשר היא עדיין נלחמת על קיומה, הוא חייב לפחות להיות עם זיקה ביטחונית. אסור לנו כמדינה לאפשר ששני הקברניטים ראש הממשלה ושר הביטחון יבואו שלא מתחום הביטחון.

בדיעבד,  למדנו שהשלישייה – אהוד אולמרט, עמיר פרץ והרמטכ”ל דן חלוץ איש חיל האוויר – לא יכולה להיות הרכב מנצח במלחמה עקב המגבלות האישיות של כל אחד לחוד וכולם יחד. הרכב כזה יכול לצלוח תקופה של שקט ביטחוני, עם פעולות “התנתקות” ו”התכנסות”,  אך לא מלחמה.

במלחמה זו,  עם הרכבים בהם אהוד אולמרט ראש ממשלה, אהוד ברק שר ביטחון וגבי אשכנזי רמטכ”ל;  או, אריק שרון ראש ממשלה, עמי איילון שר ביטחון ומופז כרמטכ”ל – הייתי ישן יותר בשקט. אך לצערנו,  לא זה היה ההרכב.

למדנו כי גם ראש הממשלה, גם מפלגת קדימה וגם מפלגת העבודה אשמים כאחד במינוי עמיר פרץ כשר ביטחון,  והם יוצאים לא נקיים מהאחריות למנוי זה. כי מעבר לשיקולים קואליציוניים שנובעים מתוצאות בחירות,  צריכה להיות אחריות וגם גבול לגחמות אישיות. אשמתו של עמיר פרץ מתחילה בכך שהוא לחץ והסכים להיות שר ביטחון משיקולי תועלת אישית מבלי שהבין בנושא. היכן היו אנשי מפלגתו שנתנו לכך יד? גם הם אשמים.

על הרמטכ”ל

למדנו כי לכאורה מינוי רמטכ”ל שהוא איש חיל אויר, יכול להתאים למדינות כמו שוויץ ובלגיה, אך לא למדינת ישראל החיה לאור מציאות המזרח התיכון ולאור האיומים מצד איראן,  סוריה החיזבאללה והחמאס בדרום,  מהר מאד יידרש רמטכ”ל שבא מזרועות היבשה.

למדנו כבר בקורסים הזוטרים בצה”ל שאין הכרעה אווירית לבדה, דרושים להכרעה שילוב של כוחות קרקעיים. אז מהיכן העוז הביטחון והתעוזה שדן חלוץ הפגין, כי אפשר לפתור את הבעיה מהאוויר בלבד ולנצח, היכן היה המטה הכללי? מדוע הם שתקו ולא “דפקו על השולחן”?

למדנו,  כי בד בבד  כי עם הפעלת חיל האוויר, היה צורך להתחיל בגיוס סדר כוחות עד שלוש אוגדות, עם שהות לאמנם ולציידם כיאות, מאחר והיה ידוע שמצב כשירותם בכי רע. מדוע באמת הרמטכ”ל התנגד לאופציה של הפעלת כוחות קרקעיים?

למדנו כי לכל אלה הרמטכ”ל דן חלוץ התנגד, כי האמין באמונה שלמה שמספיק רק חיל אויר למשימה זו,  ולכן בתקופתו העדיפות ניתנה לחיל אויר על פני זרוע היבשה.

למדנו, כי טוב יהיה אם דן חלוץ יהיה הרמטכ”ל האחרון שהוא איש חיל האוויר.

על המטה הכללי

המטה הכללי בא לשרת את הרמטכ”ל כמפקד הצבא בביצוע המשימות,  וכמפקד הוא חייב להפעיל את המטה בתאום ובהרמוניה, ולשמוע את דעתם בקשב רב ואחר כך להחליט.

למדנו גם כי הרמטכ”ל חסם דעות הנוגדות את דעתו ותפיסתו,  ומנע הבעת דעות הנוגדות או המערערות על התוכנית שהוא הגיש  ובכך חטא לתפקידו וגם כשל.

לא ברור לי עד היום היכן היו בכל התמונה העגומה הזו, מפקד זרוע היבשה,  סגן הרמטכ”ל וראש אגף המבצעים – ככלות הכל, הרי הם בכל זאת באו מזרוע היבשה, ובכך גם הם כשלו.

ואם מישהו מהמטה ידע שמהלך זה או אחר הוא לא אפשרי או הוא מסוכן, היה צריך לקום ולדפוק על השולחן כך שישמעו אותו. והיה ולא הקשיבו, היה עליו לפנות לדרג שמעל הרמטכ”ל, כי בדיני נפשות הם עוסקים.

על ועדת וינוגרד

למדנו כי הועדה מלאה את תפקידה כנגד כל הציפיות שהיו בהתחלה למנוייה. מסקנותיה החמורות הדהימו והפתיעו את כולם. עוצמתו של דו”ח הביניים שהוציאה מתחת ידיה הוא בעל משמעות ציבורית כשל ועדת חקירה ממלכתית.

למדנו, שאם הדו”ח דן רק בתקופה של עד ה-17 ליולי,  מותר להניח שהדו”ח הסופי באוגוסט, הכולל את התנהלות הממשלה והצבא עד לסיום המלחמה, תקופה שלכל הדעות רבו בה הכשלים,  יהיה חמור אף יותר.

בדומה לועדת אגרנט, בה היו שני רמטכ”לים חברי ועדה, הייתי רוצה לראות בוועדה כזו, לצורך חיזוקה, רמטכ”ל לשעבר, אלוף פיקוד לשעבר ואלוף פיקוד עורף לשעבר, בבחינת אל תדון אדם עד שלא תעמוד במקומו. אך למדתי שגם בהרכב זה הוועדה סיפקה את הסחורה מבחינה ציבורית ועוד ידה נטויה להמשך הדוח הסופי.

לסיכום

עלינו להיות כנים עם עצמנו ולומר שאם הייתה קמה ועדת חקירה דומה בתום מבצע קדש או בתום מלחמת ששת הימים או אפילו בתום מלחמת של”ג,  אשר הייתה חוקרת את תהליך קבלת ההחלטות בממשלה במלחמות אלה, סביר להניח שהתוצאות לא היו שונות בהרבה. עצם החקירה והנבירה מגלה עובדות רבות מאשר לו לא היתה מתקיימת חקירה ולו היו חוקרים גם ניצחונות, ניתן היה למזער את הנזקים בהמשך.

למדנו, שבמוקדם או במאוחר אהוד אולמרט וממשלתו יאלצו לשלם את המחיר האישי, ולכל הממהרים לבחירות חדשות, האלטרנטיבות לדעתי עוד פחות מעודדות. לא השכלנו עדיין ליצור מנהיגות צעירה ואלטרנטיבית. אנו בכל זאת ארץ שמכלה דרך קבע את מנהיגיה. וככלות הכל, בכל זאת דרושה יציבות שלטונית. ומה עם ההצעה של שינוי שיטת הממשל ומשטר נשיאותי? על כך כבר כתבתי בעבר,  כך שיש להיזהר לא לשפוך את המים עם התינוק.

יש להודות לכל חברי הוועדה ולעומד בראשה, השופט אליהו וינוגרד, על ביצוע עבודת הבדיקה ועל המאמץ שהושקע בהכנת הדו”ח בתקווה שיחלו כבר בהפקה וביישום כל הלקחים ומסקנות.

על הכותב:

סא”ל (בדימוס) היה בעברו הרחוק ראש זירת העורף במטכ”ל אג”מ-מבצעים. כיום סופר ופובליציסט

כתובת המחבר: gershone@zahav.net.il

אתר המחבר: www.gershone.ios.st