טעם של קונספירציה קטנה

יפה לוי, מנהלת מערכת הבחירות של עו”ד אילן בומבך במערכת הבחירות הקודמת בלשכת עורכי-הדין, תובעת ממנו חצי מיליון שקל.

לצורך הוכחת טענותיה הגישה בחודשים האחרונים בקשה לזימון עדים ממנה עולות טענות חמורות לכאורה נגדו.

הבקשה עצמה נדחתה באחרונה ע”י השופטת שרה מאירי, מאחר שלא לוותה בתצהיר ומבלי שהטענות המועלות בה נבדקו לגופו של עניין. הבקשה מעלה טענות לפיהן מקורבים של בומבך העבירו סכומי כסף גדולים כ”תרומות” למערכת הבחירות, ובתמורה התמנו לתפקידים במחוז או ציפו לקבל סיוע בעניינים אישיים.

עד כאן הפרטים, על פי ענת רואה (ד’ה מארקר, 26.4.2007), וזה לא מריח טוב.

עקרון-הגג הוא שהכל כשרין להעיד, וממילא כל בעל דין יכול  להזמין לעדות כל אדם אשר, לדעתו, יכול לעזור לו בהוכחת טענותיו.

מי שמזמין עד, סימן שאין לו דרך-הוכחה טובה יותר, ומן הסתם אין לו גם ידיעה אישית משלו. אם אני יוצא, בבוקרו של יום, אל מכוניתי, ומוצא אותה נקובת-צמיגים, ברור שאין אני יכול להעיד מידיעתי האישית מי עשה זאת באישון-ליל, אבל אם אני מקבל טלפון מיראון פסטינגר, והוא מספר לי כי הוא עבר שם, במקרה, וראה במו עיניו את אילן בומבך עושה את זה – אני אתבע את בומבך, ואזמין את פסטינגר להעיד על שראו עיניו, כי זאת העדות הטובה ביותר – עדות-ראייה, מכלי ראשון.

ברור שכדי להזמין את פסטינגר, אני לא צריך להגיש תצהיר להוכיח את נחיצות ההזמנה, שהרי על מה אני יכול להעיד בתצהיר כזה? שלמיטב ידיעתי ואמונתי, בהסתמך על הודעתו הטלפונית של העד, ועל פי ייעוץ משפטי שקיבלתי, עדותו של העד עשוייה לקדם את חקר-האמת?!

ונניח שאני תומך את בקשתי בתצהיר כזה, ההמשך ה”טבעי” הוא ישיבה מיוחדת במעמד הצדדים, כאשר בא-כוחו של בומבך יחקור אותי אם אני מזהה בטלפון את קולו של פסטינגר, ואולי זה היה דווקא אחיו התאום של יראון.

ואם רוצים ללכת עד הסוף במצעד-האיוולת הזה, אני גם אזמין את פסטינגר כדי להעיד כי היה זה הוא עצמו, אשר צלצל אלי, לספר לי את אשר ראו עיניו באישונו של ליל.

ואחר-כך, אם השופט ישתכנע כי ליראון פסטינגר יש על מה להעיד, הוא ייתן החלטה “כמבוקש”, והדיון יידחה כדי להזמין את פסטינגר פעם נוספת, על מנת שיעיד לעניין התביעה גופה …

אכן, לפעמים עדים מוזמנים, ומעידים, ומתברר כי הייתה זו הזמנת-סרק, על מנת “לדוג” מהעד מידע לשימוש במקומות אחרים, נניח במשפט אחר, או לצורך התנגחויות פוליטיות בבחירות למוסדות הלשכה, אבל התרופה המקובלת כנגד דברים כאלה היא פסיקת הוצאות – גם לזכות העד, גם לזכות הצד-שכנגד, ולפעמים גם לטובת אוצר המדינה (כי גם בית המשפט הוטרח לריק.

מכל מקום, בדרך כלל בעלי-הדין אינם מזמינים עדים ככה-סתם, וצריכה להיות סיבה מיוחדת כדי לנהל “תיק הוכחות” על כל עד שמבקשים להזמין.

סיבה מיוחדת כזאת יכולה להתקיים אם אני מזמין לעדות את דורית ביניש, למשל, כי מה לדורית ביניש ולניקוב צמיגי מכוניתו של שמחה ניר, באישון-ליל-חורף בכפר-סבא, וקיים חשש שאני סתם רוצה להטריד אותה, או לדוג ממנה מידע אשר אינו שייך לעניין, והוא גם שייך לדברים שאין להעיד עליהם.

כאשר קיים חשש כזה, אפשר לדרוש הסבר, ואז אני יכול להסביר כי ביניש צלצלה אלי, ואמרה שהיא ראתה את אהרן ברק מבצע את הפשע הזה. נכון שזה נשמע הזוי-למדי, כי למה תלשין ביניש על אהרן ברק, שהיא חייבת לו כה רבות?

הסבר כזה צריך לספק את בית המשפט, במיוחד לאור העיצום של פסיקת-ההוצאות, אם יתברר כי אכן “עבדתי” על בית המשפט, ובאותו הלילה ביניש בכלל הייתה עצורה באבו-כביר (בעניין אחר), וממילא היא לא יכלה להסתובב בכפר-סבא, ולראות את אהרן ברק מנקב את צמיגי מכוניתי. ברק, יש לציין, היה באותה העת באוניברסיטת ייל, ולביניש יש בעיות בראיית-לילה, כך שכל הסיפור הזה נשמע הזוי לחלוטין.

ברור שכל אדם שפוי ובר-דעת יקדים ויצלצל אל ביניש, כדי לוודא שאכן הייתה זאת היא, ולא הייתה כאן שום “מתיחה” של האחד-באפריל, אבל אם אני עומד על טענתי – בית המשפט לאיכול להגיד לי “לך וחפש לך עדה אחרת”, כי עדה אחרת אין.

ובחזרה אל תיק יפה לוי נגד אילן בומבך.

לפי הכתבה ביקשה התובעת להוכיח כי מקורבים של בומבך העבירו סכומי כסף גדולים כ”תרומות” למערכת הבחירות, ובתמורה התמנו לתפקידים במחוז או ציפו לקבל סיוע בעניינים אישיים.

דרכו של עולם היא שדברים כאלה אינם נעשים מהמקפצה, אלא בחדרי-חדרים, ובמקרים רבים המידע הזה מתגלגל כשמועות מפה-לאוזן, בלי שאיש יידע מה מקורו.

כאשר מדובר בהליכים פליליים, למשטרה יש כלים – לא בלתי מוגבלים – לנהל חקירות, ולהתחקות אחר החשודים על פי “פאזלים” של שמועות ושל חלקי-מידע באיכות נמוכה, עד שבסוף מגיעים – או שלא מגיעים – אל העדים הטובים, ומביאים אותם אל דוכן העדים – מרצונם, או שלא מרצונם, אבל לאזרח מן היישוב לפעמים אין ברירה, אלא להסתכן בהזמנת עדים, גם כאשר לא ברור אם יוכלו להביא לו תועלת כלשהי.

כך, למשל, אם פסטינגר לא מצלצל אלי, אלא מקשקש במסדרונות הלשכה, והשמועה עוברת מפה-לאוזן עד שהיא מגיעה אלי, אבל כשאני פונה אליו הוא מסרב “לשתף פעולה” – אין לי כל ברירה, אלא להסתכן בזימונו באמצעות מזכירות בית המשפט, בידעי כי הוא יכול גם לקלקל לי, אבל ברירה אחרת אין, ולא נוחתר לי אלא להניח שעל דוכן העדים הוא יאמר את כל האמת – ורק את האמת.

והוא הדין גם כאשר רוצים להוכיח “טענות לפיהן מקורבים של בומבך העבירו סכומי כסף גדולים כ’תרומות’ למערכת הבחירות, ובתמורה התמנו לתפקידים במחוז או ציפו לקבל סיוע בעניינים אישיים”: עדויות על דברים כאלה “לא צומחות על העצים”, ולכן אין ברירה אלא להעריך ולשער מי יכול להעיד מה, ולזמנו לבית המשפט.

אבל לבוא ולדחות את הבקשה לזמן עדים שיעידו על כך, רק “מאחר שלא לוותה בתצהיר ומבלי שהטענות המועלות בה נבדקו לגופו של עניין” – זהנשמע לי הזוי לחלוטין, וגם לא מריח טוב.

זה מריח לא טוב גם משום שזה מוחזק “גם בחגורה וגם בשלייקעס”: אם השופטת הייתה דוחה את הבקשה רק “מאחר שלא לוותה בתצהיר”, זה היה מעורר את השאלה על מה צריך להצהיר (כפי שהוסבר לעיל), אבל אם היא הייתהדוחה את הבקשה משום שהיא הוגשה “מבלי שהטענות המועלות בה נבדקו לגופו של עניין” – זה היה מעורר את השאלה איך אפשר לבדוק “לגופו של עניין” דברים כאלה, כאשר הדרך היחיד לכך הוא בהזמנתם של עדים פוטנציאליים אל דוכן העדים.

אז “משדכים” את שני הלא-כלומים ל”חבילה” אחת: “מאחר שלא לוותה בתצהיר ומבלי שהטענות המועלות בה נבדקו לגופו של עניין”… ולמי שלא מכיר את ה”שטיקים” האלה זה נשמע מאוד משכנע.

אבל זה מאוד לא משכנע, וזה מריח מאוד לא טוב.

איזה אינטרס יש לשופטת “לזייף” לטובת בומבך? קשה לדעת. אולי סתם הנטייה “להיות בצד החזק”, ואולי היא מריחה את נצחונו של בומבך בבחירות, ואת האפשרות שהיא תזדקק לתמיכתם של נציגי הלשכה בוועדה לבחירות שופטים – בבחינת “שלח לחמך על פני המים”.

אבל אנחנו יודעים שלא תמיד יש לו, לשופט, “אינטרס” מודע להעדיף בעל דין זה או אחר. לפעמים זה עבירה על “לא תהדר דל”, לפעמים זה עבירה על “לא תישא פני גדול”, לפעמים זה העדפה של האישה על פני הגבר, ולפעמים זה כל כך בלתי-מודע, שהמעדיף עצמו אולי לא יכול לדעת על מה ולמה.

ולפעמים – כמה פשוט – זה האינטרס ה”מובנה” של השופט לעשות מלאכתו קלה.

מכל מקום: כאשר שופט נותן החלטות תמוהות, אשר אינן יכולות להיראות כ”טעות” סתם, יש בכך אינדיקציה לאינטרס זה או אחר.

נתתי למאמר הזה את הכותרת טעם של קונספירציה קטנה. האם, מלבד ה”טעם” יש כאן אינדיקציה פוזיטיבית לקונספירציה?

לא בהכרח, אבל זה לא משנה, כי כאשר יש סימביוזה אין צורך בקונספירציה.

והסימביוזה יכולה להיות גם סימביוזה של אינטרסנטים, אפילו שלכל אחד מהם יש אינטרסים אחרים.